מלאכת החינוך דורשת חכמה, ידע ומחשבה רבה. מתאים להביא בזה את דברי הספורנו (שמות יד, ז), וזה לשונו: "כי אמנם תוקף כל הצבא תלוי בשר הצבא וחכמתו ותחבולותיו"!
בכל בית ניתן להמשיל את ההורים למפקדים ושרי צבא, האחראיים על הצלחת כל הנתונים תחת פיקודם. אם ההורים נוהגים בתושיה, לומדים את דרכי החינוך ומשקיעים מחשבה בכל צעד, עתידים הם לקצור בסייעתא דשמיא פירות; אך אם אינם חושבים כלל אלא נוהגים בכל ענין על פי מצב הרוח… הרי שחס ושלום מתמעטים הסיכויים להצלחת ילדיהם.
עד כמה צריך לחשוב מחשבות בנוגע לדרכי החינוך? זהו דבר שאין לו שיעור. ככל שההורה מוכן יותר להשקיע ולהתאמץ כדי לזכות לראות בנים תלמידי חכמים, כך הוא ישקיע מחשבה על כל צעד ושעל בחינוכם. אצל גדולי ישראל מצאנו עובדות מבהילות על השקעת המחשבה בחינוך ילדיהם ותלמידיהם. הגאון רבי ברכיה שינקר שליט"א, ראש ישיבת 'תפארת התלמוד' מסר בשם הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'באר יעקב': "כאשר אני מחליט להוכיח בחור בפרהסיא, הרי זה לאחר מחשבה של שבועיים"!
דבר מבהיל מביא הנצי"ב על הפסוק "לא תשא את שם ה' אלקיך לשווא", בספרו "העמק דבר" (שמות כ, ז) בשם הפסיקתא, שהמקבל מן השמים שררה או הנהגה ואינו ממלא אותה, הרי זה מתרפה במלאכתו אשר חבר הוא לאיש משחית. וכיון שבכל שררה יש מעין ענין אלקות, מי שאינו ממלא את התפקיד שהוטל עליו מן השמים, עובר על "לא תשא".
ואבי מורי זצ"ל רגיל היה להביא את דברי הנצי"ב הללו, לגבי האחריות המוטלת על כל אב לחנך את בניו. הרי אם הקדוש ברוך הוא העמיד אדם בראש משפחה ונתן לו ילדים, הרי שעליו מוטל להנהיגם ולחנכם בדרך הישרה, כדי שיגדלו ליהודים יראי שמים ולומדי תורה. ואם אינו עושה כן אלא מגדלם בלי מחשבה והכוונה, שיצמחו לאן שתשאם הרוח – הרי יש בזה שמץ לאו של "לא תשא"! מבהיל על הרעיון!
וידועים דברי הגמרא (עירובין יג, א): "אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר… כשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאת מחריב את כל העולם כולו!"
דברי הגמרא אמורים אמנם בסופר העוסק בכתיבת סת"ם, אך כמה מתאימים הדברים גם לגבי העוסקים בחינוך. הן אמרנו בשם רבי שלמה זלמן אויערבאך כי הילד משול לספר תורה קטן, וכשם שמצאנו כבר במשנה (אבות ד, כ): "הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש".
אך אין מדובר כאן במשל סמלי בלבד. לכל פעולה שעושים ההורים והמחנכים, ישנה השפעה כבירה על נפש הילד, ובמידה מסויימת בידיהם ההחלטה עד כמה יגדל לתלמיד חכם, או חלילה להיפך עד כמה יהיה רחוק מיראת שמים. על כן אף להם יש לומר: "הוי זהיר במלאכתך… שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאת מחריב את כל העולם כולו".
"חנוך לנער על פי דרכו"
היסוד הראשון והחשוב ביותר בענין החינוך הוא, שאין מתכון אחד מדוייק על פיו ניתן לגדל ולחנך את כולם. כל ילד הוא עולם מלא ומיוחד, המורכב מכוחות גוף אחרים, מכוחות נפש שונים, מכשרונות אחרים ומנטיות אחרות.
ידועים דברי המדרש (תנחומא פנחס פרשה י): "כשם שאין פרצופותיהם שוין זה לזה כך אין דעתם שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעת בפני עצמו". הקדוש ברוך-הוא ברא כל אחד ואחד מבני האדם עם אופי שונה, ועל כן ברור שלא ניתן לחנך את כולם באותה הדרך.
לעיתים ניתן לפגוש הורים הסבורים כי באמת יש לחנך את כל הילדים באופן שווה. הם טוענים שניתן לדרוש מכולם אותן דרישות, ושעל ידי חינוך קפדני דיו ניתן להכריח כל ילד למלא את כל הציפיות. לשיטתם ההבדל שיש בין ילדים בתכונות ובאופי הוא רק כמה יש להתאמץ במלאכת חינוכם.
כמובן, השקפה כזו היא טעות חמורה שתוצאותיה עלולות להיות הרות אסון. אי אפשר בשום אופן לגדל ולחנך ילד בניגוד לטבעיו, וכפי שכתב הגר"א במשלי, על הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה": "שלפי דרך מזלו וטבעו תחנכהו ותדריכהו לעשות מצוות, ואז גם כאשר יזקין לא יסור ממנה. אבל כשאתה מכריחו נגד טבעו, עתה ישמע לך מיראתו אותך, אבל אחר כך בעת יוסר עולך מעל צווארו, יסור מזה, כי אי אפשר לו לשבר מזלו".
דוגמא נאה להבנת השוני בין הילדים ודרכי חינוכם, ראיתי מובא בשם אחד מגדולי ישראל. נצייר לעצמנו אשה העוסקת בבישולים לכבוד שבת קודש. בסיר אחד היא מבשלת טשולנט, ומכניסה לתוכו תפוחי אדמה, שעועית, בשר וכו'. בסיר נוסף היא מבשלת אורז. בסיר שלישי היא מבשלת מרק, וכן הלאה.
כמה מילדי האשה עומדים סביבה ומתבוננים במעשיה, והנה אחת הילדות מעלה בפניה הצעה נפלאה: במקום לבשל בכל כך הרבה סירים, אפשר לקחת סיר אחד גדול, ולבשל בו הכל ביחד!
האם כמובן צוחקת, ומסבירה בסבלנות: כל מאכל נזקק לבישול אחר. בכל אחד צריך לשים תבלינים אחרים, וכמות שונה שלהם. כל אחד מהם מתבשל פרק זמן אחר, על עוצמת להבה שונה… ובקיצור, אי אפשר לבשל את כולם יחד!
כך הדבר גם בנוגע לחינוך הילדים. עלינו להתרגל למחשבה שכל ילד נולד עם תכונות אחרות, ולפיכך צריך "לבשלו" על פי מתכון אחר. יש ילדים הזקוקים ליותר חום או ליותר סוכר מאחרים. יש מהם שלוקח יותר זמן לחנכם, פשוט משום שזמן הבישול שלהם ארוך יותר… וכן הלאה.
הוא הדין אף לגבי מחנכים בתלמודי תורה, ומחנכות ב'בית יעקב'. מלמד שמפנים כי כל ילד הוא שונה, יבין מאליו כי אין מקום לדרוש מכולם אותן דרישות, ולחנך את כולם על פי אותה שיטה ובאותה רמת חומרה. מלמד טוב תמיד יחשוב איך ניתן להתאים את רמת הדרישות ואת סוג היחס לכל ילד לפי כוחותיו, ורק כך יוכל למלא תפקידו כראוי.
גיסי הגאון רבי אברהם יודלביץ שליט"א סיפר משמו של דודנו הגאון רבי אליעזר פלצ'ינסקי זצ"ל, ראש ישיבת 'בית אריה', שבעיירת הולדתו דוינסק היה מגיד מישרים שהמשיל את המשל הבא:
היתה פעם תרנוגלת אחת שמצאה ביצה ברחובה של עיר, ומשום מה היתה סבורה שזו ביצה שהיא הטילה. ימים רבים דגרה התרנגולת על הביצה, עד שבקעה ויצא ממנה… ברווז.
למרות שהאפרוח החדש לא דמה לאחיו, לא שמה התרנגולת ליבה לדבר. היא טיפחה וגידלה אותו במסירות כפי שגידלה את שאר אפרוחיה, והעניקה לו את כל צרכיו באותה מידה. רק דבר אחד היא לא איפשרה לו: להתקרב אל הנהר. מכיון שלא ידעה כלל על טבעיו השונים, לא שיערה שזהו מקומו הטבעי.
כשהיה הברווז צעיר, הוא לא חשב כלל על אפשרות שהוא שונה משאר האפרוחים שהתרוצצו סביבו. הוא לא ידע על שורשיו השונים, והלך אחר התרנגולת לכל מקום. עד שיום אחד הלכה התרנגולת עם צאצאיה על שפת הנהר. הברווז שלראשונה ראה מקרוב את מי הנהר הצלולים, חש דחף פנימי עצום להתקרב אליהם.
אך נגעו רגלי הברווז במים, מילא אותו לפתע אושר בל יתואר. בזינוק אחד הוא קיפץ פנימה, וברגע שלאחר מכן כבר שחה כבקי ורגיל הרחק לעבר מרכז הנהר… התרנגולת עמדה וצווחה על הגדה, אך לא היה לאל ידה להשיבו אליה.
מעשה זה טומן בחובו לקח עצום לענין חינוך הילדים. לעיתים האב והאם מסיבה כלשהי מגדלים ילד שלא לפי טבעו ואופיו האמיתיים. אולי הם מושפעים מנורמות ציבוריות שאינן בהכרח מתאימות לילד זה, או משווים אותו בטעות לאחיו השונים ממנו בתכלית, או מצפים בסתר ליבם שהוא יצליח במשימות בהן הם עצמם נכשלו… על כל פנים הם מחנכים אותו שלא על פי דרכו.
כשהילד עודנו צעיר לימים, לעיתים נראה שזה עובד. אך יום אחד הילד גדל מעט, וברגע שהוא פוגש בעולם שיטה או דרך המתאימים לאופיו האמיתי, בזינוק אחד הוא פונה לאותו כיוון, ומתרחק מהוריו. האב עומד וזועק על הילד ששינה פתאום מסלול, אך שוב אין לו כל השפעה עליו.
לו היו הורים אלו משקיעים מחשבה והתבוננות בחינוך ילדיהם, לבטח היו שמים לב לשוני שבין הילדים, ומחנכים כל אחד על פי דרכו היחודית לו. במקרה כזה הם היו מצליחים להעניק לילד את צרכיו האמיתיים, וכך לכוון את דרכו בעצמם, בלי שיצא לגמרי מכלל שליטה וילך לאן שליבו חפץ.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')