רגיל אני לספר, שפעם עליתי למעונו של דודי מרן הגאון רבי נסים קרליץ זצ"ל ביום בו היו אמורים להתכנס בבית מדרשו בני קהילה מסוימת לכינוס חיזוק, בעקבות מספר צרות שארעו בקהלתם באותה תקופה.
קודם האסיפה הגיע יהודי לייעץ לרבי נסים על מה ראוי שיחזק את הנאספים… התפעלתי אז מענוותנותו הגדולה, כיצד הקשיב למייעץ בשוויון נפש ובחיוך פשטני, כאילו הדבר מקובל ומתבקש מאליו.
אחרי שהלה עזב את הבית, התעניינתי אצל רבי נסים על מה הוא אכן מתכונן לדבר, או יותר נכון באיזה תחום סבור רבנו שיש לחזק את הכלל.
השיב לי רבי נסים בפשטות אופיינית: "וכי צריך אני לומר במה להתחזק?! הלא חז"ל נתנו לנו הוראות ברורות – 'מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים'. והלא תורה בלא תפילה אינה שווה כלום! ממילא יש לנו שלשה דברים שראוי להתחזק בהם: תורה, תפילה וגמילות חסדים. מה יש לי להוסיף על דבריהם".
דבריו החדים הדהדו באזני זמן רב: "תורה בלא תפילה אינה שווה כלום!" אולם דבר נוסף למדתי מדבריו, את המסקנה היוצאת מדברי חז"ל מפשוטם וממשמעם, שכאשר יש צורך בחיזוק יש לחזק את ענין התפילה, שהוא אחד הדברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם נוטים לזלזל בהם. התפילה היא מהדברים הנצרכים לחיזוק בכל עת.
(אוצרותיהם אמלא, להגאון רבי אליעזר הלוי טורק שליט"א)