הרבנית קרליץ על העצה הטובה בטיפול בילדים
סיפרה הרבנית ע"ה, אשת חבר למרן רבי ניסים קרליץ זצוק"ל, שאבי רבינו – הגאון רבי מאיר זצ"ל – נתן לה עצה טובה בטיפול בילדים, ושמעה מנשים שהעצה הזו הועילה גם להן:
היה זה כאשר יום אחד עלה רבינו וראה שקצת קשה עם הילדים. אמר לרבנית בהכנעה ובעדינות באופן שלא תפגע, שיש לו עצה טובה ומעשית כיצד להקל על הטרחה עם הילדים: במקום לבקש מהילדים לבוא לשולחן לאכול, האמא תניח על השולחן את האוכל והיא עצמה תטול ידים ותשב לאכול, ותאמר להם: "תראו, אמא כבר אוכלת!", וזה יגרום שהם כבר יבואו מעצמם…
הוסיפה הרבנית: "מזה למדתי עוד, כיצד להשכיב את הילדים בצורה קלה: במקום לבקש מהילדים ללכת לישון, הלכתי אני בעצמי לנוח מעט, והילדים היו מתלחשים ואומרים: 'אמא כבר הלכה לישון!' ואז היו הם בעצמם הולכים לישון. כך מרוויחים עוד שגם לאמא יש הזדמנות לנוח מעט…" (שם)
כיצד אבי הרבנית מרגיע את בנו?
שחה הרבנית ע"ה, כי יום אחד בתקופת ילדותה חזר אחד מאחיה הביתה, ובכה בפני אביה הגאון הצדיק רבי צבי הכהן קופשיץ זצ"ל, שחבר הציק לו בכיתה.
"אחי בכה מאוד", סיפרה הרבנית, "ומעניין לשמוע כיצד הצליח אבא החכם להרגיע את בנו הנסער. הוא אמר לו: 'מדוע תבכה, בני? הרי אם מישהי עשה לך דבר רע – אתה תמיד יכול לסלוח לו ובכך לפתור את כל הבעיות… אם היית מספר לי להפך, שאתה עשית משהו רע לאחד מחבריך – אז הייתי אומר שיש לך בעיה… אבל במקרה שלך, מה הבעיה? תסלח לההוא וגמרנו…'
"דבריו של אבא הרגיעו את אחי. אפשר היה לראות איך במשפט אחד תכליתי, חינוכי ומוסרי מאין כמוהו, הצליח אבא להפוך את היגון לשמחה" (שם).
(מתוך 'נשיח בחוקיך', תשע"ז)
מהיום, אתם עושים תורנות, לילה אחד את קמה, לילה אחד המשגיח יקום.
מאת: הרב חיים אריה וינברגר
לפני מעט יותר מעשר שנים הזמין אותי מורי ורבי המשגיח הרב דב יפה זצוק"ל לסעוד איתו את סעודת הפורים.
כטוב לב המלך ביין וכטוב לבי גם אני, פנה אלי המשגיח ואמר לי 'כן, חיימאריה האם יש משהו שהיית רוצה לשאול?'
ואני כילד חצוף מאז ומעולם וכתלמיד אוהב ומעריץ לרבו עניתי, כן.
יש ברשותי סיפור, שהייתי רוצה לספרו בפני הרב ובפני הרבנית והייתי רוצה לקבל אישור או הכחשה לסיפור.
*****
והתחלתי לספר, לפני כמה עשורים, כמה שנים לאחר נישואיו של המשגיח ורעייתו, התגלה ביניהם ויכוח.
שנאלצו להגיע בשל כך לדין תורה בפני הדוד של הרבנית, הגאון רבי אהרון כהן זצ"ל. ששימש לה כאב חורג ושימש גם כרבו של המשגיח בבחרותו בישיבת חברון.
וכה הרצו הם טענותיהם, כל לילה כשהתינוקות בוכים יש לנו ויכוח מי יקום בלילה לתינוקות.
המשגיח ר' דוב זצוק"ל טען שהוא רוצה לקום ולטפל בהם. טענתו בפיו, אני כל היום לא בבית, את עם הילדים כל היום, אז בערב כשאני חוזר ראוי שאני אטפל בהם ואת תוכלי לנוח ככה זה שותפות מלאה!
הרבנית רבקה, לעומת זאת טענה, שהוא כל היום יושב ולומד בישיבה ועסקו עם בחורים ובתורה והיא רוצה שיהיה לו כח ביום להמשיך בעבודת הקודש ולא מסכימה שהוא יקום.
וככה כל לילה הם לא מגיעים לעמק השווה אלא שניהם קמים.
רבי אהרון כהן זצ"ל שומע את הטענות, חושב מעט ופוסק את פסיקתו.
מהיום, אתם עושים תורנות, לילה אחד את קמה לילה אחד המשגיח יקום. פשרה.
******
הכל היה טוב ויפה, בלילה שהיה תורה של הרבנית, התינוקות בכו והיא קמה והמשגיח המשיך לישון, כמו בהסכם.
בלילה לאחר מכן כשהגיע תורו של המשגיח פתאום בשעון הוא רואה שכבר בוקר, אוי ואבוי, הוא לא עומד בהסכם!
המשגיח ניגש אל הרבנית לברר למה לא העירה אותו כשהתינוקות בכו.
הרבנית מכחישה שהיא קמה, אף אחד מהם לא קם. פשוט התינוקות לא בכו באותו לילה!
אבל זה לא נגמר, מאז במשך שנים עד שגדלו הילדים, בתור שלה הילדים בכו והיא הייתה קמה.
בלילה שלו מעולם לא בכו הילדים!
מעולם הוא לא נדרש לטפל בהם בלילה!
******
סיימתי את הסיפור, שאלתי את הרב והרבנית האם הסיפור נכון?!
עונה לי המשגיח, זה לא שהם לא בכו בלילה הם פשוט לא קמו.
ככה בענוותנותו מנסה לגמד את האירוע.
הרבנית לעומת זו קמה ממקומה, מזדעקת, ואומרת, זה היה! בדיוק ככה זה היה!
במשך שנים בלילות שלו היתה דממה בבית!
ובלילות שלי עולם כמנהגו נוהג!
תבינו איך בשמיים מחשיבים את התורה של בעלי!
יהיו הדברים לעילוי נשמתו של מורי ורבי הרב דב יפה זצוק"ל
"הייתי שמח לדעת", אמר המלמד להורים, "איזה טיפול נתתם לילד"
באחד מתלמודי התורה שבהם אני משמש כיועץ חינוכי, למד ילד שסבל מקשיים חמורים בקשב וריכוז. היו לו גם מאפיינים של ילדים שעל רצף האוטיזם, והבעיות ההתנהגותיות שלו היו קשות מאד.
ככל שחלפו השנים, הלכה ההימצאות שלו בכיתה, ונעשתה בלתי אפשרית. יעצתי להורים לשלוח את הילד לסדרה של טיפולים במכון מסוים, אלא שההורים טענו שאין להם כסף לכך. זה היה בתקופה של הווירוס שהלך והתפשט. המכון סגר את שעריו, כך שגם אם ההורים היו משתכנעים לשלם את הסכום, הם לא היו יכולים לשלוח לשם את הילד.
חודש חלף מאז שהצעתי להם לפנות לאותו מכון, והנה – פלאי פלאים. הילד נרגע והתחיל לעלות על דרך המלך! המלמד התקשר להורים בהתרגשות, וסיפר להם על ההתקדמות המופלאה של ילדם. "הייתי שמח לדעת", אמר המלמד להורים, "איזה טיפול נתתם לילד. אולי אוכל להפנות ילדים נוספים לאדם שטיפל בילד שלכם".
"באמת קיימתי עצה טובה מאד", אמר האבא למלמד. "אחרי שראינו שהמצב כל כך לא פשוט, ואחרי שקיבלנו הפניה לטיפולים יקרים וראינו שאין כל אפשרות שנשלם עליהם, אמרתי לאשתי: 'אנחנו צריכים למצוא עצה, איך לעזור לילד שלנו'. וכך החלטנו להשקיע מדי יום (!) חצי שעה של אמירת תהלים למענו. בכל יום, גם אני וגם אשתי אמרנו תהלים במשך חצי שעה לזכות הבן הזה, שיעלה על דרך המלך.
"זהו. זה כל מה שעשינו. פנינו לריבונו של עולם, המלמד תורה לעמו ישראל. אתה יכול להפנות אליו הורים נוספים. את כל מי שפונה אליו הוא מקבל מידית, בלי תור".
(ווי עמודים, השגחה פרטית)
כמה צדקה צריך אני לתת? מיליון דולרים או אולי שניים או שלושה מיליונים?"…
כ"ק אדמו"ר מ'תולדות משה' שליט"א: מספרים על גביר גדול שהגיע לרבו ושאל אותו: "כמה צדקה צריך אני לתת? מיליון דולרים או אולי שניים או שלושה מיליונים?"…
השיב לו הרבי, שאחרי שהוא מתחיל להרגיש שכואב לתת את הסכום הזה, אז מתחילה המצווה. כל עוד זה לא כואב לו להוציא סכם כזה של כסף מהכיס, לא עשינו שום דבר. הרי הקב"ה לא חסר לו אוצרות כסף וזהב לרוב, הוא רוצה מאתנו את ההקרבה, את הנכונות שלנו לתת כשזה כואב לנו בכיס…
לפני שנים נסעתי בדרכים, והנה ראה אותי יהודי מהלך בבגדי אדמו"רות כמנהג אבותיי, והכה בי בלשונו: "את כל זה – בגדי האדמו"רות – אתה עושה למענך", אמר לי, "ומה אתה עושה בשביל הקב"ה?"… אודה ואבוש, שלא היה לי מה להשיב לדבריו, שהרי באמת את ה'מצוות' האלו קל מאוד לקיים, וכעין זה גם לגבי נתינת הצדקה, אדם עשיר שחפץ בכבוד – כמובן שיתרום ממעותיו לצדקה, אבל לפני שזה מתחיל לכאוב לו, הרי הוא עושה זאת בעיקר למען עצמו.
עיקר קיום המצווה הוא, כשאנו מתאמצים במקום שבו הדבר כואב לנו, וזוהי עבודת ימי השובבי"ם, לכופף את הטבע הגשמי, לכופף את הרצונות האישיים, להתגבר על הנטייה הטבעית ועל התאווה הבהמית.
עניין זה מעניין להזכיר גם את התוס' יו"ט, שאומר על מה שדרש רבי חנניה בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", שמאחר ורחוק מאוד שיהודי יקיים מצווה אחת על הצד הטוב ביותר, עם הקרבה אמתית מעצמו למען הבורא ברוך הוא, ובלי פניות וכוונות זרות, ושהמצווה תקויים כדת וכדין בכל פרטיה ודקדוקיה.
לכן הרבה הקב"ה תורה ומצוות, כדי שבמשך כל ימי חייו יזכה היהודי לקיים לפחות כמה מצוות אחדות באופן הטוב ביותר.
דברים אלו מעוררים את הלב להבין, כמה צריך להשקיע בכל מצווה שתהיה באופן יותר נעלה, ולא כמצוות אנשים מלומדה חלילה. כאותו גביר שבא לפניו אחד ממתפללי בית המדרש לאחר תפילת שחרית, וסיפר לו שהוא שידך בשעה טובה את בתו עם חתן תלמיד חכם.
אורו פניו של הגביר, והחל לברך את היהודי בכל מילי דמיטב, כשהוא מרעיף צרורות של ברכות על ראשו ועל ראש בתו הכלה וזרעה אחריה, עד סוף כל הדורות.
לאחר שכלו הברכות, הוסיף אותו יהודי בעל שמחה ברמיזה, שאולי יואיל העשיר ליתן לו גם ממתנת ידו הרחבה כדי שיוכל להתחיל להתכונן כראוי לשמחת הנישואין, אבל העשיר השיב לו ביבושת: "וכי מה עניין נישואי ביתך לכספי שלי? אני חיתנתי את ילדיי מבלי לבקש את עזרתך, אף אתה חתן את ילדיך בלי לבקש את עזרתי"…
אותו גביר היה כביכול יהודי ירא שמים. הוא קם בבוקר, אמר 'מודה אני' ונטל ידיו בשמחה, לבש את בגדיו כהלכה קודם ימין ואחר כך שמאל, מיהר לבית הכנסת אולי גם טבל במקווה לפני התפילה, והתפלל בהתלהבות יתירה, ולא שכח כמובן גם להניח 'רבינו תם' אחרי התפילה.
אבל כשהוא היה צריך לכופף את הרצון האישי שלו פעם אחת, לפתוח את הארנק ולתת מכספו לזולת – שם הוא נכשל וזה המבחן האמיתי והחשוב יותר מכל ה'מבחנים' שבהם הוא עמד קודם, כי כאן זה היה בניגוד לרצונו…
(שיחה לדרשו אדר תשפא)