אמר רבינו: ידוע לכל, כי הדבר העיקרי, עליו הפקידו כלל ישראל מדורי דורות, היה חינוך הדור הבא. אבות הנחילו לבניהם את המסורת שהם קיבלו מאבותיהם.
בזמננו הפך עניין זה לדבר לא פשוט בכלל. הרחוב על כך בעייתי, עד שקשה מאוד לחנך את הילדים כפי רצון ההורים הילדים חושבים שההורים הם "מהדור הקודם" ו"אינם מבינים", ואילו הם הילדים, "מבינים" יותר מההורים.
קשה מאוד להסביר למי שחושב את עצמו ל"מבין" שהוא בעצם "לא מבין", וכי דווקא אותם אלו שהוא חושב שהם "לא מבינים", הם בעצם ה"מבינים" האמיתיים.
עלינו לדעת את מה שאמר הגאון מוילנא למגיד מדובנא (מובא ב"אוהל יעקב" פרשת תזריע). המגיד מדובנא שאל את הגר"א באיזה אופן יכול הצדיק להשפיע מצדקתו ומיראתו על בני דורו? השיבו הגר"א במשל:
דומה הדבר לכלי גדול, אשר כלים קטנים סובבים אותו מכל צדדיו, אם תשפוך לתוך הכלי הגדול בלי הפסק, הוא יתמלא ויעלה על גדותיו, עד שישפוך ממנו ויתמלאו כל הכלים הקטנים שמסביבו. אולם כל עוד לא תמלא את הכלי הגדול על גדותיו- לא יגיע אל הכלים הקטנים מאומה.
כן הוא הדבר בנוגע להשפעה על אחרים. רק כאשר בן אדם ממלא את עצמו בתורה וביראת שמים, יש בכוחות להשפיע על הסובבים אותו.
הדבר הראשון שאדם המעוניין להשפיע צריך לדעת הוא, שהוא בעצמו צריך להיות חדור בעצמו במה שהוא רוצה להשפיע. אדם כעסן לא יוכל לחנך את ילדיו לא להיות כעסנים, וכמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא קז ע"ב) "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". ההורים צריכים לתת דוגמא טובה לילדים לאותם ערכים שהם מחנכים.
רק כאשר ההורים בעצמם מלאים על גדותיהם במידות טובות וביראת שמים, ומשמשים לילדיהם דוגמא אישית טובה- יש תקווה שהחינוך יצליח אם כי גם אז צריך עדיין רחמי שמים מרובים.
מי תסדר בכל יום את מיטת האבא
סיפרו לי על משפחה אחת שהיתה שם תורנות בין הבנות מי תסדר בכל יום את מיטת האבא. אם מאיזושהי סיבה היו רוצים להעניש את אחת הבנות- לא היו נותנים לה לסדר את המיטה, והיא הרגישה בכך את העונש הכבד ביותר שיכול להיות עלי אדמות. בבית הזה התנהגותו של האבא היתה מעוררת כבוד. הילדים הרגישו שאבא שלהם הוא משהו מיוחד, והרגישו זכות מיוחדת לכבד אותו. אבל מי שאינו מתנהג בתוך ביתו בדרך של כבוד ודרך ארץ, אינו מעורר כבוד כלפיו, ודבריו אינם משפיעים על בני ביתו.
החינוך של בית הספר אינו מספיק. הוא רק חלק מהתמונה הכוללת. צריך גם את החינוך של הבית. שניהם ביחד יכולים, אולי, להוות חציצה כנגד הרחוב הקלוקל. וכדי שהילדים יושפעו לטובה מההורים צריך כל אחד לעשות דברים כאלו שילדיו ירגישו רגשות של כבוד כלפיו, שירגישו שאין הוא איש "פשוט" אלא יש בו דברים מרוממים ומיוחדים. בצורה כזאת יש תקווה שילדיו יעריכו אותו, יכבדוהו וישמעו לדבריו. כאשר ילדים רואים שם שמים שמתאהב על ידי אביהם, הם רואים אותו קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ולא רק בתורה אלא גם בדרך ארץ, משאו ומתנו באמונה, יש לקווה שגם הם יתנהגו לתפארת ויהיו גם הם מקדשי שם שמים.
האם עמלו היה לשווא?
שח רבינו: יש והאדם עמל קשות על חינוך בניו ובנותיו, ובכל זאת חינוכם נכשל- האם עמלו היה לשווא?
מובא במדרש, ש"הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, הר) כלומר עובדי הכוכבים שאברהם ושרה הביאו תחת כנפי השכינה- חזרו לסורם. ולמרות זאת, רואה התורה לנכון להזכירם שיצאו עם אברהם מחרן לארץ כנען. מדוע ? להשמיענו שאין מקום להצטער על העמל, וכי הוא לא היה לשווא.
הטעם לכך הוא, שאם עשה אדם את המוטל עליו, הרי שעשה את שלו, ולמרות שלא הושג מכך שום דבר, אין בכך כלום. אומרים בשם רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שעל האדם מוטל "לעשות", ולא מוטל עליו להצליח (אלא שאם הצליח שכרו גדול יותר).
שמעתי שסיפרו למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל על מוסד חינוכי שהתחנכו בו תלמידים עם קשיים חינוכיים גדולים, שעל אף כל ההשקעה הגדולה בהם, התקלקלו התלמידים ויצאו לתרבות רעה. אמר להם מרן הגרי"ז: העמל לא היה לשווא, שהרי בזמן שלמדו שם, קראו אותם התלמידים קריאת שמע, שמרו שבת ועוד מצוות. אם כן יש רווח במה שלמדו באותו מוסד חינוכי"
אין עמל חינוכי לשווא!
מלמד בחיידר שאל את רבינו
מלמד בחיידר שאל את רבינו, ששמע שפעם היו מלמדים את הילדים על הפסוק "וילך עשיו", שהלך בלי כיפה ולא נישק את המזוזה, "ויאכל"- שאכל בלי ברכה וכו', האם נכון הדבר?
אמר רבינו, שאכן באמת כך לימדו פעם.
הוסיף המלמד ושאל: האם גם היום אפשר ללמד כך ?
תמה רבינו": למה לא ? והמלמד הסביר את שאלתו: מה העניין ללמד דבר זה שלא כתוב בחז"ל?
אמר רבינו: משום שדבר זה מכניס בילדים אהבת ה'.
לחנך את הילדים במקום לחפש ארבעה מינים מהודרים
אברך אחד התבטא פעם באוזני רבינו, שאין לו זמן לטפל בילדיו כראוי, כי הוא מעוניין ללמוד באותו זמן. אמר לו רבינו כך הוא נוהג, אזי שלא יחפש ארבעה מינים, ואת הזמן שהוא משקיע בחיפוש ארבעה מינים ישקיע בחינוך הילדים, כי נטילת לולב אפשר לקיים על ידי מתנה על מנת להחזיר, ואילו חינוך אי אפשר לקיים בצורה כזו.
בכנס שהתקיים בבני ברק להורי בנות הסמינרים, הוזמן רבינו לשאת דברים. לפניו דיברו על מיני יועצים שנתנו עצות ורעיונות שונים על מנת להצליח בחינוך הילדים.
כשעלה רבינו לדבר פתח ואמר: איני שולל את כל הרעיונות ששמענו פה. כל עצה היא טובה ומצוינת, רק צריך לדעת איך ליישם אותה. לי אין מה להציע, אלא דבר פשוט- אם האבא הוא טוב וירא שמים והאמא היא טובה ויראת שמים, גם הבן והבת יהיו כך. אמנם, בכל כלל יש יוצא מן הכלל, אבל באופן כללי- זה הכלל.
הוא לא האריך עוד, ומיד ירד מן הבמה. המסר החזק כי החינוך הטוב ביותר הוא הדוגמא האישית, נחרת היטב בלב ההורים.
בגישה זו נקט גם בנושא שלום בית. כאשר הגיעו חתנים וביקשו ממנו הדרכה לשלום בית, בדרך כלל נהג לומר: אם תהיה אתה טוב איתה- גם היא תהיה טובה איתך.
מהלך כזה כלל אינו מסובך. זוהי עצה פשוטה המונעת את כל הצרות של שלום בית, כי כל הבעיות הללו מתחילות מנקודה אחת- ממריבה קטנטונת. הוא אינו אומר לה 'בוקר טוב', ואז היא לא אומרת לו 'לילה טוב', ולמחרת זה מתפתח…
סיפר רבי מרדכי בונים זילברברג שליט"א, שלאברך אשר בא לבקש ברכה לשלום בית, אמר רבינו: "אני יכול לברך, אבל אתה צריך לעשות!".
איך יתכן שהקב"ה הטיל על בני זוג צעירים משימה כה כבדה של חינוך ילדים?
שאל רבינו: איך יתכן שהקב"ה הטיל על בני זוג צעירים משימה כה כבדה של חינוך ילדים? הרי לכאורה מדובר באומנות כה גדולה, להיות מחנך! האם כל בני זוג יכולים לעמוד בכך?!
הוא תרץ, שרואים מכאן שעיקרו של החינוך הוא הענקת אהבה לחניך. דבר זה מסור בדמם ובבשרם של כל זוג הורים באשר הם.
המחנכים של ימינו צריכים להקדיש תשומת לב גדולה ל'חמימות' בחינוך. דהיינו להשקיע בתלמיד חום ואהבה ללא גבול. כשהחניך יראה זאת ויבחין שהרב אוהבו באמת, כאב רחום וחנוך, דואג לכל צרכיו ומיטיב לו ככל יכולתו – יש אכן סיכוי שהוא יתחנך בצורה שאנחנו שואפים לה.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'ומתוק האור' – פניני הגראי"ל)