"ואברהם זקן בא בימים" (כד א)
יעקב א. לוסטיגמן
רבים מתושבי בני ברק מכירים היטב את הרב ד"ר מנחם ברייר הי"ו, מחבר הספר 'פנקסו של רופא'. בבית החולים 'מעיני הישועה' הוא מוכר כסגן המנהל הרפואי, בבתי הכנסת בעיר הם רואים אותו שוקד על תלמודו, כשמראהו כשל אברך כולל ותיק ובר אוריין.
מי שלא מכיר את הרב ברייר, עלול לטעות ולחשוב שהוא מגלם בתוכו שני ניגודים. מצד אחד רופא, מצד שני יהודי תורני העוסק בסוגיות אתיות קשות של רפואה והלכה, מול מרנן ורבנן גדולי הדור.
אבל מי שכן מכיר, יודע שאצל הרב ברייר אין שום ניגוד בין הדברים. ההיפך הוא הנכון, הם משתלבים יחד וכל צד באישיות שלו, מאיר ומשפיע על הפן האחר, וביחד הם מייצרים יצירה מופלאה של יהודי שעושה את רצון הבורא מבוקר ועד ליל, פעם בדרך של הגשת עזרה לחולים ונדכאים בכפיפות לדעת פוסקי הדור, ופעם על ידי צלילה מהירה לעמקה של סוגיא תלמודית מורכבת.
"האמת היא שכדי להיות רופא טוב, צריך להיות קשוב למצוקות החולים ומשפחותיהם, ולהיכנס לנעליהם", אומר הרב ברייר בשיחה עם 'לקראת שבת'. "התורה, ההלכה היהודית, מציבה בפני הרופא חיצים ותמרורי דרך, ואומרת לו מתי צריך להתאמץ ומתי להרפות.
"'אם אין יראת אלוקים במקום הזה', אמר יצחק אבינו לאבימלך מלך גרר, 'והרגוני'. ממש ככה. אין הכוונה שכל רופא שאינו שומר תורה ומצוות הוא מקפד חיים חלילה, אבל המצפן המוסרי שלו שונה, הוא לא מחויב להלכה ולדעת התורה של פוסקי הדור, וממילא הוא עלול לעשות טעויות קשות מאוד, כי בדעתו של בשר ודם, זה נראה שאת חולה פלוני אסור להציל חלילה וחס, בזמן שההלכה אומרת את ההיפך הגמור.
"לא זו בלבד, אלא שכללי הרפואה הרי בנויים במידה רבה על סטטיסטיקה. אדם בגיל כזה וכזה, כשמצבו הגופני כך וכך, סיכויי ההישרדות אפסיים, ולכן אין סיבה להשקיע בו… כאלו חשבונות עלול רופא לעשות, וזאת טעות נוראה משתי סיבות: קודם כל כי צריך להשקיע בכל אחד, גם אם סיכויי ההחלמה שלו נמוכים יחסית, וגם כי סטטיסטיקה היא לא חזות הכל. אנחנו במרכז הרפואי 'מעייני הישועה' קוראים תיגר על ההתנהלות המקובלת בעולם הרפואה הלא יהודי, ואנחנו זוכים לחזות ב'מעייני הישועה' בלא מעט 'ניסים רפואיים'. אנשים שבניגוד לכל הציפיות והתחזיות של הספרות הרפואית, קמו על רגליהם ויצאו מבית החולים כשהם בריאים ושלמים.
"רק לפני מספר שבועות היה אצלנו חולה קשה ומורכב, שהיה מורדם ומונשם. הוא לא היה בן 80 ולא בן 90. אפילו לא בן מאה. החולה היה בן 103!!! כמעט בכל בית חולים אחר בעולם היו משאירים אותו למות, כי בגיל כה ועם מצב רפואי כזה אין לו סיכוי בכלל. אבל אנחנו החיינו, הנשמנו וטיפלנו ובחסדי שמים הוא החלים, נגמל ממכשיר ההנשמה ויצא מבית החולים כשהוא צועד על רגליו! מקרה דומה אירע באחרונה עם אשה בת 97. ברור לנו שלא מוחנו הדל עשה זאת, אלא בורא עולם.
"לא מזמן היתה פה אשה עם בעיות לב קשות, בגיל 95. באף בית חולים אחר לא הסכימו לטפל בה, אנחנו טיפלנו בה ובחסדי שמים התייצב מצבה.
"כשיש יראת אלוקים, יש כבוד לחיי אדם באשר הם! לא בגלל שהוא ילד קטן ויש לו הורים, לא בגלל שהוא איש מאוד חכם שתורם לסביבה, לא בגלל שהוא עובד ו'יצרני', לא בגלל שהוא חבר במפלגה פלונית או שייך לאיגוד אלמוני. בגלל שהוא בן אדם! בגלל שתפקידו של רופא זה להציל חיי אדם, כל אדם! כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, זה נאמר רק על צעירים? האם אדם דמנטי שאינו בצלילות הדעת הוא לא 'נפש אחת מישראל'?!".
הרב ד"ר ברייר, מקדיש את חייו למאבק בנושא הזה. הוא אחראי מטעם רבני 'ועד ההלכה' של מעייני הישועה, על אתיקה וקדושת החיים, ומתפקיד זה הוא מקרין על ההתייחסות לחולים סופניים ודמנטיים, ובעלי איכות חיים ירודה בכל מערכת הרפואה הישראלית.
במרוצת השנים זכה הרב ברייר לעמוד בקשר קרוב עם מרנן ורבנן גדולי ופוסקי הדור מכל החוגים והעדות, וביתר שאת עם מרן הגר"ש ואזנר זצ"ל ומרן הגר"נ קרליץ זצ"ל, ש'מעייני הישועה' היה קרוב ללבם ושחיוו את דעתם בכל סוגיא רפואית מורכבת ככל שתהיה, מה ששימש את גדולי ישראל בהוצאת פסקי הלכה לדורות בתחום החולה הסופני, הדמנטי (אלצהיימר), איכות חיים ירודה, ביצוע קולונוסקופיה, ממוגרפיה ועוד.
"אני רוצה לומר דבר נפלא ששמעתי מכמה וכמה גדולי ישראל, בכל הקשור לחולים דמנטיים ובעלי איכות חיים ירודה, אנשים שאיבדו את צלילות הדעת ל"ע. בהשקפה הלא-יהודית, מסתכלים עליהם כמו על אנשים מיותרים חלילה וחס. הם סתם נמצאים כאן, כבר לא מהווים חלק מהחברה האנושית, כי הם לא יכולים לדבר ולתקשר עם הסביבה ומהווים כביכול 'נטל על החברה' רח"ל.
"אבל ההשקפה היהודית, כך אומרים גדולי התורה, ההשקפה היהודית בנושא זה היא ההיפך הגמור. הרי האנשים הללו אינם מסוגלים לחטוא, הם סובלים ייסורים שמכפרים על כל החטאים שהם עשו בעבר חלילה. מה נשאר? יהודי שאינו חוטא ואין בו שמץ של חטא, כלומר צדיק! צדיקים כאלו שבזכותם העולם קיים! כך אומרים גדולי ישראל! זה היחס שלנו אל אנשים במצב הזה, הם לא מיותרים חלילה, הם לא נמצאים כאן סתם, הם כיפת הברזל וחומת המגן האמתית של עם ישראל! בזכותם אנחנו קיימים!".
**
"לפני מספר שנים, כמדומני שהיה זה לפני למעלה מעשור, נסעתי לממלכה הבריטית, בשליחותם של גדולי ישראל מרן בעל ה'שבט הלוי', הגר"נ קרליץ זצ"ל ויבלחט"א מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א, על מנת לגייס כספי תרומות לטובת בית החולים. עשינו רשימה של מכשירים שהיו חסרים או ישנים מדי, ויצאתי עם הרשימה הזאת ללונדון, שם השתתפתי בכמה כנסים, ופקדתי בתים של יהודים נדיבי לב כדי להתרים אותם.
"היתה שם יהודייה אחת, אשה שומרת מצוות, שאינה חרדית. היא פנתה אלי ואמרה לי שהיא רוצה לתרום סכום מסוים לבית החולים. הראיתי לה את הרשימה, והיא אמרה שהיא תחשוב על זה ותחליט מה היא רוצה לתרום.
"באותה התקופה ביקרתי בביתו של הגאון רבי אהרן דוד דונר שליט"א, וקיבלתי טלפון בהול מרופא טיפול הנמרץ, שסיפר לי שאחד המאושפזים במחלקה, בגיל מתקדם מאוד, נמצא במצב רפואי קשה ומורכב, ויש מי שמבקש שלא להנשים אותו. היו שם כמה אנשים שערבבו ובלבלו מושגים, ואפילו הלכו למרן בעל 'שבט הלוי', שאמר שלפי מה שהם מספרים נראה שאכן אין חובה להנשים את היהודי הזה.
"היהודי הזה, הקשיש החולה, היה לא אחר מאשר הרה"צ רבי לייבל קוטנר זצ"ל, זקן חסידי גור ומחשובי הקהילה, שאיבד את אשתו ושמונת ילדיו בשואה, ובכל זאת לא נשברה רוחו והציל ילדים רבים גם רוחנית וגם פיזית, ואת חלקם הוא גם חיתן. הכרתי אותו רבות בשנים עוד משנות ילדותי כי הוא היה ידיד אמת של אבי מורי ר' בן ציון שמואל אליהו ברייר ז"ל. ר' לייבלה היה אדם בעל שיעור קומה, היתה לו עזות דקדושה, וכשהוא ראה צורך לומר לאדם את האמת, הוא היה אומר אותה ללא כחל וסרק. הוא לא נשא פנים לאיש!
"אני עצמי טיפלתי בו לפני שיצאתי ללונדון, הייתי בקשר יומיומי עם רופאי הטיפול הנמרץ בישראל, וידעתי שבמצב הזה כן צריך להנשים. הבנתי שמישהו טעה וערבב מושגים. משהו לא תקין בהחלטה הזאת. אמרתי לרופא, שכמנהל הרפואי של 'מעיני הישועה' אני פוקד עליו להנשים את המטופל, אם חלילה יגיע מצב שיהיה צורך לעשות זאת. מיד התקשרתי לרב וואזנר כדי לוודא שאכן שאלו את השאלה בצורה לא נכונה, ומרן ה'שבט הלוי' אמר לי שהוא סומך עלי בהצגת הנתונים, ואם אני מברר ומבין שכן צריך להנשים – כמובן שהוא לא סובר אחרת, משום שאכן הטעו אותו ומסרו לו פרטים לא מדויקים.
"בסייעתא דשמיא, כל המאורע היה בעת שישבתי בביתו של הרב דונר, הוא שמע את התגובה הנסערת שלי כשאמרו שיש להימנע מהנשמתו של חולה במעייני הישועה, הוא ראה איך אני מתקשר ומצליח לדבר עם הרב וואזנר בתוך זמן קצר, וגם שמע את התייחסותו של הרב וואזנר לעניין, הדברים עשו עליו רושם חזק מאוד, ובעקבות אותו מקרה, בדרשותיו בפני הציבור בלונדון הזכיר הרב דונר ביתר שאת את המלחמה על קדושת החיים שהיה עד לה, מה שהשפיע על כמה וכמה מנגידי הקהילה, שאכן תרמו בעין יפה בחסדי שמים.
"אבל הסיפור הזה עוד לא נגמר", ממשיך ד"ר ברייר, "למעשה, עיקר הסיפור מגיע בשלב הבא. האירוע הזה קרה בסביבות חודש אלול. בחג הסוכות אני נוהג לקיים כל שנה, בסייעתא דשמיא, כנס מיוחד במינו בליל הושענא רבא, שבו עוסקים בנושאים תורניים שונים כולל רפואה בהלכה. רבנים חשובים מגדולי הפוסקים וגדולי הדרשנים יושבים אל תוך הלילה, ודנים בנושאים הלכתיים מרתקים.
"הכינוס מתקיים כבר 30 שנה ברציפות כן ירבו, אומנם בשנתיים האחרונות זה עבר בשידור ולא היה כינוס פיזי בגלל הנחיות הקורונה, אבל ב"ה הכינוס מתקיים כל שנה, ומעורר הדים נרחבים בארץ ישראל ובעולם כולו. אני מקבל תגובות אפילו מצופים ומאזינים שאינם יהודים. רבים התחזקו והתקרבו לתורה ויראת שמים, בעקבות אותם כינוסים בס"ד.
"באותה שנה הגיעה והשתתפה אותה גברת עשירה מלונדון, שאמרה שהיא רוצה לתרום מכשיר כלשהו. היא שמעה בתוך הדברים שבבית החולים מאושפז רב גדול, שאני נלחמתי על חייו והצלנו אותו בסייעתא דשמיא, ומאחר והיא הביאה איתה את בנה שעומד להתחיל לימודים באוניברסיטה, היא רוצה שהוא יקבל את ברכתו של הרב, ובלי שום קשר היא רוצה לתרום לבית החולים תרומה נאה, כפי שכבר אמרה לי עוד כשהיינו בלונדון.
"כמובן שלקחתי אותם אל המחלקה, הגענו לרבי לייבל קוטנר… שכבר הספיק להתאושש. אחרי שכבר חשבו שאסור להנשים אותו כי מצבו לא מאפשר זאת, הוא הונשם ונגמל ממכשיר ההנשמה בסייעתא דשמיא, על ידי הקב"ה והשגחתו העליונה. בהושענא רבה הוא כבר היה מסוגל לדבר עם אנשים, אבל הוא לא אהב את הרעיון שמבקשים ממנו ברכות, הוא ממש התנגד לזה שאנשים חושבים שהברכה שלו שווה משהו, כי הענווה שלו היתה ברמה שאי אפשר לתאר בכלל.
"הסברתי לו שמדובר בתורמים, וזה חשוב לקבל אותם יפה. הוא ניאות לשמוע, הגיע אליו הבחור והוא שואל אותו: 'מה אתה עושה בחיים?'… הבחור ענה שהוא מתעתד ללמוד באוניברסיטה…
"הצדיק רבי לייבל קוטנר הפך פתאום לאדם אחר. הוא התחיל לשאוג בכוחות לא לו: 'אתה לא מתבייש? לאוניברסיטה אתה הולך??? בשביל זה ירדה נשמתך לעולם?! מה, אתה לא מסוגל ללמוד תורה? לא מתאים לך ללכת לישיבה???'…
"הבחור הוכה בכזאת תדהמה, שהוא קרס על המיטה מרוב פחד. האמת שגם אני נבהלתי נורא, גם מהשאגות, וגם כי הבנתי שמהמשפחה הזאת אני כבר לא אקבל תרומות לבית החולים… פשוט הרמתי את הרגליים שלי וברחתי משם, לא הסתכלתי אחורה, וגם היא לא חיפשה אותי שוב, כדי לומר לי את דעתה על מה שהתחולל שם…
"מעניין לציין, שאחרי כמה שבועות יצר איתי קשר עורך דין בריטי, שביקש את פרטי החשבון של בית החולים, כי הוא רוצה לבצע העברה כספית לרכישת מכשיר הנשמה יקר. התברר שהאישה הקפידה לקיים את הבטחתה למרות העלבון הצורב שספגה. מאז היא לא יצרה עוד פעם קשר, אבל את ההבטחה שהבטיחה לפני כן לתרום מכשיר הנשמה – היא אכן קיימה. למפרע הבנתי שכשיהודי עושה דבר ברצינות ועם לב טהור, לא יארע מזה נזק. למרות שרבי לייבל לא נשא להם פנים, ולא היסס לומר דברי תוכחה בקול גדול, אודות מי שאינו הולך ללמוד בישיבה, בכל זאת התרומה הגיעה לבית החולים, ולא נפלה ממנה פרוטה אחת ארצה…
"אגב, אחרי אותו המעשה חי רבי לייבל עוד כחמישה חודשים, חלקם בביתו שבתל אביב, שבהם הוא היה בדעה צלולה, והמשיך להשפיע על סובביו מחכמתו ופיקחותו המיוחדת במינה, וזאת למרות שקודם לכן היה מי שהתייאש ממנו, וסבר שכבר אין טעם להנשים אותו חלילה וחלילה…".