הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת 'מיר', ירושלים
1
סיפר רבי מאיר לייבוש – המלבי"ם – כי באחד מבתי הכנסת הגדולים באירופה פגש בתופעה מוזרה – את מה שאנשים צריכים לעשות בפה הם עושים עם היד, ואילו את מה שצריך לעשות ביד עושים עם הפה; במקום לנשק את ספר התורה בפה מפריחים לעברו נשיקה עם היד (טרום הקורונה), ובמקום לתת את הצדקה ביד הם עושים זאת בפה בשעת מי שברך…
אולי כיום, עם אמצעי התשלום הדיגיטליים, הבעיה הזאת פחות שכיחה, ומן הסתם רוב האנשים מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים, ובכל זאת, אינספור דיבורים טובים והבטחות נפלאות שאנשים מבטיחים לעצמם או לאחרים נעלמים בתהום הנשייה. לא נראה שזאת רק באשמת השכחה, מסתבר כי יש משהו בדיבור עצמו שעוצר את המעשה.
2
אברהם אבינו מציע לאורחיו ארוחה צנועה – "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם", ובפועל ממהר להכין להם סעודת מלכים – "ואל הבקר רץ אברהם". מכאן למדו חז"ל כי צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, לעומת הרשעים שמדברים הרבה ועושים מעט, כמו עפרון שדיבר גבוהה ובסוף דרש תגמול מלא – ארבע מאות שקל כסף.
השבח הזה – מסביר רבי ירוחם – איננו על שהצדיקים מקיימים את מה שהם מבטיחים וגם יותר מזה, אלא שעצם מיעוט הדיבור הוא השבח לצדיקים וריבוי הדיבור הוא גנות הרשעים. שני סוגי אנשים הם – האומרים והעושים. אלו שעושים אינן אומרים ואלו שאומרים אינם עושים.
ההבדל ביניהם הוא הבנת תפקידו של הדיבור. "כי הוא אמר ויהי", אצל הקב"ה אין הפרש בין האמירה לבין המעשה באשר הדיבור והעשייה חד הם. גם אצל הצדיק אין מרחק בין ההחלטה לעשות לבין הביצוע בפועל, ועד שיעשה את אשר גמר בליבו אינו מוצא מרגוע, ואילו האמירה המועטת הינה טכנית בלבד כדי ליידע את מי שצריך אודות המעשה.
הרשע לעומת זאת שבע מהדיבור עצמו, הוא מעולם לא התכוון לבצע את מה שאמר וכל הררי הדיבורים הם במקום המעשה. לכן גם אין לו גבולות לדבר ולהבטיח מכאן ועד סוף העולם, ואדרבא, ככל שידבר יותר כך יעשה פחות, כי נפשו באה על סיפוקה מהדיבור לבדו.
3
מדוע אישיות האדם משפיעה על יחסו לדיבור ולמעשה?
יתכן וההסבר הוא כזה: בהיות והאדם הינו היצור הפוטנציאלי היחיד בעולם, ועל כן נקרא על שם האדמה משום כוח הצמיחה שלו ובשונה מבהמה שאין לה לאן להתקדם, בה-מה, כל ה'מה' כבר נמצא בה, לכן זקוק הוא לעשות משהו כדי לממש את הפוטנציאל הגלום בו, ואכן אדם נורמלי שלא עושה כלום מרגיש לא טוב עם עצמו.
אבל היות וכוח הדיבור הוא חלק ממותר האדם, עלול הוא למצוא את סיפוקו בדיבור לכשעצמו. ולא בדיבורים של קדושה עסקינן שהם הגשמת ייעודו כיהודי, אלא ככל שהדיבור נוגע למילוי חובותיו המעשיים עלול הוא להיות תחליף למעשה כשמרגיש כי מגשים את הפוטנציאל שלו באמצעות הדיבורים והתוכניות הרבות.
זהו מבחן שאדם מתמודד עם עצמו לבד, האם דומה הוא לצלם האלוקים שבו וכל כמחשבה תכופה למעשה, או שמא הדיבורים מבלבלים אותו ומשתלטים על שטחי המחייה שלו. עצת חז"ל היא "אמור מעט ועשה הרבה" – צורת האדם שלך תתגלה במעשים ולא בדיבורים.
הדיבור איננו הגשר המוכרח למעבר מן המחשבה אל המעשה, אפשר להשתמש בו רק כשחייבים לעדכן שהמעשה מוכן. רבי ירוחם מספר בתוך דבריו לעיל כי ה'חפץ חיים' מעולם לא אמר 'אעשה דבר פלוני', וכאשר נתבקש ממישהו לכתוב עבורו מכתב כל שהוא, עוד בטרם היה משיב למבקש מיד היה כותבו ואז מודיע לו כי המכתב מוכן.
4
יש גם מעשה שהוא סגולה לדיבור.
מדוע המלאכים בישרו על הולדת יצחק רק אחר שסיימו לאכול את סעודתם, וכי לא יכלו לומר זאת טרם התישבו לסעוד, ומדוע לא לשמח את לאברהם ושרה כמה דקות קודם לכן?
סגולה גדולה מסתתרת בסיפור הזה
"כי אין בשורה טובה מלמעלה אלא אחר מעשה טוב, שיהיה ראוי לבשורה טובה, כי במעשה שלמטה יש התעוררות למעלה, ולכן כתיב בתחילה ויאכל ואח"כ ויאמרו כעת חיה והנה בן לשרה" (אור עולם, רמד"ו)
מעשים טובים למטה מעוררים דיבורים טובים למעלה. במקום לדבר הרבה כדאי לעשות, ולעורר בשורות טובות, עלינו ועל כל ישראל.
שבת שלום ומבורך.