ה'חזון איש' לימד אותה גם לשון הקודש. במחברת מיוחדת רשמה את ביאורי המילים הקשות שבתורה, כפי ששמעה ממנו. ה'חזון איש' כתב לה שיר באידיש, שבו הוא מביע את ההבדל בין אדם קטן שמבטו צר ומצומצם, אשר מגיע לידי טעות, לבין אדם בעל גדלות, הבנה מעמיקה וראיה רחבה
מוסר ויראת ה', והקשר המיוחד בין ה'חזון איש' זצ"ל ואחותו הרבנית מרים קנייבסקי ע"ה
"ותלך לדרוש את ד'" (כה כב)
מאת: ר. צביון
לסבתא הרבנית קנייבסקי ע"ה, היה קשר מיוחד עם אחיה ה'חזון איש': הוא לימד אותה מוסר ויראת ה', והיא כתבה במחברתה פתגמים ואמרות ששמעה מפיו, כגון: 'החכם תובע מעצמו, והשוטה מאחרים', או: 'החיים הם המורים הטובים ביותר', ועוד ועוד.
ה'חזון איש' לימד אותה גם לשון הקודש. במחברת מיוחדת רשמה את ביאורי המילים הקשות שבתורה, מתחילה ועד סוף, כפי ששמעה ממנו. נראה כי הרבה מחייה הרוחניים חבה סבתא לאחיה ה'חזון איש'.
ה'חזון איש' כתב לה שיר באידיש, שבו הוא מביע את ההבדל בין אדם קטן שמבטו צר ומצומצם, אשר מגיע לידי טעות, לבין אדם בעל גדלות, הבנה מעמיקה וראיה רחבה:
"הקטן – שמחתו קטנה, אך סבלו גדול!
אבל הגדול… גדול אינו קטן!
הקטן – תחת עצב או תחת לחץ, הריהו נאבד!
אבל הגדול… גדול אינו קטן!
הקטן – כולם מעליו והכל מעליו!
אבל הגדול… גדול אינו קטן!
הקטן – אינו מעל השמים, אף לא עד השמים!
אבל הגדול… גדול אינו קטן!
הקטן – אינו מעופף כי אין לו כנפיים, ואינו אדם כי אין לו שכל!
אבל הגדול… גדול אינו קטן!
הקטן – הארוך בעיניו קצר, הרחב בעיניו צר, הגבוה בעיניו נמוך, וכל היקפו באותו מקום!
אבל הגדול… גדול אינו קטן!
הקטן – הריהו כברווז, מתנפח עד הקש שבקצה אפו!
אבל הגדול… גדול אינו קטן!
הקטן – היעדרו אמת, חייו שקר!
אבל הגדול… גדול אינו קטן!
הקטן – חושב כי אינו מעניין אדם, כשם שאדם אינו מעניינו!
אבל הגדול… גדול אינו קטן!
הקטן – חכם לעצמו, ושוטה אצל אחרים!
אבל הגדול… גדול אינו קטן!
הקטן – אינו סמל החיים, ולא סמל אי-החיים!
אבל הגדול… גדול אינו קטן!
הקטן – הריהו בודד, יחיד וחייו אפורים!
אבל הגדול… גדול אינו קטן!
הקטן – קצר רואי, אינו שומע ואינו מריח!
אבל הגדול… גדול אינו קטן!
הקטן הרי הוא קטן, אבל הגדול אינו קטן".
מי ששוחח עמה היה נזכר מיד בצורת הקשבתו של ה'חזון איש': היא היתה משעינה את ראשה על ידה, בתנוחה המעניקה למדבר הרגשה כי אינה עוסקת עתה אלא בשמיעת בעיותיו ולבטיו, במתינות, ברוגע וביישוב הדעת, כפי שנהג אחיה ה'חזון איש'.
סבתא הרבנית קנייבסקי השיבה ל'חזון איש' כגמולו הטוב. בתקופות שונות לא חש בטוב והיה זקוק לעזרה בביתו. רעייתו היתה טרודה בענייני המסחר של חנותה, שעליה היתה פרנסתם, וסבתא, שעדיין היתה נערה, נסעה לעיירה שבה התגורר עם חמיו כדי לסייע לו. כעבור זמן שכנעה את ה'חזון איש' ואת אשתו לעבור לוילנא, שם יקל עליה לעזור להם, ואף הם ירגישו נוח יותר לקבל את עזרתה.
גם לאחר נישואיה דאגה סבתא לכל ענייני ביתו של ה'חזון איש', וטיפלה בהם במסירות גדולה, כפי שאספר.
אמה של מלכות
תחנת המוניות בפתח תקווה כבר היתה ריקה מאדם. בשל השבת המתקרבת לא חנו שם אלא מונית אחת או שתיים. האשה שהתקרבה לתחנה בלוויית בחור ישיבה נראתה מוטרדת מאד – עליה להספיק להגיע לבני ברק לפני שבת. היא שמחה מאד למראה המונית הניצבת בתחנה וניגשה אל הנהג במהירות.
"כן, גברת, אפשר לעלות. לאן את צריכה?"
"אני מעוניינת להגיע לבני ברק", השיבה.
"בבקשה, עלי!".
השעה כבר מאוחרת, ולאשה כמעט אין מודע או מכר בפתח תקוה. היא חייבת להגיע לעיר מגוריה, שם ממתינים לה בעלה וילדיה, אולם לא בכל מחיר!
"האם תספיק להגיע לביתך לפני שבת?", שאלה את הנהג.
"ואם לא אספיק? תישארי כאן?", גיחך הנהג, "תעלי וניסע!".
האשה היתה נחרצת: "לא אסע!"
"יש לך היכן להתארח?"
"לא, אבל לא אכשיל אותך בחילול שבת!"
הנהג, שראה כי 'כלתה אליו הרעה', הוכיח לאשה כי הוא יספיק לחזור מבעוד יום, ורק אז ניאותה לנסוע עמו. לולי זאת היתה עושה את השבת לבדה בעיר זרה, רק מפני שלא רצתה להכשיל את הנהג שאינו שומר תורה ומצוות…
המעשה אירע בשנת תש"ה בערך, כאשר המודעות לדקדוקים שכאלו לא היתה קיימת עדיין בציבור הרחב. אותה אשה היתה סבתא, הרבנית מרים קניבסקי, רעייתו של הסטייפלר.
כבכל יום שישי היה אבא אמור לשוב הביתה מן הישיבה בפתח תקוה. (כך נהג על פי הוראת ה'חזון איש'). אבא שקע בלימודו מבלי לשים לב לשבת המתקרבת. וסבתא שדאגה מאד, קמה ונסעה לפתח תקווה. היא פגשה שם את חברו של אבא, הבחור בער'ל וינטרויב, שסיפר לה כי אבא כבר נסע, ואחר הראה לה את הדרך לתחנת המוניות. בינתיים התאחרה השעה, וסבתא, בדקדוקי ההלכה וביראת השמים שלה, כמעט נשארה שם לשבת…
סיפור זה הוא אחד מני רבים על צדקותה של סבתא.
שנאת הבטלה
סבתא לא היתה אשה בריאה. בילדותה חלתה בדלקת ריאות קשה, ובעקבותיה תפקדה אצלה רק ריאה אחת, ואף היא באופן חלקי. בשל כך סבלה מאוד משיעול ומקוצר נשימה. כמו כן, עברה ניתוחים שונים במהלך חייה. סבל רב היה לה להזדקק לחסדי אחרים, מאחר שכל ימיה הרגילה עצמה שלא לבקש מהזולת ולעשות הכל בעצמה. עם זאת, מעולם לא התלוננה ולא ניצלה את מצבה – ברגע שהתאפשר לה, שבה לסדר יומה ולפעילותה הרבה.
סבתא היתה תופרת את הבגדים לבנות המשפחה במו ידיה, עד שלעת זקנותה נפל עליה ארון, והיא נפגעה בידה. מאז לא יכלה לעסוק בתפירה, אולם מאחר שהבטלה היתה שנואה עליה, ביקשה מבת-דודתי, כי תלמד אותה את אומנות הסריגה. סבתא עשתה חיל במלאכה זו, והרבתה לסרוג פרטי לבוש לבני המשפחה, גם בימים קשים של סבל ומכאוב, העיקר לא להתבטל! היא היתה אומרת: "טרענען און נייען אבי ליידיג ניט גייעין!" (מוטב לפרום בגד, ולחזור ולתפור אותו לשווא, ובלבד שלא ללכת בטל).
למרות היותה פעלתנית ובעלת מרץ, היתה שקטה ונינוחה. מעולם לא הרימה את קולה, ואי אפשר היה להביאה לידי כעס. היות שסבא הסטייפלר לא היה מקבל נשים, היתה סבתא שומעת את שאלותיהן באורח רוח ובשלווה, ומביאה את הדברים להכרעתו של סבא.
סבתא השקיעה רבות בחינוך ילדיה, לא רק לתורה, כי אם גם לדרך ארץ שקדמה לתורה ולמידות טובות. כך למשל חינכה את ילדיה בעת ארוחתם, לבל יסתכל האחד בצלחתו של אחיו. כמו כן הקפידה לבל יבקשו: 'אמא, תני לי כפית', 'אמא, תביאי לי את הלחם' וכיוצא בזה, אלא יקומו וייטלו בעצמם.
אשה גדולה
שלוש פעמים ביום היתה סבתא הולכת לבית הכנסת 'לדרמן' כדי להתפלל במנין. את תפילותיה היתה מתפללת כמונה מעות. כל ברכה נאמרה במתינות, ואף את קריאת שמע שעל המיטה הקפידה לומר מתוך הסידור, כשהיא יושבת ליד השולחן. באופן קבוע היתה לומדת בספר 'צאינה וראינה', הכולל דברי מוסר ואגדות חז"ל לפי סדר פרשת השבוע.
כל הנהגתה אמרה מלכות ואצילות. היא היתה מופלגת בנימוסים ובדרך ארץ, כחינוכה מבית הוריה, ואף את ילדיה חינכה לכך.
סבתא היתה נזהרת מאד בכבוד כל אדם, ולא הרשתה לילדים לספר מהנעשה בבתי אחרים.
זהירותה של סבתא בממון הזולת היתה לשם דבר, היא הנהיגה בבית שלא לשאול חפצים משכנים, שמא יינזקו במעט ולא יחזרו כפי שנלקחו.
חכמת חיים
סבתא היתה בעלת סברה ישרה. שמעתי כי הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל, ראש ישיבת 'סלבודקה', היה נועץ בה לעיתים, ואף התבטא עליה כי היא 'חזון איש עם שמלה'…
עד היום זכורים במשפחה פנינים ופתגמי חכמה שהיו שגורים בפיה, כגון: "אליין איז די נשמה ריין". (כשאדם נמצא לבדו, הוא אינו מדבר דיבורים אסורים ונשמתו נקיה).
פעם אמרה סבתא בבדיחות הדעת: "אנו משפחה של בעלי חובות – לי יש חובות במכולת, ולסבא חובות של דפי גמרא שלא הספיק לסיים כפי שתכנן"… (סבא היה רגיל לכנות את סדרי הלימוד הקבועים שלו 'חובות').
בשיחותיה עם נשים היתה רגילה לומר, שאת הבעל אין מבטלים מלימודו בעבור שום דבר שבעולם. עוד היתה מטעימה, כי בבוא הבעל לאכול, עליו למצוא את ארוחתו מוכנה ומזומנת.
אשה נועצה בסבתא: "עלי לבקר בביתם של קרובי משפחה, שאינם מקפידים על קלה כבחמורה, ואני חוששת לכשרות המאכלים. מה אעשה? להימנע מלבקר או לבקר ולא לאכול – לא בא בחשבון: בני המשפחה יפגעו!". סבתא השיבה: "לכי לבקר בליל שבת לאחר הדלקת נרות, כאשר בלאו הכי אי אפשר לאכול"…
רבת תושיה
סבתא נודעה בפקחותה הרבה, ובהיותה רבת תושיה.
לפני חתונת בתה, היתה סבתא זקוקה לכמות גדולה של ביצים כדי לאפות עוגות לחתונה. הימים היו ימי הצנע, ולא ניתן היה להשיג ביצים אלא בשוק השחור. עמד בפניה החשש כי תיתפס בדרכה לביתה, והביצים כולן תוחרמנה.
מה עשתה? פתחה את הביצים אחת אחת, הפרידה בין החלמונים לחלבונים, הכניסה את החלמונים לבקבוק אחד ואת החלבונים לבקבוק שני, ועם 'בקבוקי שתיה' אלו עשתה את הדרך לביתה ללא חשש…
כאם ובת – סבתא עם אמא
אמא אהבה את סבתא מאוד והתייחסה אליה כאם. גם סבתא התייחסה אליה כבת, במלוא מובן המילה. בהיות אמא כלה צעירה, רחוקה מאמה שבירושלים, לימדה אותה סבתא הרבנית קניבסקי את כל אשר על אשה לדעת: הכשרת עופות, צליית כבד, בישול ואפיה, כביסה ועוד ועוד. הקשר ביניהן היה אמיץ, וכשחלתה סבתא לעת זקנותה, היתה אמא שוהה לצידה מידי יום במשך מספר שעות, וסועדת אותה.
סבתא היוותה חוליה בשלשלת הזהב, שקישרה בינינו לבין משפחת הגאונים והצדיקים שמהן באה, ובדמותה העילאית העבירה לנו את הוד הקדומים שחפף עליהן.
(מתוך הספר 'בית אמי')