איך התחיל הכל?
הרה"ג ר' חיים זאיד: "למדתי בישיבת 'עטרת ישראל' אצל חבר מועצג"ת הגאון הגדול רב"מ אזרחי שליט"א , מהרב למדתי כמה זיכוי הרבים יש בכוח הדיבור. זכיתי להיות מקורב אל הרב, וראיתי איך מתוך שמחה, חיוך ושיתוף הקהל אפשר להגיע להתרוממות. כך התחלתי לדבר בישיבה ובכל מיני שמחות. את הדחיפה לדבר לפני הציבור קיבלתי בס"ד אחרי החתונה מאבי ז"ל. הייתי בכיוון של לימודי דיינות, למדתי דיינות ואף זכיתי לסיים, אבל אז אמר לי אבא: 'אתה, בכושר הדיבור שלך, מתאים לזכות את הרבים. עזוב את הדיינות ותתחיל לדרוש ברבים'. בעקבות דירבונו פניתי לשאול את גדולי ישראל, ואכן קיבלתי מהם את הדחיפה ואת ברכת הדרך. בסייעתא דשמיא הציבור נהנה מהסגנון וכך המשכתי הלאה".
הדבר המרכזי אצלי זה לשמח יהודי
"הדבר המרכזי אצלי זה לשמח יהודי. המטרה שלי היא לראות יהודי יוצא מהשיחה עם חיוך על הפנים. עיקר הנושאים שאני מעביר נוגעים באמונה ומידות טובות. כשאני רואה יהודי עם קשיים שהגיע להרצאה ואחרי שעה יצא עם חיוך ויש לו יותר כוח להתחזק באמונה, ללכת לשיעורי תורה, לקבל על עצמו קבלה טובה – זה גורם לי להרגיש שבס"ד הצלחתי במשימה".
אני חזן בימים נוראים בבית כנסת ליטאי ויחד עם זאת אני בן העדה התימנית
"הקהל שלי מאוד מגוון ומשולב, כנראה הקהל הכי רב-גוני שיש לדרשן. זאת משום שמצד אחד אני ישיבתי וזכיתי להקים בית ישיבתי, אני חזן בימים נוראים בבית כנסת ליטאי וקשור מאוד לציבור הליטאי, ויחד עם זאת אני בן העדה התימנית, השילוב הזה הוא כנראה מאוד ייחודי, ולכן גם קהל המאזינים שלי הוא המגוון ביותר שיש. אני יכול להתחיל את היום בהרצאה בסמינר הרב וולף, ממשיך בסמינר באופקים ואחר כך בסמינר בחצור הגלילית, אחר כך מדבר לקהל בעלי בתים ומסיים את היום בהרצאת קירוב לחילונים. אצל כל הציבורים השיטה של אהבה לקהל ושמחה היא שווה לכל נפש. יחד עם זאת, כמובן שצריך להתאים את רמת הדיבור לכל קהל יעד. לבני תורה אדבר ברמה שלהם ואצל אחרים ברמה שלהם, אבל את הסגנון הבסיסי אני לא משנה. אין אלי בדיחות זולות חלילה או סטנדאפ. חיוך, שמחה והארת פנים – כן. קלות ראש – לא".
יש תגובה אחת שזכורה לי במיוחד
יש לא אחת ולא שתיים תגובות. אבל תגובה אחת שזכורה לי במיוחד היא של בחורה ששלחה לי מכתב ששמור אצלי בבית. אותה בחורה היתה בהרצאה שבה אמרתי שמי שיקבל על עצמו את המצוה הנפלאה של כיבוד הורים וכל אדם מבוגר – יזכה לראות את פירות המצוה שלו כבר בעולם הזה. באולם ההרצאות הייתה אשה מבוגרת שלא היה לה היכן לשבת. הבחורה קיבלה את הדברים כפשוטם ובו במקום פינתה את מקומה לאישה המבוגרת. מיד אמרתי שוויתור כזה הוא עת רצון, ואפשר להתפלל על כל מה שצריך. אותה בחורה הייתה זקוקה לשידוך, והיא אכן ניצלה את השעה כדי להתפלל על זיווג הגון, ובאמת חודש לאחר מכן זכתה למצוא את זיווגה. באופן כללי תגובות של אנשים שקיבלו על עצמם דברים בעקבות כתבה מביאים לי הרבה מאוד סיפוק וכוח".
הסיפור הכי חזק שלי הוא סיפור שקרה אצלי בבית.
"סיפור הכי חזק שלי הוא סיפור שקרה אצלי בבית. אנשים כבר מכירים את הסיפור הזה. אני מספר שוב ושוב כי חוב לי להראות כמה הקב"ה משלם פי כמה על כל ויתור קטן. ילד שלי חזר מהגן וסיפר שהגננת חילקה לכולם ארטיקים, והיה חסר ארטיק אחד. היא שאלה מי מוותר והבן שלי ויתר. הוא סיפר לי אחר כך: 'אבא, ויתרתי, אבל ד' נתן לי יותר'. מתברר שהילד הלך אחר כך ליד המכולת, ובעל המכולת, שהוא מכר ותיק שלנו, אמר לילד: 'קח ארטיק אבטיח כי אתה ילד צדיק שלומד תורה'. מוישלה שלי החליף את הארטיק אבטיח בחמישה ארטיקים רגילים והיה לו ארטיק לכל יום במשך חמישה ימים. כי אדם מוותר על משהו קטן וד' משלם לו פי כמה וכמה".
אצל החוצניקים, אפשר לומר רעיונות ודברים כבדים
לעניות דעתי הקהל הישראלי מחפש הרצאות על רוגע ושמחה. זאת מפני שהמצב בארץ לחוץ כל הזמן. הפקקים והתנועה, הפרנסה, המצב הבטחוני, כל אלה גורמים לזה שהציבור מעונין לקבל הרצאות עם תובנות וסיפורים מרגיעים. אצל החוצניקים, לעומת זאת, אפשר לומר רעיונות ודברים כבדים. הציבור הזה יקנה יותר בקלות וורטים ורעיונות אפילו שאין להם נגיעה למעשה".
"הקהל הישראלי מאוד בודק אותך. הוא לא תמים ומתוחכם ומקשיב עד הפרטים הקטנים כדי לאמת כל אחד ואחד מהם. לעומת זאת הקהל החוצניק מקבל כל מה שתאמר והולך איתך בלי שאלות".
(קטעים מתוך 'קטיפה' תשרי תשפב)