"בעבור תברכני נפשיך" (כז, לא)
כל הימים היה אבא חוזר על סיסמתו של סבא: "והיה ברכה!"
הבטחה זו, שניתנה לאברהם אבינו, שימשה אצל סבא גם כהוראה וכציווי: היה ברכה! על האדם להיות ברכה לסביבתו, מהות של שופע, של נותן, של מכבד.
והוא – היה אומר. כל מהותו של אבא, ברכה הייתה לסביבתו. כמה אור זרח מדמותו הקורנת! כמה שמחה שפעה מאישיותו הכובשת! כל אדם שבא במחיצתו יצא בהרגשה טובה יותר, קיבל והתברך.
…יהיה מי שישאל, איך ייתכן שהאדם נדרש לבטל את עניין ה'כבוד' כלפי עצמו, ואילו במה שנוגע לכבוד הזולת – עליו להיות 'מבין' ורגיש עד הדקויות העדינות ביותר?
על זה היה זועק רבי ישראל מסלנט: "הרי כל העולם מחזיקים בשני ההפכים הללו, אך זאת באופן ההפוך מהנדרש; במה שנוגע לעצמו – האדם רגיש עד מאוד, ואם נדמה לו שמישהו זלזל בכבודו או פגע בו, הוא מגיב כאילו אירע דבר נורא ואיום. ואולם כאשר זה קורה לזולת – הוא אומר: 'מה קרה? על מה הרעש הגדול?!'…"
אם כן, אפשר גם אפשר להשתמש בשני ההפכים הללו, אלא שיש לעשות זאת באופן הנכון…
(מאמרותיו של אבא)
כמה כבוד רחש אבא לכל אדם באשר הוא.
"הכבוד שרחש ראש הישיבה לכל אדם, קטן כגדול, הוא דבר בלתי מצוי!" כתבו התלמידים בזיכרונותיהם.
מעלה זו לא התבטאה רק באקראי, כאשר פגש אבא במאן דהוא. אבא חיפש איך לכבד אנשים.
אבא טרח להעניק להם תחושה מכבדת. ותמיד תמיד – כולו אומר כבוד.
פעם התארח אבא בביתי לסעודה שלישית, ונראה כי את הדרך ניצל למחשבה כיצד לכבד אחרים בהזדמנות זו, שבה הוא מגיע לשכונה אחרת;
בדרכו נכנס להתפלל מנחה בישיבה שנפתחה בשכונתנו, כדי לכבד את ראש הישיבה הצעיר שכיהן שם. הוא אף הורה לי ולאחי ר' דב להשתדל להתפלל שם, כדי לחזק את הישיבה ולכבד את ראשיה.
גם עם צאת השבת, השיקול היחיד של אבא בבחירת מקום לתפילת ערבית היה: היכן תכבד נוכחותו במיוחד? על כן התפלל בבית כנסת שלא מכבר התמנה בו רב חדש צעיר, לאחר פטירת אביו, שהיה רב בית הכנסת במשך שנים.
פעם בהיותי עם אבא ביישוב שיש בו ישיבה חסידית, אמר לי: "הבה ניכנס לבקר בישיבה". לא היה לי נוח להיכנס לישיבה חסידית בלתי מוכרת, בלי שום הזמנה, אבל אבא חשב אחרת;
אם יש סבירות שפעולה זו תכבד אחרים, האם יש מקום להסתפק? חשבונות של אי-נעימות לא תאמו את גישתו. אבא נכנס אל הישיבה, וכצפוי – התכבדו בביקורו עד מאוד. משגיח הישיבה אף ניגש אליו בהתרגשות וביקש ממנו שידבר בפני בני הישיבה.
כולו אומר כבוד…
פעמים רבות התלוויתי לאבא כאשר השתתף בשמחות. לא אחת היה מברר אם יש שמחות נוספות באולמות סמוכים, וכאשר שמע שבקרבת מקום נערכת שמחה של אדם מוכר, אולי נכד של ידיד מהעבר… היה טורח ונכנס לאחל מזל טוב, ביודעו שהשתתפותו תשמח ותכבד את בעלי השמחה.
פעמים רבות חשתי אי-נעימות במעמדים אלו. הרי אבא לא הוזמן…
אבל אצל אבא לא היו חשבונות כאלה. במקום שאפשר לכבד – חייבים לכבד!
כשהיה אבא נושא דברים בשמחות, היה מתאמץ במיוחד לשים לב לכל הנוכחים, לא לשכוח אף אחד מהמשתתפים, להזכיר את הסבים והדודים, לפארם ולהפליג בשבחם. לא אחת ראינו אחד מבני המשפחה המבוגרים מכונס בעצמו בשולי שולחן ה'מזרח'… עד דרשתו של אבא! אבא תמיד מצא קשר ייחודי ודרך לכבד את מי שצריך, בהזכירו את ייחוסו ואת מעמדו, ובדבריו היה מחיה את האנשים.
סיפר הרב וולפא, רבה של ראשון לציון:
"בשבת הגדול, כאשר הגעתי למסור את הדרשה לציבור בעלי הבתים שבעיר, נדהמתי לראות את הגאון הרב חדש יושב בתוך הציבור וממתין לדרשה…
"התברר כי הוא שהה באותה שבת בבניין ישיבת 'כנסת מאיר' שבעיר, וחש צורך לכבד את המרא דאתרא, אף שלשם כך היה עליו לצעוד מרחק ניכר מהישיבה אל בית הכנסת!"
הנהגה זו רכש אבא בבית אביו, שעליו נהג לספר עובדות רבות כעין אלו.
פעם שהה סבא בנופש במושב 'בית מאיר', וסבתא ביקשה מתלמיד שהתלווה אליהם להציע לסבא לצאת לטייל מעט בין מנחה לערבית.
"הרי בין מנחה לערבית מוסר רב בית הכנסת שיעור במשנה ברורה", אמר סבא, "איך אוכל לצאת אז? הרי חובה עלי לכבדו!"
סבא היה אומר כי 'כבוד הבריות' הוא חובה המוטלת על האדם מכוח צלם אנוש הנמצא בזולת, ואדם שאינו רוחש כבוד לחברו, הרי הוא גוזל ממנו.
באחת מנסיעותיו של אבא לחו"ל הגיע לעיר שבה בוגר הישיבה שימש בתפקיד רב הקהילה. התלמיד שמח על ההזדמנות שנקרתה לו לסייע לאבא להיפגש עם גבירים מבני הקהילה, והוא נרתם לעזור ככל יכולתו.
חלפה שנה. אבא שוב נסע לאותה מדינה, ושוב הציע התלמיד את עצמו לעזרה. הפעם סירב אבא לקבל את עזרתו: "לא מכובד שרב הקהילה יעסוק בקהילתו בכגון דא", הסביר,. "אמנם בפעם הראשונה לא הייתה לי ברירה ונאלצתי להיעזר בך, אך מכאן ואילך אצטרך להסתדר בעצמי!"
כך ויתר אבא על עזרה נחוצה כדי לשמור על כבודו של תלמידו, רב הקהילה!
"זכיתי להוציא לאור ספר משיחותיו של משגיח הישיבה רבי נפתלי חדש", מספר תלמיד הישיבה ר' אליעזר קרביץ. "מאותו יום, בכל פעם שהתקשרתי אל ראש הישיבה והצגתי את עצמי, היה ראש הישיבה מגיב מייד: 'בעל מחבר הדמשק אליעזר'…"
סיפר בוגר נוסף:
"מאז שנתמניתי לרב קהילה, בכל פעם שהגעתי אל ראש הישיבה היה מכריז: 'הנה, הרב של… הגיע!' כך נהג בין כשהגעתי לביקור חג ובין כשהגעתי להתייעצות בענייני הנהגת הקהילה, ואין לתאר את תחושת החשיבות וההערכה שנתן לי".
גם הנהגה זו ספג אבא בבית סבא המשגיח. את כל תלמידיו וידידיו משכבר הימים היה סבא מכנה בשם הרבנות שלהם או בשם התפקיד שבו שימשו.
בוגר הישיבה יליד חוץ לארץ, התגורר בארץ כמה שנים אחרי חתונתו. לאחר עמל רב זכה לסיים הלכות שבת ולהיבחן עליהן. אבא שמח בשמחתו, אסף קבוצת בחורים וערך מסיבה לכבודו, ואף כתב לו מכתב 'יורה יורה' על הלכות שבת.
אולם בזאת לא נתקררה דעתו…
מאחר שהוריו של האברך התגוררו בחו"ל, הקליט אבא את כל האירוע ודאג שיעבירו את ההקלטה להורים, כדי לכבדם ולהרוותם בנחת.
יהודי שהתגורר בקרבת הישיבה החליט להקדיש מדי יום שעת לימוד. הוא קבע חברותא עם אחד מאברכי השכונה, והיה מגיע לישיבה, מתיישב עימו בקרן זווית ולומד.
באחד הימים הגיע אבא לישיבה כלשהי למסור שיעור, וכאשר נכנס לבניין ראה את היהודי הזה בבגדי עבודה, שכן שימש עובד תחזוקה באותה ישיבה.
אבא רץ אליו בהתלהבות כובשת: "הרי אתה משלנו!" קרא לעברו. "היהודי היקר הזה לומד אצלנו", הוסיף והסביר לסובבים, כשהוא נותן תחושה שהלה אינו אלא אברך מן המניין בישיבת אור אלחנן…
אין לתאר את ההרגשה הנפלאה שעשתה המחווה הזאת ליהודי, וכמה הכבוד שחלק לו אבא הרים את קרנו בעיני הסובבים ובעיני עצמו!
יהודי בא לפני אבא וביקש ממנו למסור בישיבה שיחת חיזוק… אבא סבר שהאיש אינו מתאים לשאת דברים בפני בני הישיבה, והתחמק שוב ושוב. והנה באחד מלילות השבת הגיע היהודי לישיבה ושאל את אבא מי עומד למסור שיחה בסעודה שלישית. אבא אמר לו את האמת: "לפי התוכנית אמור להגיע רב פלוני, אולם ספק אם אכן יוכל לבוא". האיש קפץ על ההזדמנות ואמר שימתין בחדר האוכל, ואם הרב המוזמן לא יצליח להגיע הוא ידבר במקומו…
אבא לא הצליח להתחמק.
בדיוק לפי ה'תוכנית' הגיע האיש, ובאמצע הסעודה נעמד למסור שיחה מתובלת ברעיונות ובמליצות שסגנונן אינו מתאים לישיבה כלל.
אבא ירד מביתו, התיישב בחדר האוכל והקשיב לכל מילה ומילה ברצינות רבה כל כך, כאילו זו שיחה שלפני תפילה נעילה… בתום הדרשה הוא אף נעמד להודות ל'דרשן' בפני הציבור.
באחת השנים בזמן בדיקת חמץ הופיע נער צעיר ובקשה חריגה בפיו: "ברצוני לצלם את ראש הישיבה בבדיקת חמץ". אבא, בחביבותו הרגילה, הסכים. למה לא לשמח ילד יהודי?
אחד הנכדים, שסייע לאבא בבדיקת החמץ, סיפר כי ציפה שהנער יצלם כמה תמונות ועד מהרה ילך לדרכו. ואולם לנער הייתה תוכנית אחרת; שעה ארוכה 'ליווה' את אבא מחדר לחדר, עקב אחר כל תנועה מתנועותיו, ומדי פעם הנציח את המחזה…
אבא לא הראה שום סימנים של קוצר רוח או אי-שביעות רצון. בסיום בדיקת החמץ, לפני שהנער עזב את הבית, שאלו אבא בחביבות לשמו ושוחח עימו במאור פנים דקות אחדות.
וכך נהג עימו אף בשנה הבאה, שבה חזר המאורע על עצמו…
גיסי ר' זאב רוטנברג, שגדל בשכונת עזרת תורה, מספר כי בילדותו היה אביו נוהג לקחתו עם אחיו לביקורים בישיבת אור אלחנן, במטרה להראות להם דוגמה מוחשית ל"איזהו מכובד – המכבד את הבריות". ר' זאב זוכר כיצד היה מתבונן בהשתאות בדמותו המכובדת של אבא, ולא ידע כי לימים יזכה להיכנס לביתו כחתן…
משמעותו של המושג 'המלכת את חברך' התחדש והתחדד אצל סובביו של אבא.
הרב מאיר מילוא, ראש ישיבת 'כנסת מאיר' בראשון לציון ותלמידו הקרוב של אבא, התלווה אליו במשך שנים בנסיעותיו לחו"ל.
"לא אחת קרה שקיבלתי מקום לא נוח בטיסה", הוא מספר, "וראש הישיבה דאג להחליפו במקום נוח יותר. כאשר קרה ולא קיבלתי את מנת האוכל בטיסה, העביר לי את מנתו שלו, כאילו הדבר מובן מאליו. גם בבית המארחים ידידי הישיבה, תמיד דאג שאקבל את החדר הנוח יותר, ואילו הוא הסתפק בחדר קטן…"
הנהגתו המכבדת של אבא השפיעה עמוקות על כל הבאים בקרבתו. רבים הבחינו כי כל אנשי הצוות בישיבה, למן עובדי התחזוקה ועד רבני הישיבה, מתייחדים בהנהגה של כבוד לזולת. הדבר ניכר כל כך, עד שהיו שתמהו: האם זוהי השפעתה של הבאים במחיצתו של אבא, או שמא סייעתא דשמיא מיוחדת היא, שהרב חדש זוכה בה?
('מתוך ספר תולדותיו שעומד לצאת לאור')