מספר הרב נפתלי שמואל רייך, משפיע דישיבת 'תורת דוד', מונסי ניו יורק.
ידידי, הרב דוד רפסון שליט"א, מנהל סמינר 'נווה ירושלים' בהר נוף, סיפר לי מעשה שקרה אתו לפני שנים רבות, שהיה עבורו אחד מהרגעים המשמעותיים ביותר בחייו.
ר' דוד היה בחור אמריקאי צעיר, ואביו שלח אותו ללמוד בארץ בכפר חסידים, שם שימש כמשגיח הגאון ר' אליהו לופיאן זצ"ל, וכך זכה ליצוק מים על ידיו בשנותיו האחרונות ולקבל ממנו מלוא חופניים תורה ויראה.
באותם ימים, בחורי ישיבות רבים היו מתנדבים בארגון 'פעילים' להציל נפשות תמימות של העולים החדשים מזרועות הממשלה הכפרנית. גם ר' דוד התנדב. למרבה הצער, הוא נתפס בעת פעולה, והוכנס למעצר לעשרה ימים על לא עוול בכפו.
כאשר חזר לישיבה, היה שבור ומתוסכל. היישר ניגש אל המשגיח הנערץ, ותינה בפניו את מר ליבו: "רבי, אני לא מבין, חז"ל אומרים לנו (פסחים ח, א) "שלוחי מצוה אינן ניזוקין", והרי הייתי שליח מצוה! למה נשלחתי למעצר?! איך יכול להיות שקרה דבר כזה?!"
כאשר שמע ר' אלי'ה את השאלה, היה נראה כמי שהכישו נחש, והוא החל לצעוק בקולי קולות: "יש לנו אפיקורס בישיבה! יש לנו אפיקורס בישיבה!"
יותר לא הוסיף. הדברים נכנסו ללבו של הרב רפסון כארס של עכנאי. זה היה כעין מכה חשמלית שזעזעה את כל גופו, והחדירה עמוק בלבו, כי לשאול שאלות זו כפירה! אצל המאמין, אין שאלות!
*
היה לי בן דוד, הרב שלמה זלמן עהרנטרוי ז"ל, בנו של דודי, הדיין המפורסם, הגאון רבי חנוך עהרנטרוי שליט"א מלונדון (הרב חנוך בן בלימלה לרפו"ש). ר' שלמה זלמן, היה איש חסד במלוא מובן המילה. במשך כל החיים הקצרים שלו, היה עסוק יומם ולילה בגמילות חסדים.
הוא סיפר לי שכשהיה בחור, למד בישיבת פוניבז' בבני ברק. יום אחד בלכתו ברחוב, ראה מונית עוצרת לפני בנין כלשהו, ויהודי יוצא מתוכה עם שלש מזוודות. ר' שלמה זלמן, שהיה בעל לב של זהב, הציע מיד את עזרתו ליהודי.
כנראה שהיתה איזו אי הבנה בין השנים – היהודי מהמונית חשב שהוא אומר שהוא ישמור על המזוודות, ובאמת הוא התכוון לעזור לו להעלות אותן. על כל פנים, הבחור שלמה זלמן, מעלה מזוודה לקומה בה גר האיש, וכאשר הוא יורד למטה הוא מוצא את האיש כולו מבוהל ועצבני. "איפה היית!?" הוא צועק. "נגנבה המזוודה השלישית! למה לא שמרת עליה!?"
האיש מהמונית לא נרגע. במזוודה היו לו חפצי ערך יקרים מאוד, והוא דרש מהבחור שישלם לו את מלוא הסכום של כל מה שהיה במזוודה, כדין שומר שפשע בשמירתו. הבחור ההמום לא הבין מה רוצים ממנו. הוא בסך הכל רצה לעזור ליהודי, למה הוא צריך לשלם?
הלכו לרב לדין תורה, והרב פסק שהיה לו דין שומר, והוא צריך לשלם. מדובר היה בהרבה כסף, והוא היה בסך הכל בחור ישיבה.
בצר לו, נכנס לראש הישיבה, מרן הרב שך זצ"ל, סיפר לו את כל הספור, וסיים: "זהו, יותר אני לא עושה חסד! אם זה מה שקורה למי שעושה חסד, יותר לא אעשה!"
הרב שך שמע את הדברים, והגיב: "דו וועסט נאך טאהן און טאהן!", כלומר: אתה עוד תעשה חסד, עוד ועוד!
או אז הבין, כי באמת אין שום קשר בין ההפסד שקרה לו, לבין מעשה החסד. מה שנגזר עליו להפסיד הוא יפסיד בכל מקרה, ואם ה' זימן בפניו הזדמנות לעשות חסד, יש לו זכות לעשות נחת רוח לה' יתברך! ואכן, כאמור, כל החיים שלו נעו סביב מעשי חסד, עד שנגדעו חייו באיבם ר"ל, יהי זכרו ברוך.
(מתוך מאמרו בגיליון 'אספקלריא')