אליעזר (לייזר) רוט
המולת העובדים והלקוחות, כמו גם רעש המכונות ממלאים את החלל. אווירה פעלתנית שוררת במקום, מכונות ענק שכל אחת מהן שווה מאות אלפי שקלים, פולטות נייר מודפס בכמויות עצומות. החבילות נערמות, הדפים עוברים מיון קיפול והידוק אוטומטי ולבסוף נארזים ומסודרים על גבי משטחים הנעטפים בכמויות נדיבות של ניילון נצמד, בדרכם להעמסה על המשאיות.
את הממלכה הזאת מנהלים הגב' כגן, כשבעלה הרה"ג ר' חיים כגן, תלמיד חכם מובהק החובש את ספסלי בית המדרש במשך יותר ממחצית מהיום, מגיע לשעות ספורות מדי יום כדי לסייע לרעייתו בניהול המקום.
הם התחילו עם בית דפוס קטן, עסק שכונתי נחמד, ובהמשך התרחבו, רכשו בית דפוס פעיל שגודלו פי כמה וכמה מהדפוס הקודם שלהם, ומאז הם שקועים בעסקי הדפוס עד למעלה מצווארם.
לכאורה מדובר בבית דפוס אחד מני רבים, אלפים כאלו פועלים ברחבי הארץ, וגם דפוס 'במיוחד' כמו כל האחרים, אבל כשמו כן הוא, מאחורי הדפוס הזה יש סיפור מיוחד מאוד, שקשור במידה רבה גם לארגון 'דרשו', כפי ששמענו מפיהם של בעלי המקום.
"כשפתחנו את בית הדפוס הראשון והקטן יותר, היה מורי חמי בין החיים", מספר לנו הרב כגן, "חמי היה הגאון רבי משה יהושע כהן זצ"ל, שהיה מרביץ תורה גדול, וזכה לפרסום בעיקר בזכות השיעורים שהיה מוסר תמידין כסדרם בבית הכנסת 'זכרון משה' בירושלים.
"מדי יום היה מוסר שלושה שיעורים, האחד היה לפנות בוקר, ב'זכרון משה'. היה זה שיעור גמרא בעיון, למדו את הש"ס לפי הסדר, דף אחר דף עד שסיימו את הש"ס כולו במחזור לימוד שנמשך שנים רבות.
"לפנות בוקר היה מוסר שיעור לבעלי בתים ברשב"ם, בשעות הבוקר היה מלמד תורה לתלמידים, בשעות אחר הצהרים למד בכולל של 'יוצאי חברון', בערב היה מוסר שיעור נוסף ב'זכרון משה', ובזמנו הפנוי היה יושב בבית, בחדר הלימוד והוגה בתורה בלא הפסקה.
"מעבר לכך שהוא היה מורי חמי, ואביה של רעייתי, הוא היה מורה הדרך שלנו, וכל דבר שעשינו קטן כגדול היינו שואלים קודם את פיו ומבקשים את ברכתו. כך היה גם לגבי פתיחת בית הדפוס, שאלנו בעצתו וביקשנו את ברכתו והוא אכן עודד אותנו להיכנס לעסקי הדפוס, ואף שיגר לנו ברכה כתובה שביסס על הפסוק 'ידיה שלחה בכישור', אותה כתב לבתו, רעייתי שתחי'.
"לימים, כשנפטר לבית עולמו, נכנסו לנו כספי הירושה, והחלטנו לעשות להם קיום בבית העסק שלנו, כדי שתשרה בו הברכה כל הימים וממנו נוכל להתפרנס בכבוד ולגדל את ילדינו לתורה ועבודה.
"חיפשנו אופציה להשקעה בהתאם לסכום שהיה בידינו באותה העת מכספי הירושה מהלוואה נוספת שלקחנו לצורך כך, והנה התגלגלה אלינו הצעה נפלאה… יש בית דפוס ברח' יהודה המכבי בירושלים, מדובר בעסק פעיל עם קליינטורה קבועה, אנחנו יכולים לקנות אותו ולהעתיק לשם את העסק שלנו, וכך נביא אתנו את הלקוחות הישנים, ויהיו לנו גם את הלקוחות של העסק החדש-ישן, ובעז"ה נוכל לעמוד בתשלומים ולהתפרנס בכבוד…
"עם מורי חמי כבר לא יכולנו להתייעץ אתו כאשר הורגלנו, אבל ביקשנו את ברכתם של גדולי תורה ויצאנו לדרך. קנינו את בית הדפוס בדמים מרובים, מתוך תקווה להחזיר את ההשקעה מכספים שייכנסו בעזרת ה' מהקליינטים הקבועים.
"התחלנו להפעיל את העסק, והנה מתברר לנו שיש כאן משהו שלא לקחנו בחשבון… אחד הלקוחות הכי גדולים של העסק היה מנזר… כן כן, מנזר של נוצרים, עם כמרים ונזירות, רח"ל. מציאות שכלל לא העלינו בדמיונות הרחוקים ביותר – מה זה? מי מדפיס חומרים עבור מנזר? ה' ירחם. זה לא בא בחשבון בכלל…
"פנינו לאיש שמכר לנו את העסק, שהיה אדם שומר מצוות, ושאלנו אותו שתי שאלות קשות. קודם כל איך הוא עצמו יכול היה להדפיס חומרים עבור מנזר, ובנוסף אם הוא כבר נהג כך, למה לא גילה לנו, למה הוא לא חשב שעליו ליידע אותנו בפרט 'שולי' שכזה, שאחד הלקוחות הגדולים שלו הוא מנזר?
"האיש השיב לנו שהוא בכלל לא מבין מה הסיפור. "תבדקו את החומר", הוא אמר, "לא מדובר בחומרי כפירה ומינות חלילה, זה לא חומרים נוצריים, מדובר בחומר עסקי. המנזר מפעיל יקב ובית הבד, הוא משווק מוצרים שונים, והחומרים האלו הם חומרים מסחריים בלבד".
הפתעה לא נעימה
"אני הייתי מאוד נסערת מזה", מספרת לנו הגב' כגן, "מה זאת אומרת חומרים עסקיים? מדובר כאן בעסק שנקנה מהכספים של אבא שלי, זה כסף כשר וטהור, שהושג בתכלית הכשרות, לא יעלה על הדעת להשתמש בו לכאלו דברים רחמנא ליצלן…
שאלנו רב בעניין והתשובה שנאמרה לנו היא שאכן אסור לנו להדפיס את החומרים הללו עבור המנזר. וכך, בעודנו בקושי מצליחים לבסס את העסק ולשלם את החובות שלקחנו על עצמנו, פתאום נתלשה מאתנו פרוסה נכבדה ומשמעותית מאוד מההכנסות של העסק אנחנו מאבדים לקוח מאוד משמעותי שמלכתחילה עשינו את כל הרכישה בהסתמך על הלקוחות של העסק הזה.
קשה לומר שהיה לנו ניסיון, כי הרב אמר שאסור אז אסור. אין כאן מקום לשאלה בכלל. אבל זה בהחלט היה מעשה שלא עבר לנו ככה בלי מאמץ. היינו מאוד נסערים והרגשנו שאנחנו כביכול מוותרים על הכנסה גדולה מאוד.
הרמנו עיניים לשמים, אמרנו אתה הקב"ה מנהיג את העולם, אתה הובלת אותנו למקום הזה, ואתה אינך מקפח שכר כל ברייה. אנחנו סומכים עליך שלא ייגרם לנו נזק מזה שבחרנו שלא להדפיס חומרים עבור בית עבודה זרה.
"לפני שנמשיך לספר את סגירת המעגל", מוסיפה הגב' כגן, אני רוצה לספר קודם סיפור אחר עם אבי מורי זצ"ל. מקודם אמרנו שבבוקר הוא היה מלמד תורה, ואכן כל ימיו הקפיד על זה. הוא לימד במשך עשרים שנה בישיבת 'בית התלמוד', ולאחר מכן ב-15 השנים האחרונות לחייו לימד בישיבת 'מאור התורה' של הרב סלים שיבלחט"א. כל זה, חוץ מהעובדה שבמשך כחמישים שנה הוא מסר שיעורים ב'זכרון משה' בערב וברשב"ם לפנות בוקר.
"בשנה האחרונה לחייו ישבתי יום אחד עם אבא זצ"ל ושוחחתי איתו על דא ועל הא, והוא סיפר לי על דבר משמעותי מאוד שקורה בחייו. הוא אמר שהגיע הזמן שבו עליו לפרוש מעבודתו בישיבה בה הוא עובד, ישיבת 'מאור התורה'.
"אבא סיפר לי שהוא מלא הכרת הטוב לישיבה שאפשרה לו להרביץ תורה לתלמידיה במשך שנים רבות, וכעת, כשהוא נאלץ לסיים את עבודתו בישיבה, הוא אמר לראש הישיבה הרב סלים שליט"א שהוא מבקש בקשה מיוחדת, שיאפשרו לו לצאת באמצע שנת לימודים, כלומר אחרי יום הכיפורים, ורק בחודש חשוון יביאו את הר"מ החדש שיחליף אותו.
"אמרתי לראש הישיבה הרב סלים שליט"א, שאני מבקש שייתנו לי ללמד בישיבה גם בזמן 'אלול' הקרוב. ולמה? כי אני לא רוצה לבוא לראש השנה בידיים ריקניות חלילה וחלילה. במשך שנים התרגלתי לבוא לפני בית הדין של מעלה מעמדה של 'מזכה הרבים', מעמדה של 'מרביץ תורה'. זה מה שאפשר לי לזכות שנה אחר שנה בשנת חיים וברכה. אני לא רוצה לבוא השנה בידיים ריקניות חלילה, ולכן אני מבקש שייתנו לי לעבוד בישיבה עוד חמישה שבועות בלבד, עד סוף זמן 'אלול', כדי לבוא לראש השנה במעמד של 'מזכה הרבים'…".
"הנהלת הישיבה אכן נעתרה לבקשתו", מספרת הגב' כגן, "אבא אכן המשיך לומר שיעורים באותו זמן 'אלול', ובסופו של דבר ניאות להמשיך גם אל תוך זמן 'חורף', כי החתן של הרב סלים, שהחליף אותו בתפקיד, נסע בדיוק לחו"ל, והחילופים ביניהם בוצעו מאוחר יותר.
"ואכן, כפי שצפה אבא כך היה. את אותה השנה הוא השלים בחסדי שמים, אבל שנה אחר כך הוא שבק חיים לכל חי, ובאמת באותו אלול כבר לא היה מגיד שיעור בישיבה…
השקפה אחרת
"הסיפור הזה הוא סיפור שנתן לי הצצה קטנה אל עולמו הפנימי של אבא שלי זצ"ל", אומרת הגב' כגן, "תחשוב על זה. לא היה בעולמו של אבא שום דבר חוץ מללמוד וללמד. הוא היה לומד יומם ולילה. השכנים סיפרו לנו שהוא חסר להם בנוף השכונתי כי הם התרגלו לראות אותו יושב ולומד אחרי חצות הלילה, מכין את השיעור שמסר לפנות בוקר ברשב"ם. הוא מסר כל יום שלושה שיעורים, למד עם כמה חברותות, ולמרות כל זאת הוא לא ראה בעצמו 'מזכה הרבים', אלא רק בזמן שהוא לימד תורה לבחורים בישיבה. הוא החזיק בדעה ש'זיכוי הרבים' אמיתי זה רק על ידי העמדת הדור הבא של עולם התורה, להרביץ תורה בישיבה! זה זיכוי הרבים האמיתי. כל השאר לא נחשב לזיכוי הרבים ביחס ובערך של זיכוי הרבים על ידי לימוד לתלמידי ישיבה.
"ועכשיו אני רוצה לסגור את המעגל של הסיפור שהתחלנו: הרי אנחנו ויתרנו על כסף שמגיע מהפצת טומאה.
"איך גמל לנו הקב"ה ברוב רחמיו ובחסדיו? הוא הרי לא נשאר חייב, ותמיד מחזיר לכל אדם בכפל כפליים על מעשיו הטובים.
"עברה תקופה של התמודדות לא קלה, והנה זימן לנו הקב"ה זכות עצומה, פנו אלינו מארגון 'דרשו', והציעו לנו להדפיס את המבחנים של הארגון. למי שלא יודע, מדובר בשפע של מבחנים, משלל תוכניות ומסלולי לימוד, בכמויות אדירות.
"זה לעומת זה עשה אלוקים, ממש כך, במקום להדפיס חומרים למקום של כפירה, אנחנו זכינו לעשות את ההיפך הגמור, להדפיס דברי קדושה, ולא סתם דברי קדושה, אלא עבור ארגון כמו 'דרשו' שמפעיל כמה תוכניות ייחודיות לבני הישיבות, לצד תוכניות כלליות שגם בהן יש אחוז גבוה מאוד של תלמידי ישיבות הנבחנים בהן, וכך אנחנו זוכים לקחת חלק בזיכוי הרבים הגדול ביותר שאפשר לעשות, לפי משנתו של אבי זצ"ל, לזכות בחורי ישיבה, ולא סתם בלימוד, אלא בלימוד שהם לומדים מעבר למה שהם חייבים ללמוד במסגרת הישיבתית.
"התובנה הזאת הכתה בי ביתר שאת לפני שבועות אחדים, כששמעתי על הטרגדיה של הבחור הצדיק פנחס וייס ע"ה. כשהמזכרת האחרונה שהשאיר להוריו היה המבחן של 'דרשו' שעשה זמן קצר קודם לכן, מבחן שאנחנו הדפסנו, כאן בבית הדפוס.
"זה תפס אותי חזק מאוד, הסיפור הזה. איזה בחור צדיק וקדוש הוא היה! מתמיד עצום, השכים קום כל בוקר, הוא היה בחור נפלא! ובכל זאת, לא הספיק לו כל זה, הוא רצה להוסיף על עצמו עוד קצת עוד משהו שהוא לא מה"חובות הרגילים" וגם למד 'דף היומי בהלכה', ונבחן ב'דרשו'. זה הרי שיא השיאים של זיכוי הרבים שאפשר לעשות. הצטמררתי מאוד מהמקרה הזה, ואפילו קיבלתי על עצמי קבלה קטנה ללכת בדרכיו ולנהוג מנהג טוב כלשהו, כל בוקר, משהו שהוא לא מה"חובות הרגילים" לעילוי נשמתו של הבחור הצדיק הזה. כי הוא לימד אותנו שלא מספיק להיות קודש, צריך להיות קודש קודשים!
המנגינה הכי שמחה
דפוס 'במיוחד' הוא לא רק בית עסק של משפחת כגן, אלא גם המקום שבו נמצאת המשפחה כולה במשך רוב שעות היום. מאחר ואבי המשפחה מנצל את רוב זמנו להגות בתורה, האם, עקרת הבית, נמצאת כאן מבוקר ועד ליל, ובהתאם לכך הילדים יודעים לחזור מתלמוד התורה ומבתי הספר הישר לבית הדפוס, שם ממתינה להם אמא, שם הם אוכלים ועושים את שיעורי הבית, שם הם משחקים וקוראים ספרים.
"אני מודה ומתוודה, זה לא מה שחלמתי לעשות. זאת לא הקריירה לה קיוויתי, אני לא אוהבת במיוחד את התחום, אני לא עובדת בעבודה שהייתי בוחרת בה כאופציה ראשונה", היא אומרת, "אבל יש יום אחד בחודש, שבו אני מודה ומהללת לקב"ה על הזכות העצומה שנפלה בחלקי. באותו יום אני קמה מוקדם יותר בבוקר, אני מעירה את הילדים בשמחה, וגם הם קמים ומתלבשים בזריזות ועם הרגשה מאוד מיוחדת.
"באותו יום, הם יודעים שזה היום המאושר של אמא, וזה לא הזמן לעשות 'קונצים' ובעיות שילדים נוהגים לעשות בשעות הבוקר לפני שהם יוצאים ללימודים. כולם קמים ומתלבשים במהירות, הבית מתוקתק מוקדם מהרגיל, ואם בימים רגילים אני פותחת את העסק רק בשעה עשר בבוקר, ביום הזה אני מקדימה לבוא, ומיד אחרי שאני מסיימת לפזר את הילדים במוסדות הלימוד שלהם, אני אצה רצה לבית הדפוס ופותחת אותו בשמחה וברננה.
"היום יש לי 'יום דרשו'! זה היום הכי גורלי ומשמעותי מבחינתי, כי אני מרגישה שאת כל המאמץ של החודש כולו אני מוכנה לתת מכל הלב, ובלבד שאזכה ליום אחד בחודש שבו אני מדפיסה את מבחני 'דרשו'. כל הלקוחות שלי יודעים שביום הזה אין עבודות דחופות, שום דבר לא יותר דחוף מהמבחנים של 'דרשו'. אני מאוד משתדלת לכבד ולתת שירות יוצא דופן לכל ארגון תורני, לכל ספר תורני או עלון של דברי תורה שמודפס אצלנו, אבל ל'דרשו' יש מקום מיוחד עוד יותר, כי זה בעיני זיכוי הרבים זאת הרבצת תורה לתלמידי ישיבות, והתעלות נוספת מעבר למחויבות הרגילה שלהם. הדפוס הזה, שנבנה בחלקו הגדול מכספי הירושה של אבי זצ"ל, הדפוס הזה יכבד תלמידי ישיבות וייתן להם עדיפות מיוחדת במינה.
"לכן, את החבילות של 'דרשו' אני אורזת באריזות קרטון, ולא באריזות נייר רגילות. את המבחנים של 'דרשו' אני מדפיסה על דף איכותי יותר. באחרונה התחלנו להדפיס את המבחנים של התוכנית המיוחדת לשנת השמיטה, 'קנין שביעית', החלטנו לשדרג את ההזמנה של 'דרשו' הדפסנו אותם על גבי נייר ירוק, המזכיר מייד את שמיטת הקרקעות, שיהיה נעים בעין של הנבחנים. הרי אני לא יכולה להתערב בתוכן התורני, לא זכיתי לכך, לפחות את החלק שלי אני משתדלת לעשות בצורה הכי מושלמת שאני יכולה, כדי שתהיה לי נגיעה קטנה בזיכוי הרבים, אחיזה בקרנות המזבח, בזכות העצומה של ארגון גדול וקדוש כל כך, כמו ארגון 'דרשו'.
"אז כן, הקב"ה לא קיפח אותנו, הוא נתן לנו שכר עצום על כך שנמנענו מלסייע לבית עבודה זרה ולבצע עבודות עבורו. אפילו כאן בעולם הזה השכר שלנו עצום על כך, הנחת שאני שואבת מכזה 'יום דרשו' לא תתואר, יש כאן בלאגן עצום באותו יום, מדובר בעבודה מאסיבית ואינטנסיבית, אבל הרעש הזה דומה באוזני למנגינה הכי שמחה והכי מקפיצה בעולם, רק בשביל לזכות לשמוע את ה'מנגינה' הזאת, היה שווה כל המאמץ!".