הרב יחזקאל שובקס, מנחה סדנאות 'פתח לו' ברחבי הארץ
"האם אני יכול להגיע אליך? עכשיו!!!" – כתב לי אפרים (שם בדוי).
בחודש אלול האחרון יצר קשר, רצה להתקבל לתהליך טיפולי. קבענו לדבר שוב "אחרי החגים", ואז לקבוע מועד. אך מה זו הבהילות הפתאומית???
◊ ◊ ◊
זו תופעה מוכרת אצלו, אך הפעם, אולי אחרי שהגיע למסקנא שהוא זקוק לעזרה, הוא הרגיש את התופעה בעוצמה רבה יותר. בחודש החגים קיפץ משבת לחג, ומחג לשבת. היה נפלא. החיים זהרו.
אחרי החגים, לקראת החורף הארוך, עם השקיעה שמקדימה, והעננים האפורים שמכסים את השמים, הכול צנח בפתאומיות.
הוא יורה צרורות: "אין לי חשק לקום בבוקר". "אני מרגיש כל היום תחושה מוזרה בגוף". "לא מוצא סיפוק בשום דבר".
הוא בוחן את התגובות שלי, וכשאני לא מגיב בזעזוע, הוא ממשיך לירות: "מי בעולם צריך אותי?" "ואם אני אמות, למי זה יהיה איכפת?"
והנה שלב ההלקאות העצמיות: "למה כולם חיים באושר ובשמחה, ורק אני מדוכא?" "אני אשם שאני מזניח את עצמי כבר זמן רב".
◊ ◊ ◊
כרגע אני אחרי פגישה ראשונה איתו, עדיין אינני מכיר את האיש כראוי, אך כמה משפטים שאמרתי לו בפגישה הזאת, כבר הביאו לו הקלה גדולה. חשבתי שראוי שהמילים הללו יגיעו לכל האנשים שזקוקים להן:
מתוקף היותנו אנשים, רגישים ואנושיים, כל אחד מאיתנו אולי נתקל בתופעה הזאת. קוראים לה "תחושות דכדוך", ובמקרים קשים יותר: "דיכאון", וגם זה קיים ברמות שונות. לרגש הזה יש מטרה חשובה מאוד.
הכרתי ילד על הספקטרום האוטיסטי. חכם, מוכשר ואינטלגנטי. בגלל המוגבלות שלו, לא ידע לקשר את תחושת הרעב עם הצורך לאכול. זה נורא!! אם לא דאגו להזכיר לו לאכול, היה עלול למות מרעב. אמיתי לגמרי!
ובדיוק כמו ש"רעב פיזי", היא תחושה טבעית, אנושית, כי הרעב מנחה אותנו לאתר אוכל על מנת להתקיים, "רעב רגשי" (ובתרגום חופשי: דכדוך) הוא רגש אנושי ונחוץ. הוא מכוון אותנו לאתר אוכל לנפש ולנשמה. אחרת – לא היה לשום נברא, את הצורך לחפש למלא את שליחותו בעולם.
"אסתכל באורייתא וברא ביה עלמא". העולם נברא בצורתו, כדי להוביל אותנו לקיום התורה והמצוות. מעתה, בא נעשה את ההקבלה המתבקשת! שלושה כללים נחוצים, כיצד להתייחס לתחושות הדכדוך (וסימנך: "קדש" – תקבל, תודה, תשהה…)
1. תקבל ואל תשפוט!
כמו ב"רעב פיזי", לא עולה בדעתך לשפוט את עצמך על כך שאתה רעב, ככה גם ב"רעב נפשי". כל המשפטים בנוסח: "למה אתה מדוכדך? לא חסר לך כלום!" אינן תורמות כלום. הן כן מעצימות –
את הניכור ("לא באמת איכפת לי ממך")
את הבדידות ("אף אחד לא מבין אותך")
את רגשי האשמה ("אתה אשם בזה! תפסיק כבר!")
במקום זה, תקבל את העובדה שאתה מרגיש רגש אנושי, שהוא טבעי לגמרי.
2. תודה בזה, ואל תתכחש!
כמו ב"רעב פיזי", כאשר אתה באמת מרגיש רעב, אתה לא חושב שיש טעם להתווכח עם התחושות, ככה גם ב"רעב נפשי". המחשבות בנוסח: "אני סתם מדמיין, אני צריך להפסיק עם המחשבות הללו", לא מועילות כלל. מקסימום הן דוחות את הטיפול למועד מאוחר יותר. (וכמו ברעב, ככל שהזמן עובר – הרעב גובר, ואיתו יחד כל התחושות הגופניות הנלוות, חולשה, כאב ראש, בחילות וכו')
במקום זה, תגיד לעצמך: "אני אכן מרגיש תחושת דכדוך, ריקנות"
3. תסכים להשהות, ואל תילחם!
כמו ב"רעב פיזי", אתה מסכים להרגיש רעב ולא מנסה להילחם בזה ולהרגיש שבע, כך גם ב"רעב נפשי". אין טעם שתילחם עם הדכדוך, בנוסח: "רגשות הדכדוך, לכו ממנו! תרפו ממני! תעזבו אותי! אני לא רוצה להרגיש ככה." זה תפל. חסר תוחלת.
במקום זה תגיד לעצמך: "אני מוכן להרגיש את הדכדוך שלי, הוא אומר לי משהו על עצמי, ואני רוצה להקשיב לו."
כאמור לעיל, הדכדוך, כמו הרעב, מזמין אותך להשביע את הנפש שלך. בא תחשוב כיצד אתה משביע אותו!
שלושה כללים נחוצים מה לעשות:
1. תחשוב על הדברים הטובים בחיים שלך, על ה"יש" שלך, על אנשים שיקרים לך בחייך, על אנשים שאתה יקר להם בחייהם.
2. תחשוב על משימות שימלאו אותך בסיפוק. משימות שאתה שמח לעשות אותן.
3. ממש כמו ברעב פיזי, לפעמים עד שאתה מכין לעצמך את הארוחה, אתה זקוק למנות קטנות כדי להשקיט את הרעב.
לפעמים – עד שאתה מוצא את הדבר הגדול, חפש לעצמך משימות קטנטנות שימלאו אותך בסיפוק. אולי לימוד קצר, אולי מעשה חסד קטן, אולי לעשות משהו אחר מועיל.
המעשים הקטנים הללו לא ישביעו אותך לאורך זמן, אך יספקו לך את טווח הנשימה שאתה זקוק לו, כדי למצוא את הדבר הנכון כדי למלא את הנפש שלך בסיפוק.
וככלות הכול, כשמצב דכדוך מחמיר, עלינו להכיר בכך שאנו זקוקים לסיוע חיצוני, מישהו מקצועי שיעזור לנו להתמודד נכון.
אחת המתנות הגדולות שאפשר להעניק לאנשים במצבים כאלו, היא היכולת לשתף אחרים במה שהם חווים. דווקא הלגיטימציה של החברים, והקבלה האמיתית של העצמי, ההבנה שאין צורך לשפוט את מה שקורה לי אלא לקבל את זה כמצב אנושי וטבעי, זה עשוי להרגיע מאוד, וכבר מפחית חלק גדול מעוצמת הסבל.