סיפר הגרב"ש שניאורסון זצ"ל ראש ישיבת טשעבין: בשנה הראשונה לכניסת הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל לשמש כר"מ בישיבתנו, שחתי לפניו על אחד ממיודעיי שהיה רב קהילה בחו"ל ועלה עם רעייתו לגור בישראל, ואחרי שנפטרה קשה עליו הבדידות, שכן היה חשוך בנים ל"ע, ואיני יודע איך לסייע לו, שכן צריך זהירות יתירה שלא יחוש שעושים לו טובה.
רבי אברהם לא אמר מאומה, אך נודע לי שתיכף ומיד הלך לביתו של אותו רב ואמר לו כי מכיוון ששמע עליו שהיה רב בחו"ל על כן מעונין מאוד לקבוע אותו זמן ללמוד ממנו דרכי לימוד והנהגה… ולא העלה אותו זקן על דעתו שכל כוונת רבי אברהם להיטיב עמו ואכן הסכים "לעשות טובה" לרבי אברהם ולתרום מזמנו היקר… וכך נמשך הלימוד ההדדי תקופה ארוכה.
לאחר זמן חלה אותו רב ונתאשפז בבית החולים. נסעו רבי אברהם עם ראש הישיבה לבקרו. בהגיעם אמר הרב לרבי אברהם, שהיות ולא ידע אדם את עיתו, והיות והוא התחסד עם רבי אברהם בכך שהסכים בטובו לקבוע איתו משך זמן ללימוד בצוותא, על כן הוא מבקש שאחרי פטירתו ילמד רבי אברהם משניות עבור עילוי נשמתו… כמובן רבי אברהם הסכים לבקשתו בחפץ לב… (אגן הסהר).
*
בספר 'מידות והנהגות טובות' מובא סיפור במעלת הכנסת אורחים. מעשה נורא שסיפר הצדיק הרב אריה לוין. יהודי בשם ר' יוסף שכב בלי הכרה בבית הרפואה 'ביקור חולים' בירושלים. ר' אריה עמד ליד מיטתו, ולפתע פתאום פקח החולה את עיניו. הוא ראה את רבי אריה, ואמר לו בהתרגשות: "ר' אריה, אני חוזר עכשיו מבית דין של מעלה. בשמים היה דיון בענייני האם להשאירני למעלה או לאפשר לי לחזור לעולם הזה. לאחר דין ודברים החליטו בית הדין להחזירני לעולם הזה כדי לאפשר לי הזדמנות נוספת לתקן את מעשיי.
"לאחר פסק הדין לא ידעתי את הדרך, שבה עלי ללכת כדי לחזור לעולם הזה. לפתע אני שומע מישהו הקורא לכיווני – 'יוסף'. אני מסתכל ורואה על ההר אחד יושב וקורא לי. ניגשתי אליו, והוא אמר לי: 'אתה מכיר אותי? אתה זוכר אותי?' התבוננתי בפניו ארוכות, אולם לא זכרתי אותו, ולכן אמרתי 'לא'. אמר לי: 'אני אזכיר לך, מהיכן אני מכיר אותך…'
"המנהג בערי ובכפרי אירופה שבליל שבת היו מגיעים עניים רבים בכל עיר וכפר, שלא היה להם מקום לאכול בשבת. בסוף התפילה לפני תפילת 'עלינו לשבח', היו כל העניים נעמדים על יד הדלת, ובגמר התפילה כל אחד מהמתפללים הקבועים, המתגוררים שם, היה לוקח איתו עני אורח, כדי שיוכל הלה לסעוד על שולחנו.
"'באותה השבת', אמר לי האיש, 'היו עניים רבים, ואני עמדתי ביניהם. הייתי אדם גדול ושמן. כולם הסתכלו עליי, אולם העדיפו לקחת מישהו אחר, וזאת מחשש שאוכל יתר על המידה. בסופו של דבר נשארתי לבד בבית הכנסת, ואף אחד לא רצה לקחת אותי.
"'באותה שבת אתה ואבא שלך הייתם האחרונים שעזבו את בית הכנסת, אביך הסתכל עליי ואמר: 'יוסף בוא, אנחנו לא לוקחים אותו', ועזבתם את בית הכנסת. אני פרצתי בבכי, שכן לא היה מי שיארח אותי. לאחר כעשר דקות חזרת, ואז שאלתי אותך: 'מה קרה? מדוע חזרת?'. ואתה אמרת, שכשהלכת לביתך, אמרת להוריך: 'איך אנחנו יכולים לאכול, אם יש יהודי, שאין לו מה לאכול? איפה הרחמנות? איך אנחנו יכולים לעזוב מישהו, שאין לו מה לאכול בשבת קודש?' ובכית. אביך לבסוף אמר: 'טוב, תקרא לו'. חזרת והבאת אותי, והייתי אצלכם בשבת.
"'אמרתי לך אז, שאני אשלם לך בעד המצווה הזאת. מאז לא נפגשנו כל ימי חיי. עכשיו אני רואה אותך אחרי הרבה שנים. יוסף, מה אני יכול לשלם לך, תגיד לי!' אמרתי לו: 'בית הדין שלחו אותי לחזור לעולם העשייה, אך אני לא יודע את הדרך'. הוא הראה לי את הדרך, וכשהלכתי לפי הוראותיו קמתי בבית הרפואה". (איש לרעהו)
*
ביום מן הימים צעד הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל ברחובה של רמת אלחנן סמוך לאחד הבתים. אחת הנשים תלתה כביסה ולפתע צנח מידיה מכנס רטוב היישר על ראשו של רבי בן ציון. האישה שהבחינה בכך נבהלה ונחרדה מאוד. היא מיהרה לבקש מאחד הילדים לרוץ ולהחזיר את הבגד ולבקש סליחתו.
בינתיים הצליחה לראות את הנהגתו המופלאה של רבי בן ציון: הוא נעצר. לא הרים ראשו לראות מהיכן נחת עליו. הוא הוריד מכובעו את המכנס, החזיקו בידו (ולא זרקו כדי שלא יתלכלך) והמתין כך בעיניים מושפלות. גם כשהילד הגיע אל רבי בן ציון, הוא נשאר בעיניים מושפלות בקרקע שלא לראות מיהו הילד, ובכך לשמור על כבודו. רבי בן ציון הושיט לו את המכנס הרטוב שנשאר נקי, כך גם עיניו ולבו של רבי בן ציון נשארו נקיים כבדולח בטוהר מידותיו. (איש לרעהו)
(גיליון 'ליקוטים וסיפורים נפלאים', הובא בגיליון 'דרישה וחקירה')