פתאום נשמע רשרוש מהחלון, והנה גנב משלשל ידו לתוך החלון ומוציא את פמוטי השבת

קירוב רחוקים שעשה הרה"צ רבי אליהו לופיאן

אבי זצ"ל סיפר שפעם אמר לו מו"ר רבי אליהו לופיאן שברצונו ללכת להתפלל מנחה בשבת בישיבת חברון, ולוויתי אותו בדרך, וראיתי מכוניות נוסעות בשבת, אמר רבי אליהו, רחמנות עליהם, אין מי שילמד אותם חומרת האיסור, אולי נלך חזרה לישיבה, אני לא יכול לראות אחי בני ישראל נוסעים בשבת, אמרתי למו"ר הרי עברנו כבר רוב הדרך, ועדיף למהר לילך לישיבת חברון ונראה פחות מחללי שבת, הסכים רבי אליהו לדברי אך הוסיף אנחה שוברת לב ממש, באותו רגע עצרה מכונית ושאלה את רבינו היכן אני נוסע מכאן לרח' יפו, פרץ רבי אליהו בבכי ואמר לו איך אומר לך דבר שאסור לך לעשות לנסוע בשבת, מצד שני איך אני יכול לא לומר ליהודי למלא בקשתו, ושוב פרץ בבכי, האיש עצר המכונית ויצאה ממנה, ואמר: רבי – מעולם לא הרגשתי הרגשה של מוכיח באמת כמו ברגע זה, גם אמי  שומרת שבת וצועקת עלי למה אני מחלל שבת, אך לא ראיתיה בוכה, אני רואה שאתה מתכווין לטובתי, לכן אני מבטיח לרבי שמהיום והלאה לא אסע עוד בשבת, וקח את המפתחות של האוטו, ואבוא אליך במוצאי שבת לקחת המפתחות, אמר לו רבי אליהו אני רואה שיש לך נשמה גדולה, ולכן אומר לך שגם המפתחות הם מוקצה, תניח אותם כאן בצד, ובמוצאי שבת תקח אותם. הנ"ל הסכים לדברים.
רבי אליהו התרגש מקבלת הדברים של הנ"ל, ואמר לי, אני כבר לא הולך להתפלל מנחה בחברון, אני רוצה להתעכב עמו ולשוחח עמו על ענינים שונים, אם אתה רוצה הישאר גם כאן עימנו יחד, והתחיל רבי אליהו לשאול אותו על שלום אמו ושלום משפחתו, ומה עושה בחיי יום יום, השיחה התארכה כשעה שלמה, וזאת בצדדי רחוב חגי בגאולה – ממש קרוב לישיבת חברון, כל הבחורים ראו ותמהו מה לרבי אליהו עם החילוני, בגמר השיחה בירכו רבי אליהו לשלום, ואמר לבחורים: לא בזריקת אבנים חלילה תמנעו חילול שבת, רק בקירוב אמיתי שבא מתוך אהבה אז תצליחו בקירוב רחוקים.

כך רבי הלל מקולומייא מחזיר בתשובה

ליל שבת בביתו של רבי הלל ליכטנשטיין הרב של קולומייא, בשעה שבני הבית כבר נרדמו עדיין נשאר ער ולמד פרשת השבוע.
פתאום נשמע רשרוש מהחלון, והנה גנב משלשל ידו לתוך החלון ומוציא את פמוטי השבת, יחד עם מאכלים שעמדו סמוך. פנה אליו הרב: יהודי, כיצד אתה מהין לעבור על לאו דאורייתא "לא תגנובו", ועל איסור מוקצה דרבנן? ומה עוד כי במעשיך אתה תגרום עגמת נפש לרבנית בעצם יום שבת קודש!… אם רעב אתה, הכנס לביתי ואאכילך מכל טוב. הגנב מילא פיו צחוק לתוכחתו של הרב. הוא סיים את מלאכתו בזריזות ומיהר להסתלק.
כאן החל הרב לצעוק לעברו: דע לך, שאני מפקיר את כל מה שלקחת… הגנב נעצר לשמע הקריאה, ופרץ בצחוק וקרא לרב: אל תראה את צדקתך כאשר אין לך ברירה. הגנב נעלם עם חבילתו, ורבי הלל חזר ללימודיו.
כעבור זמן מה, נשמעה המולה ברחוב. הרב יצא מהבית לברר מה קרה. והתפלא לראות, והנה שוטר מחזיק בידו של הגנב ומוליך אותו לכלא. הרב ניגש לשוטר ואמר לו: זה לא גנב, החפצים שייכים לו, נתתי לו את הכל במתנה גמורה… השוטר הזמין את הרב שיתלווה עמם לתחנת המשטרה.
שם מסר השוטר לקצין החוקר כל פרטי המקרה איך שלכד חשוד זה. הגנב טען, שלקח הכלים מאת הרב והוא יחזיר לו אותם. ואילו הרב מצהיר שנתן לו הכל במתנה…
הקצין שהכיר את אישיותו של הרב נענה לו ושחרר את הגנב יחד עם חבילתו. בחוץ נפל הלה על צוארי הרב כשדמעות זולגות מעיניו והתוודה: גדול עווני, תמחול לי רבינו! רבי הלל הרגיעו והזמינו לביתו לכל יום השבת. משם יצא כבריה חדשה והפך לבעל תשובה אמיתי.

(מתוך הספר מידות והנהגות טובות)

אם היו נותנים לנו לנסח קללה למלשינים

"חולה אחד הגיע להגרש"ז אויערבאך זצ"ל ואמר לו שהרופאים התייאשו ממנו, מאחר ומחלתו גדולה מאוד ולכאורה אין לו עוד תקווה להינצל ממנה.

"אמר לו הגרש"ז, דע לך שהתקוה לטוב היא תרופה מיוחדת במינה, והיא משפרת את מצבו של כל אדם בכל מצב. לעומתו מי שמתייאש חלילה בגלל מצב קשה וכדו', עצם הייאוש גורם לו התדרדרות במצבו, כמובא בשם הגר"א שציין על הפסוק 'ורוח איש תכלכל מחלהו'.

"והוסיף הגרש"ז, שהנה, אם היו נותנים לנו לנסח קללה למלשינים שמציקים לעם ישראל ורודפים אותו בלי סוף, היינו כותבים שורות שלמות של קללות שיחולו על ראשם, אבל חז"ל קבעו נוסח קללה בשלוש מילים: 'ולמלשינים… אל תהי תקוה', כי אובדן התקוה זאת הקללה הגרועה והקשה ביותר. ומידה טובה מרובה. כמו שאובדן התקווה זאת קללה נוראה, הרי שתקווה היא ברכה גדולה ונותנת לאדם תועלת גדולה מאוד עד לאין שיעור.

"ממילא, אמר לו הגרש"ז זצ"ל, "אין להתייחס לדברי הרופאים המייאשים, והראה לו מה שכתב ב'שלטי הגבורים' (סנהדרין סוף פרק בן סורר) 'הרבה נידון למיתה בעיני הרופאים ורפואתן קרובה".

הוכח מדעית – החרדים מקווים יותר

בשולי הדברים נוסיף על דבריו של הגרי"מ שטרן שליט"א, כי לפני חודשים אחדים התפרסם מחקר שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת ב"ג בנגב, שבדק את נושא התקווה, השמחה, והחוסן הנפשי בשלושת המגזרים הבולטים בישראל: המגזר החרדי, המגזר הכללי ולהבדיל המגזר הערבי.

החוקרים בדקו ומצאו כי למרות משבר הקורונה שפגע באופן קשה בכל המגזרים, ולמרות המצוקה הכלכלית הקשה שבאה בעקבותיו, המגזר החרדי שומר על רמות תקוה גבוהות יותר משאר המגזרים באופן מובהק, וגם מגלה חוסן נפשי, שמחה ולכידות חברתית יותר מכל המגזרים האחרים.

(מתוך ראיון ל'דרשו')