"והנה רבקה יוצאת" (כד, טו)
באחת משיחותיו מעורר רבינו תמיהה עצומה על פרשת החסד של רבקה אמנו:
"מה באה התורה ללמדנו במעשה רבקה ואליעזר? יש לי בת בגיל ארבע", הוא מוסיף, "וכי התורה מצווה עליי לשלחה מן הבית אל הבאר כדי לדלות בעבודת פרך מייגעת עשרות רבות של דליי מים ולהשקות בזריזות את עדרי גמליהם של עשרה ישמעאלים בטלנים היושבים באפס מעש מול עיניה, בלי לנקוף אצבע? האמנם כך היא דרכה של תורה?!"
הוא מותיב ליה והוא מפרק ליה: "האבות הקדושים לא היו 'בעלי חסד' גרידא, אברהם אבינו היה מידת החסד בעצמותה, ודרגה כזו חיפש אליעזר גם במיועדת עבור יצחק בנו יחידו. לא הנהגות ומעשים חיצוניים או אפילו פנימיים, אלא את ה'חסד' בעצמותו. ועבור מידת החסד בעצמותה- שום דבר אינו גדול מדי, רב או כבד מדי".
שתי פנים היו לה לאהבת הבריות של רבינו זצ"ל, שכל מי ששהה אי פעם במחיצתו חש בה תכף ונודע ללב השופע חמלה ורוך כלפי כל אדם מישראל. המושגים הגבוהים שאותם טבע בהטבה לזולת היו בלתי נתפסים, בהפקירו כפשוטו את נפשו, גופו וממונו כדי לגמול חסדים טובים. הפן האחד היה ה'הלכה למעשה' וההטבה בפועל, אולם הפן האחר היותר נדיר ובלתי מצוי, היה שימת הלב להבחין בצורך המעיק על לבו של הזולת. שכן אי אפשר להגיע לשלימות ביחסים שבין אדם לחבירו ללא יכולת ההבחנה מהו הצורך של העומד מולנו.
לרבי שמשון זצ"ל, שהקב"ה חננו בכישרונות מבורכים ובעמל נפשו אף ב'לב מרגיש', היו חושים מחודדים לזהות את הצרכים, ומשעמד עליהם כרגע שפע תכף מטובו וחסדו, בלי להבדיל בין קל לנכבד או קטן וגדול, ומאומה לא עמד לפניו בהילוכו ובדרכיו של הקב"ה- חנון ורחום ומשכיל אל דל.
וכך אמר פעם במהלך שיחה: "כאשר ילד קטן מבקש לשתות בעתות לחץ של ערבי שבתותו וכיו"ב, אם מתאמצים קצת גם להמתיק לו את השתייה במעט תרכיז ולערבו יפה יפה, הרי שפעולה קלה זו היא בכלל 'דבקות' בקודשא בריך הוא. הבעיה היא- הוא מוסיף – שאיננו מייחסים חשיבות למצוות כאלו ומביטים עליהן כ'קטנות' שאינן מצדיקות טרחה, וזהו שורש הטעות, שכן גם הן מצוות שאסור להחמיצן, ופשיטא שאין לזלזל בהן". אין פלא אפוא שכה רבו המקרים ששם ליבו אף לפרטים פעוטים העשויים להיטיב עם הזולת. 'מעשה מצוה' המביא דבקות בהשי"ת כפשוטו- לאו מילתא זוטרתא היא.
מרגלא בפומיה:
ההבדל בין אדם גדול לבין קטן הוא, שילד קטן דואג רק לעצמו ואילו גדול דואג אף לאחרים. וכלל זה נכון גם בענייני רוחניות: העוסק עם עצמו בלבד- הוא קטן, והמסוגל לעסוק עם אחרים ולהתרומם למענם, הוא גדול. אולם גם באלו המסוגלים לעסוק עם אחרים יש גדולים יותר ופחות. אם יורשה להוסיף על דבריו, ניתן למתוח את הקו הלאה ולומר כי ככל שאדם מסוגל יותר להיטיב ולחשוב אף על 'קטן'- כך הולך הוא וגדל עד מאוד.
רבי שמשון זצ"ל היה בבחינה זו 'גדול שבגדולים'.
וכשם שרב היה כוחו בהפשטת דברים עמוקים ברומו של 'עולם האצילות'- ולהורידם לעולם המעשה לפרטי פרטיהם מחוורים כשמלה- כך גם היה לעומת כן בעולם העשייה, והשכיל לבטא גאונות בהפשטת המצוות עד ה'למעשה' בפרטים ופרטי הפרטים שלהם. בכוח זה נטל ורומם את ה"ואהבת לרעך כמוך", העלול להיתפס כמושג מופשט של רגש ומידה כללית כלפי הזולת, מתוך מבט אמתי על פרטי המצווה הזוטרים כביכול- כעל תיקוני עולמות נשגבים.
פעם נודע לו בדרך אגב על אחד מבאי ביתו שהוא מחבב ביותר מיץ אשכוליות. ובכן, מאז ואילך כל אימת שהלה התארח אצלו, עמד הכן על השולחן בסמוך למקום מושבו בקבוק מיץ אשכוליות, שרבי שמשון אישית היה דואג להביאו.
צמאה לך נפשי
אחד ממקורביו נסע עמו פעם ברכבו מירושלים לבני ברק, כשבמהלך הנסיעה הכריז רבי שמשון לפתע שהוא 'צמא מאוד'. בעיני בן לווייתו שהכירו היטב, ההתבטאות הזו היתה מוזרה בעליל, ולא התאימה כלל לאורחותיו של רבינו. והנה, בנקודה הראשונה של מכירת משקאות שהזדמנה בדרכם, עצר הרב ורכש שתי פחיות שתייה, לו ולנוסע שלצדו.
"ניסיתי להתנגד לשתיה שקנה בעבורי, אך הוא התעלם מהסירוב ודחק בי לקחת ולשתות", והלה- לא נותרה לו ברירה אלא ליטול את המשקה מידו בתודה.
רק משסיים לשתות, נזכר שכמחצית השעה קודם לכן השיח את ליבו באוזני רבי שמשון על התשישות והלאות שפשטה בכל איבריו, בעקבות ביצוע שליחות עדינה ומורכבת שסחטה ממנו את לשד כוחותיו. עתה הבין אל נכון מה פשר 'הצימאון העז' שתקף לפתע את הרב. צמא מסוג אחר לגמרי מזה שחשב בתחילה.
כך מספר למשל אחד ממכריו, שפגש בו ביום בהיר בבני ברק ושאל אותו לתומו אם במקרה מתכוון הוא לנסוע לירושלים בשעה הקרובה. "כן", השיב לו רבי שמשון על אתר, "בעוד חצי שעה אוכל לבוא לקחת אותך". נקל לשער כמה שמח האיש על 'צירוף המקרים' שנזדמן לו בהשגחה מיוחדת, ובפרט כאשר מחצית השעה לאחר מכן לא נצרך לעשות פסיעה אחת למען הנסיעה. הרב עצמו הוא זה שהגיע עד פתח ביתו והזמינו לרדת אל הרכב הממתין למטה.
אך בכך לא תם הסיפור. בהגיעם לירושלים, שאל ר' שמשון את בן לוויית כמה זמן הוא מתעכב בעיר, וכששמע שהמדובר הוא על חמש שעות לערך, הפטיר כלפיו בשמחה: " טוב מאוד, בעוד חמש שעות אני בא לקחת אותך". וכך הווה.
רק לאחר מעשה התברר לו לנוסע כי כל היציאה מבני ברק לירושלים לא הייתה אלא במיוחד עבורו, כשאת שעות 'ההמתנה' הממושכות מעביר רבי שמשון זצ"ל באחד מבתי הכנסת בשכונה ירושלמית פלונית, שאליו נכנס על מנת לעסוק בינתיים בתורה משוש חייו- 'מה לי הכא ומהלי התם'…
המעשה והמידה בעצמותה
"הלכתי לצדו פעם ברחובה של אופקים", מספר פלוני, "כשלפתע הוא פונה אלי ואומר: 'גם הם היו נראים כאלה…' הבטתי כה וכה, כשעיניי עוברות ברפרוף על קבוצת פועלים ערבים היושבים וסועדים בצוותא מתוך כיכר לחם גדולה, ולא הצלחתי להבין מי אלו 'הם', ומי ה'כאלה' שאליהם התכוון. כאשר חזר על המשפט שב והבחין שטרם ירדתי לסוף דעתו, חייך והסביר:
אתה רואה את קבוצת הישמעאלים האלה? כך גם היו נראים שלושת המלאכים בעיני אברהם אבינו, כפי שאומרת הגמרא שכ'ערבים נדמו לו', ואף על פי כן רץ לקראתם בזקנותו ובשעת חוליו. 'נו, בבקשה'- פנה אלי ואמר- 'לך אתה עכשיו, תשחט לפועלים הללו שלושה פרים ותן להם לשונות בחרדל…'
מעידים תלמידיו ומקורביו, כי לפי ערך השגתם היה רבינו בבחינת מידת החסד. "אין העולם חסר משלושים צדיקים כאברהם" אומרים חז"ל, ובכל דור ודור יש כאלה הזוכים להימנות על אותם שלושים.
רבי שמשון, מן הסתם, זכה.
חסדי אבות
בדברי הערכה שהשמיע אודותיו ראש הישיבה דאופקים הגאון רבי יעקב הורוביץ זצ"ל, אמר בין השאר את הדברים הבאים: " לומר שרבי שמשון גמל הרבה חסדים (-ער האט געטאן א סאך חסדים') – זו הגדרה חיוורת. למעשה הוא היה 'תופעה' של אדם גדול בכל התחומים, מסוג אחר ונעלה לגמרי מהמוכר לנו והמורגל. לא ייאמן כי יסופר. היינו ממש נפעמים מהגדלות של החסד שלו, איך אדם לא מסוגל לנסוע ברכבו בלי להסיע עמו אנשים שפגש בדרכו ולהביאם למחוז חפצם, ומרגיש ממש 'בל תשחית' לנסוע עם רכב ריק. רואה מישהו בקצה העיר, לוקח אותו לאן שצריך. לא! אין בנמצא כזה אדם. לא שייך. זה (-בבחינת) חסד של האבות, ואינני צוחק. בלי גוזמה…"
לבד בלילה
התינוק נם לו בעריסתו בשלווה אי שם באופקים הדרומית , בלי לדעת כי זהו הלילה שלפני הברית. אביו לעומתו נותר להיות ער, ולמד. לבדו. כשהשקט העמוק העוטף בשעות אלו את העיירה מגניב ללבו אי אלו רגשות של פחד ואי נעימות. במשפחה זו נהגו כקהילות ישראל העורכים בליל הברית סדר לימוד ותיקון של 'ברית יצחק', והאב שרצה להדר וללמוד כל הלילה, החליט לעשות כן על אף שלא מצא לו צוותא.
בשתייםֿ עשרה בלילה נשמעו לפתע דפיקות בדלת. בניגוד להיום, אופקים בשנים ההן הייתה שוממת לחלוטין בשעות הללו, כמעט ללא תנועה ברחוב. כאשר קם בחשש לראות מיהו זה הנוקש בשעה כה מאוחרת, הותירה אות ההצצה בעינית הקבועה בדלת משתאה ונדהם. "שלום עליכם"- נשמע קולו של המרא דאתרא בפתח.
"מזל טוב!" הוא מברכו בחום, ומתעניין לדעת "מה שלומכם? מה מעשיך בשעה זו?" ומשסיפר אבי הבן שהוא יושב לבדו ולומד, הציע הרב בפשטות "אז בוא ונלמד ביחד", ואומנם השליך את הכובע לצדי המיטה הסמוכה, והחל לעסוק עם בעל הבית בלימוד שעות רבות, עד עלות השחר.
וכך תאר בעל המעשה את החברותא שנזדמנה לו בהפתעה גמורה לכל אותו הלילה:
"לא הספקנו הרבה, כי את שלושת השעות הראשונות הקדשנו ללימוד פרקים בעיון מתוך תיקוני הזוהר (- שנוהגים לומר בלילה הזה) , כשהרב מסביר לי במתינות ובבהירות ביכולתו הנדירה להפשיט עניינים גבוהים ועמוקים כשולחן הערוך לפני כל בר בי רב".
"הרב אמנם לא היה הסנדק של בננו זה", הוא מסיים בערגה, "אבל בהחלט היה מלאך הברית שלנו".
ממקומו יפן ברחמים
ההסעה שיצאה מירושלים בשעת לילה עשתה את דרכה על כבישי הארץ לכיוון תפרח ואופקים, בתפוסה מלאה, למעט מקום אחד שנותר פנוי.
קרוב לחצות חלף הרכב ליד מושב קוממיות, שם המתינו זוג חרדי בתחנה והניפו את ידם לרכב ההסעה. הנהג האט ונעצר, אולם משביקשו שניהם לעלות, מנע בעדם. "יש לי רק מרום אחד. או שאת תעלי או שהוא", הכריז…
"לא, לא אעלה לבד", הצהירה האישה. "עשה טובה, תצמצם מקומות ונעלה שנינו", התחננו בני הזוג, "השעה כה מאוחרת, ואתה הרכב הציבורי האחרון להיום". אבל הנהג נותר בשלו. "מצטער, אין לי ברירה. אינני יכול להעלות נוסעים מעבר לכמות המותרת".
בשלב זה הצטרפו לשיחה שאר יושבי הרכב, כשאחד הנוסעים קורא לעומתם: "צפוף כאן מאוד, אין ברירה- יהיה עליכם להמתין לטרמפים". פניהם הנבוכות של בני הזוג הסגירו את התחושה הקשה המתחוללת בקרבם. מה עושים?
והנה חלה התפתחות מפתיעה במצב הביש מכיוון בלתי צפוי. רב הקהילה באופקים שהיה אף הוא מבין הנוסעים, התרומם באחת ממקום מושבו, פסע בין ספסלי הרכב לכיוון הדלת ו…ירד. "יש לי כמה דרכים איך להסתדר גם בשעה כזו", הצהיר, ופינה עבורם את מקומו. בני הזוג ניסו כמובן להניאו מהחלטתו, אבל הוא עשה עצמו כאינו שומע, והפטירו בפשטות 'לילה טוב' החל תכף צועד לכיוון המושב, ועד מהרה נבלע בחשיכה.
(מתוך 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו)