"וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב"
ידוע מה שאומר רש"י הק' שכאשר באה רבקה אמנו למלא את כדה, עלו המים לקראתה, ומכך ידע אליעזר שלא מדובר בנערה רגילה כמו שאר בנות המקום, רץ לקראתה וביקש ממנה שתתן לו מעט מים, אמרה "שתה אדוני וגם לגמליך אשאב", ואכן הרבתה לשאוב עוד ועוד עד אשר כילו הגמלים לשתות.
וידועה גם השאלה שמקשה הרה"ק מברדיטשוב זיע"א, מדוע לא עלו המים לקראתה גם כאשר שאבה לגמלים, והיתה צריכה להתאמץ ולשאוב עוד ועוד, ומתרץ שמצוות לא באות בלי קושי, וכדי לקיים מצווה צריך להתאמץ ולטרוח, כי כך היא דרכה של תורה, להתייגע ולהתאמץ בקיום המצוות.
בהקשר זה, שוחחנו עם הגאון רבי שמואל יוסף שטיצברג שליט"א, מרבני חסידי גור בבית שמש, ובעמח"ס 'שערי הברכה'. והוא מחכים אותנו בכמה תובנות מעניינות, בצירוף כמה סיפורים מאלפים אודות הענין הזה.
"ישנו מכתב מהגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שבו הוא קובל על המצב הקיים ועל סגנון הכתיבה של הספרים על גדולי ישראל, שלטענתו חלקם גורמים קלקול בקרב בני הנוער.
"לכאורה זה נראה תמוה, איך סיפורים על גדולי ישראל יכולים לגרום לתוצאה הפוכה מהמטרה שלשמה הם מסופרים?
"התשובה, מסביר רבי יצחק הוטנר, נעוצה בצורה שבה מספרים את הסיפור. כשמציגים את גדולי ישראל בשיא תפארתם, הילדים ובני הנוער עלולים לחשוב שהם נולדו כך, גדולים ועצומים. הם לא יודעים שאותם ענקי הדור, ארזי הלבנון ואדירי התורה, הם נולדו כילדים רגילים ופשוטים. הם התאמצו, והשקיעו, למדו וחזרו ושיננו עד שהגיעו להישגים כלשהם, הם התמודדו עם עוני ומחסור, עם צער ועוגמת נפש, הם עמלו ויגעו וטרחו והתאמצו עד שהפכו להיות גדולי התורה. זה לא בא להם ככה בלי שום מאמץ.
"כשהילד קורא את הסיפורים האלו, עלולה לחדור בו התובנה שמדובר כאן על אנשים מזן שונה. זה לא קשור אליו. איך הוא קשור אליהם? לכל אותם ענקי הרוח? הוא סתם ילד רגיל שאתמול קיבל 70 במבחן בגמרא, ושבוע שעבר נכשל במבחן בקיצור שולחן ערוך…
"אז מה באמת צריך לעשות? שלא נספר לילדים סיפורי צדיקים? שלא נדבר איתם על גדולי הדור? חלילה וחלילה. בוודאי שצריך לדבר איתם על זה, אבל צריך להדגיש חזור והדגש שכל אחד יכול להגיע לשם, כל ילד מסוגל, אם יתאמץ מספיק, להפוך לתלמיד חכם מופלג. כל אחד אם יתקדם וייטהר ויחתוך מעצמו חתיכות של גשמיות, יוכל לגדול בתורה ולהפוך לאדם קדוש וטהור"…
התמונה של הבית
מרן הגאון הקדוש רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, היה כל כולו קודש קדשים. הוא זכה להגיע למעמד של פוסק הדור, רבן של כל בני הגולה. דבריו נשמעו מקצווי הארץ ועד קצות תבל, כולם קיבלו את פסיקותיו ובכל מקום בעולם האזינו יהודים ברוב קשב למה שהיה לו לומר בכל נושא הלכתי באשר הוא.
כשהסתלק רבי שלמה זלמן לבית עולמו, היה זה בשנת תשנ"ה, אור ל-כ' באדר א'. באותם ימים התפרסמה בעיתונים תמונתו של מרן זצ"ל. איזו תמונה מיוחדת! זיו פניו הבוהק ממיס את הלב של מי שמתבונן בתמונתו. איזו הדרת פנים! הקדושה ממש נשקפת מתווי הפנים העדינות והמזוככות הללו.
גם אני הקטן זכיתי לעמוד שם, בין מאות אלפי המלווים, וזכיתי גם להיות בין אלו שצעדו לאחר מכן יחד עם כ"ק מרן אדמו"ר שליטא מגור יבלחט"א, שמיד בתום המסע עלה לביתו של מרן הגרש"ז זצ"ל, כדי לנחם את בניו .
כשהגיע הרבי אל הבית הקטן בשכונת שערי חסד, הוא עמד בחוץ עצר לרגע והתבונן על הבית הדל והפשוט כל כך. השכונה עצמה החלה בשנים האחרונות לשנות צורה והפכה לשכונת יוקרה, אבל הבית של מרן הגרש"ז נשאר עלוב וישן, בית קטן בו התגורר מרן זצ"ל יחד עם צעיר בניו משום שכבר לא היתה בידי מרן יכולת לסייע לו ברכישת דירה…
עמד שם הרבי מגור שליט"א, התבונן על המראה הזה, ואמר: "היו צריכים לשים בעיתון את התמונה של הבית הזה…".
בעצם מדובר באותו רעיון, שאותו ביטא הרבי מגור בצורה קצת שונה. שלא נחשוב שרבי שלמה זלמן אויערבך נולד פוסק הדור! לא ולא! הוא גדל כילד כמו כל הילדים, בחור כמו כל הבחורים, ואברך כמו כל האברכים. הוא התייגע והתאמץ, הוא סבל מעוני ומחסור אך התמסר כל כולו לתורה הקדושה. כך הוא נהיה הגרש"ז אויערבך!
רבי שלמה זלמן היה מספר על עצמו שהוא סובל מכאבים בעצמותיו כל ימי חייו, משום שבילדותו סבל מתת תזונה במשך כמה שנים כי לא היה אוכל בבית! כמו כן ידוע, שהוא היה לקוי שמיעה באחת מאוזניו, במשך 25 שנה! בגלל טיפול רפואי לקוי.
מסתכלים על התמונה הזאת ורואים מלאך! עלולים לחשוב שאולי זה לא נוגע אלינו. אנחנו בני אדם, והגרש"ז אויערבך היה מלאך.
בטח שהוא היה מלאך! בגלל שהוא התגבר על כל הרצונות שלו, הוא הכניע את הגוף שלו ואת היצר שלו למען התורה הקדושה. הוא הדיר שינה מעיניו ולמד בשקידה עצומה, מתוך מאמצים כבירים עד שהוא הפך למלאך!
למה זה משנה? מה הנפקא מינא? זה משנה כי המשמעות של זה היא שגם אני וגם אתה וגם ההוא שם שיושב מאחוריך בבית המדרש, כל אחד מאתנו יכול להפוך למלאך אם ישקיע ויתאמץ מספיק!
בגומחה שעל יד הכיריים
לפני זמן מה שמעתי סיפור מדהים מפיו של הרה"ח ר' שלמה זלמן שפיץ, חסיד גור המתגורר בעיה"ק ירושלים. הוא סיפר לי דבר ש'תפס' אותי מאוד חזק.
אביו של הרב שפיץ התגורר בארה"ב בשכנות עם אחד מגדולי הדור הקודם, הגאון הקדוש רבי יונתן שטייף זצ"ל, שהיה תלמידו של ה'שבט סופר' בפרשבורג, ושנמלט מהונגריה כאחד מניצולי רכבת קסטנר, התיישב בארה"ב והיה לאחד מגודלי הפוסקים שם, כפי שהעיד עליו רבינו הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שכינה אותו בתואר 'גדול הדור'.
מספר הרב שפיץ, שאחר הסתלקותו של רבי יונתן שטייף קיבצו תלמידיו את התשובות שכתב, והדפיסו אותם בחיבור שנקרא 'שו"ת מהר"י שטייף'.
באחת התשובות דן הגר"י שטייף בענין הדלקת כיריים, ובדבריו הוא כותב שהוא לא יודע איך בדיוק עובדים הכיריים ואיך מדליקים בהם את האש, אבל מתוך השאלה שנשלחה אליו הוא מבין כך וכך, ולפי מה שהוצג בפניו הוא יכול לומר שההלכה היא כך וכך…
"אבא שלי התגורר בשכנות עם הגר"י", מספר הרב שפיץ, "ומעיד שבמשך שנים רבות היה הגר"י יושב במטבח, בגומחה קטנה בין הכיריים לקיר, ושם היה הוגה בתורה לילות שלמים.
"ולמה הוא היה יושב שם? כי הקור היה מקפיא את העצמות, ולא היה לו תנור בבית, אז הוא היה יושב שם, סמוך לכיריים, שם היה המקום היחיד בבית שהיה בו מעט חום, ושם היה הוגה בתורה מתוך מסירות נפש של ממש".
עשרות שנים הוא ישב צמוד לכיריים, ולא היה לו מושג איך מעלים בהם אש!
לא פלא שהוא היה גדול הדור…
אז כשמספרים לנו על רב פלוני שידע את כל התנ"ך בגיל 10, ורב גדול פלוני שבגיל 13 כבר ידע את כל הש"ס וכדו', הסיפור אולי טוב כדי שנדע על גדולתו של אותו גדול, אבל הוא לא מלמד אותנו לאיפה אנחנו יכולים להגיע.
אדרבה! צריך לספר על גדולי ישראל שהגיעו למה שהגיעו בזכות עמל ויגיעה, למרות שלפעמים נתוני הפתיחה שלהם היו נמוכים מאוד ביחס לאנשים ממוצעים, אלא שהדבקות שלהם במטרה וההקרבה העצמית שלהם אפשרו להם להגיע לאן שהגיעו בסייעתא דשמיא.
העץ שיודע 'יורה דעה'
את המעשה הבא שאספר שמעתי מפיו של עד ראיה שהיה נוכח בשעת מעשה, וכך הוא סיפר: הגיעו פעם חברי הנהלה של תלמוד תורה כלשהו למרן הגר"ש ואזנר זיע"א, ודיברו על ענייני הת"ת השונים, עד שהגיעו לדבר על כמה ילדים חלשים שיש בת"ת, ושיש איתם בעיות רבות וצריך לראות מה לעשות איתם.
בתוך הדברים פלט אחד מאנשי הצוות כבדרך אגב, ש"מהילדים האלו כבר לא יצא שום דבר". סיפר לי האיש שהיה שם שהרב ואזנר לבש פתאום צורה אחרת. הוא דפק על השולחן בחוזקה, וניכר היה עליו שהוא ממש הזדעזע לשמוע את המילים הללו.
"חלילה וחס", אמר מרן זצ"ל, "אסור לומר ככה על אף תלמיד בעולם, ולא משנה כמה הוא חלש! גם עלי אמרו ככה, כשהייתי ילד, שלא יצא ממני דבר"… בהזמנות אחרת שמעתי שמרן זצ"ל סיפר שכשהוא שמע שאומרים שלא יצא ממנו שום דבר, הוא קיבל בהחלטה גמורה לשבת וללמוד בלא הפסקה, ואכן ישב ולמד במשך זמן רב בלי מנוחה, עד שנזל לו דם מהעיניים…
אכן, ידוע המעשה עם הרב ואזנר, כשהוא נבחן לישיבת חכמי לובלין לא עמד בבחינה, ולכן רמז לו המשגיח שהוא לא התקבל לישיבה, והוא יכול לנסוע בחזרה לביתו. אבל לאחר זמן מה יצא המשגיח לבית המדרש, ושם הוא רואה את הנער כשהוא יושב ולומד בבית המדרש, ולפליאתו מדוע הוא יושב בבית המדרש אחרי שנרמז שהוא לא עמד בבחינה, השיב הנער כי יש עוד קצת זמן עד הנסיעה הבאה של הרכבת, ולכן הוא רוצה לנצל את הזמן וללמוד עוד משהו בינתיים, כשראה המשגיח את גודל חשקו בתורה, על אף האכזבה הגדולה שלא עמד בבחינה, מיד החליט לקבל אותו לישיבה. בעצם זה אותו רעיון, שקידה, השקעה, יגיעה ועיסוק בלתי פוסק בדברי תורה, כך צומחים להיות גדול בתורה.
מספרים שמרן הרב ואזנר זצ"ל, כשהיה תלמיד בישיבת 'חכמי לובלין' היה נוהג לשבת בחצר מתחת לעץ אחד שהיה שם בישיבה, ומשנן את חלק 'יורה דעה' שבשולחן ערוך. פעם אחת עבר שם ראש הישיבה רבי מאיר שפירא זצ"ל וראה את זה, והוא אמר בדרך צחות, שאפילו העלים של העץ הזה כבר יודעים 'יודה דעה' בעל פה, מרוב הפעמים שהם שמעו את הרב ואזנר משנן שוב ושוב.
סיפר לי יהודי מבוגר המתגורר כאן בבית שמש, שפעם הוא העז פנים ושאל את מרן הגר"ש ואזנר זצ"ל האם נכונה השמועה שמספרים, שהוא היה פעם בישיבת חכמי לובלין ולא יצא מהבניין במשך שנתיים וחצי ברציפות, מרוב שקידתו בתורה… מרן הרב ואזנר השיב שהסיפור הזה לא נכון, והוא היה סגור בישיבה במשך שנה וחצי בלבד, לא שנתיים וחצי…
מעניין לציין שאותו יהודי שאל את מרן האם צריך לדרוש זאת גם מהבחורים של היום הלומדים בישיבות שיישארו שם ברציפות זמן רב כל כך. השיב מרן זצ"ל בשלילה, ואמר שבחורים צריכים לשמור על התנהגות נורמלית, לישון בזמן, לקום בזמן, וגם לנסוע הביתה בזמנים הקבועים לכך.
בכל אופן, אנחנו לומדים מכל הסיפורים האמורים, את מה שהרמב"ם כתב כבר לפני קרוב לאלף שנים: "כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל. שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". כל מי שירצה יבא ויטול". הכל תלוי בנו!!