נאמר בזוהר הקדוש (דף כב, עמוד ד): "אמר רבי תנחום: בוא וראה כמה חביבה התורה לפני הקדוש ברוך-הוא, שבשבילה זוכה האדם לחיי העולם הבא, וכל המלמד תורה לאחרים, יותר מכולם. בוא וראה מה כתיב כאן: "ואם אקח מכל אשר לך" – אותם הרשעים הראויים לך, "בלעדי רק אשר אכלו הנערים" – חוץ מאותם המורים תורה לאחרים ולתינוקות, ששכרם כפול; דאמר רבי יצחק: המלמד תורה לתינוקות – דירתו עם השכינה… ואמר: "רק אשר אכלו הנערים" – חוץ מאותם אשר לימדו לנערים תורה, "וחלק האנשים אשר הלכו איתי" באותו העולם, תדע שאחזיק בהם ולא אתנם לך, אף על פי שראוים לענש!"
הדברים מבהילים כל רעיון. הזוהר אומר לנו כאן, שהמלמדים תורה לילדי ישראל ינצלו מהגיהנם, "אף על פי שראויים ליענש"! ננסה לתאר לעצמנו במה מדובר. מגיע לשמים יהודי ומתייצב לפני ב"ד של מעלה. פוסקים את דינו לגן עדן, אך תחילה עליו להזדכך מעט ביסורים בגלל חטאים שנכשל בהם.
כשהוא מוקף מלאכי חבלה נלקח היהודי לגיהנם, אך לפתע נעצר המסע בשל מחסום בדרך. לפני השערים ממתין אברהם אבינו, דמותו ממלאת את הפתח, והוא אינו מניח למלאכי החבלה להכניסו פנימה! מדוע? כי יהודי זה היה מלמד תינוקות. אברהם אבינו עליו השלום יעמוד ויגונן עליו מפני השטן, מכיון שהוא הוא ממשיך דרכו, המצווה את בניו אחריו לשמור דרך ה'!
כמה עלינו להתפעל מהבטחה מרעישה זו!
ואכן, גדולי ישראל התייחסו תמיד לתפקיד המלמד כמלאכת קודש שאין למעלה ממנה. במכתב שכתב מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', הוא מורה בנחרצות: מלמד החושב או מרגיש כי תפקידו הינו מקצועי בלבד, כפקיד בבנק, הרי הוא בכלל עושי מלאכת ה' רמיה! להיות "מלמד" פירושו למלא תפקיד נעלה ונשגב של העמדת הדורות הבאים בעם ישראל, תפקיד אותו יש למלא בחרדת קודש!
מלמד המבין את גדול חשיבות תפקידו, גם מתייחס אליו בכבוד הראש וברצינות הראויים. שמעתי ממנהל ת"ת בירושלים, שלפני שנים רבות שאל אחד מגדולי הדור אלו מלמדים עליו לחפש לת"ת שבראשותו, ונענה: "רק מלמדים שמרגישים מאושרים בתפקידם"!
מעשה היה באברך שעם השנים נעשה מלמד, אך כאשר נפגש עם רבו מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', לא השיב לשאלתו במה הוא עוסק, כיון שהתבייש בתפקידו. אמר לו אותו אדם גדול: "איני יודע במה אתה עוסק. אך דבר אחד ברור לי, אם אתה מתבייש בעיסוקך – מלמד אסור לך להיות!"… והוסיף: "הנני שוקל לגשת למנהל התלמוד תורה ולעורר את תשומת ליבו על כך"…
מעשה נפלא, הממחיש כיצד יש להתייחס למלאכת חינוך ילדי ישראל:
לפני עמוד ההוראה מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, הגיעו שני אנשים לדיון. אחד מהם עובד לפרנסתו כנהג הסעות, ומסיע בכל בוקר ילדים לתלמוד תורה. השני הוא מלווה הממונה מטעם התלמוד תורה כאחראי על ההסעה. שניהם נוסעים יחד בכל בוקר, ולאחרונה פרץ ביניהם ויכוח: מי מהם צריך לפתוח את הדלת ולהעלות את הילדים הקטנים אל הטנדר…
מה שהתחיל כויכוח גרידא הפך עד מהרה לריב של ממש, ומשכך באו השניים לפני רבי שלמה זלמן שיכריע בדבר. רבי שלמה זלמן חייך אליהם את חיוכו האוהב, והשיב להם במילים הבאות: "אתם הלא עוסקים בהסעת ילדים לתלמוד תורה. כל ילד הלומד תורה הינו ספר תורה קטן, ואם כן המכונית המסיעה אותו היא בגדר 'ארון קודש'. פתיחת דלת המכונית היא איפוא 'פתיחת הארון', והעלאת הילדים לטנדר והורדתם היא ממש 'הוצאה והכנסה'"…
"והנה", המשיך רבי שלמה זלמן לומר, "מעולם לא נתקלתי בבית הכנסת בשני בני אדם המתדיינים ביניהם מדוע דוקא הוא צריך לגשת ולפתוח את ארון הקודש ולא חברו…."
במילותיו הקצרות האיר רבי שלמה זלמן באור חדש את תפקידם של השניים. מעתה הויכוח נמשך, אך השניים החליפו צדדים: כל אחד מהם רצה כעת לזכות בכבוד הגדול של פתיחת הדלת לילדים… כל ילד התקבל בטנדר הקטן בכבוד ובאהבה, בליטוף ובנשיקה. שהרי לא ילדים קטנים הם מסיעים כאן, כי אם ספרי תורה!
הדברים הללו מן הראוי שיחרטו באותיות של זהב בכל חדר מלמדים, כדי שהם ישננו שוב ושוב את האמת המאירה: תפקידם אינו מילוי משרה תורנית גרידא, והילדים עליהם הם מופקדים אינם סתם תלמידים. התפקיד הוא קדוש ונשגב, כי הם אלו המעבירים את התורה הקדושה הלאה לדורות הבאים. בזכותם ממשיך עם ישראל לשאת את מורשתו לנצח, ושכרם לעתיד לבא מי יוכל לשער!
סוגיית החינוך רחבה וגדולה היא, ולא ניתן להקיפה במסגרת מאמר אחד. אך "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה". ביריעה שלפניכם פרסנו כמה יסודות קצרים בעניני חינוך, אשר הם מרכזיים ושורשיים ונוגעים לתחומים רבים.
את רוב ככל הדברים קיבלתי מגדולי ישראל זצוק"ל ויבדלחט"א, ובעיקר מאבי מורי זצ"ל מוותיקי המחנכים בארץ הקודש, ששימש כמנהלו הרוחני של הת"ת 'יסודי התורה' בתל-אביב, ואשר את יסודות משנת החינוך רכש מרבותיו הגדולים: מרן הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, והגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז'. בנוסף רכש מקצועיות מעשית מהמחנך הנודע רבי משה אויערבאך זצ"ל, מנהלו של הת"ת הראשון החרדי בפתח-תקוה, וכונה בהערצה "החפץ חיים של פתח תקוה", שמומחיותו הרבה במלאכת החינוך בתבונה ובדעת נודעה לשם דבר.
חינוך – גודל האחריות
סיפר אבי מורי זצ"ל: לפני עשרות שנים זכיתי להשתתף באסיפת מחנכים בפתח תקוה, אשר בראשה עמד הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל. בפתח דבריו אמר הרב דסלר כך: "יראתי בפצותי שיח… אני עומד כאן וחושש לדבר".
לנוכח מבטיהם התמהים של המלמדים, ביאר הרב דסלר את דבריו: "סבורים אתם שאני עומד לדבר רק לפני כמה עשרות מחנכים… לא ולא! אני עומד כאן, ורואה למול עיני אלפי ילדים. כל תלמידיכם בהווה, וכל התלמידים שיבואו במהלך השנים, כולם תלויים בגישה שלכם למלאכת החינוך. לפיכך – יראתי"!
עוד הוסיף הרב דסלר ואמר: "מי יודע אצל מי מכם יופקד גדול הדור הבא. אולי אצל אחד מכם יצמח רבי עקיבא איגר, חתם סופר, חפץ חיים… וגודל השפעת המחנך על תלמידו אין לשער ואין לתאר. נמצא אם כן שבמילה אחת כאן אוכל להשפיע על גורלו של גדול הדור הבא, וממילא של כל הדור. אם כן זהו פחד עצום לדבר"!
האחריות המוטלת על כתפיהם של הורים ומחנכים נוראה היא. עליהם לדעת ולשנן לעצמם תמיד, כי בידיהם נמצא המפתח לכל עתידו של הילד או התלמיד. במעשיהם, הנהגתם ודיבוריהם, הם משפיעים השפעה עצומה על נפשם הרכה של הילדים, ועלולים לקבוע את דרכם לכל ימי חייהם.
יש לשים לב לנקודה מפליאה ביחס המקובל לנושא החינוך. הן סוגיית החינוך היא מורכבת וקשה, כאחת הסוגיות העמוקות שבש"ס. והנה, בנושאים הלכתיים ברור לכולם, כי גם מי שלמד את הסוגיא היטב אינו יכול עדיין לפסוק הלכה מתוך כך; עליו ללמוד את ספרי הפוסקים, לשמש מורי הוראה, ורק לאחר מכן יוכלו לסמוך על שיקול דעתו למעשה.
אך בנוגע לסוגיית החינוך, פני הדברים שונים לחלוטין. המציאות היא שכל זוג צעיר שנולד לו ילד מתחיל מאותו יום לעסוק בחינוך להלכה ולמעשה. בלי הכנה, בלי לימודים, בלי לעבור מבחנים, בלי לקבל סמיכה והיתר הוראה, מתחילים ההורים על כורחם לפסוק יום יום בשאלות שונות הנוגעות לחינוך ילדיהם!
שאלות החינוך המסורות לפתחם של כל הורים באשר הם, לעולם אינן שאלות קלות. ידוע כי כאשר בונים קיר גבוה, כל סטיה קטנה ביותר בתחילת הבניה, מתבררת כקריטית ככל שהבניה נמשכת. סטיה של חצי סנטימטר בשורת הלבנים הראשונה, הופכת בהמשך לנטיה של עשרות סנטימטרים, עד כדי סכנה לקיומו של כל הקיר.
כך הדבר גם בנוגע לחינוך: טעויות אשר בגיל הרך נראות כבלתי משמעותיות, עשויות להתגלות בהמשך כבעלות משמעות קריטית לעיצוב נפשו הרכה של הילד. ישנה אמרה מפורסמת האומרת: "ילד קטן, בעיות קטנות, ילד גדול – בעיות גדולות". אמר על כך אחד הגדולים, כי אם היו מתייחסים לבעיות של הילד הקטן כאילו הן בעיות גדולות – לא היו אלו מתפתחות בבגרותו לבעיות גדולות באמת…
נמצא אם כן, כי השאלות בהן צריכים הורים ומורים לקבל הכרעה הן שאלות חשובות ביותר, הנוגעות לדיני נפשות ממש. לפיכך מוטלת עליהם לכל הפחות החובה ללמוד כמה שיותר, מפי מחנכים ועל ידי ספרים, לשאול והתייעץ – ורק אז יוכלו להיות בטוחים שהם מחנכים את ילדיהם בצורה נכונה, אשר תוכל להצמיח בעתיד פרי הילולים.
שום הורה אינו יכול לפטור את עצמו מהצורך לעסוק בחינוך. הגר"א באיגרתו כותב, שהורים יענשו בעוון ילדיהם, כיון שבאשמת חינוכם הם חטאו! כמובן שאין כוונתו לפטור את הילדים מאחריות למעשיהם, ובוודאי שיש לכל אחד בחירה חופשית, אך הא בא לחדש שהילד חוטא גם מחמת השפעה שהיתה עליו מהוריו.
גיסי הגאון רבי יהושע יודלביץ שליט"א הגדיר את מהות החינוך כך:
כאשר האדם שומע סיפור מסויים, וכעבור זמן הוא שומע את אותו הסיפור בצורה אחרת, הוא מכחיש את המספר – "לא כך היה מעשה". לכאורה מנין לו לדעת מי סיפר את הסיפור באופן המדוייק והנכון יותר, ומדוע מקבל את דברי הראשון כאמת ואת דברי השני כמשנה? זאת, משום שבטבע האדם כאשר הוא שומע דבר מה לראשונה, הוא נקבע במוחו כמוסכם ברור, ומבחינתו מי שמשנה ממנו ידו על התחתונה.
אמר רבי יהושע, מצות החינוך היא לקבע בהילד מוסכמות. הילד מהרגע שנולד כבר קיים בו יצר הרע, 'יצר לב האדם רע מנעוריו', והוא מנסה לקבע בו מוסכמות קבועות, היצר הטוב מגיע אליו רק כאשר גדל. עיקר מצות וחובת החינוך היא להרגילו כבר מקטנות להיטיב דרכיו לשעבד את רצונותיו לרצון התורה ולנהוג על פיה, כדי שהדרך הזאת תהיה המוסכמה הקבועה אצלו קודם שהיצר הרע יספיק לקבע את מוסכמותיו, וכאשר היצר הרע יבקש להסיטו מן הדרך, יהיה הוא המשנה.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא' – וירא)