דמותו ההדורה של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, מייסד וראש ישיבת חכמי לובלין, משכה אליה דמויות שונות שהוקסמו מאישיותו רבת הגוונים ואפופת ההוד, וחפצו בקרבתו. ראש הישיבה, שהיה הראשון שהקים במזרח אירופה בית מפואר שנועד לשמש את כל צרכי התלמידים, כיתת את רגליו אל מעבר לים כדי לכלכל את ישיבתו. לשם מטרה עילאית זו, הקדיש הגאון רבות מזמנו היקר, וכך הוא מצא את עצמו יום אחד בפילדלפיה שבארצות הברית, נואם בפני קהל רב. הרב ניחון בכושר נאום נדיר במינו, וכהרגלו ריתק את השומעים והסביר להם את המטרה לשמה נדד לארץ נכר.
בין הקהל היה יהודי רחב גרם, לבוש במיטב האופנה, שהעדיף לכנות את עצמו "רבאיי" כשהתעניין אי מי במקור פרנסתו. זה חודשים ארוכים שהוא מאמץ את מוחו ותר אחר עילה כל שהיא לערוך מפגש בין אנשי קהילתו וכך לשמור עמם על קשר ולראות את פניהם, שהרי לא בכל שבוע חל יום כיפור, והוא צריך להוכיח מידי פעם ל"פרזידנט", נשיאה הגאה של הקהילה, שהשכר הגבוה המשולם לו אינו לריק.
במהלך נאומו של הרב שפירא עלה רעיון מבריק במוחו של הרבאיי. לאחר הנאום הוא ניגש אל ראש הישיבה, לחץ את ידו בחמימות תוך שהוא מיישיר את מבטו אל פניו של הרב, כפי שלימדוהו בבית הספר למנהיגות קהילתית, ובקשתו בפיו: "הרי כבוד הרב לא יספיק להגיע עוד היום אל אכסנייתו בניו יורק. אולי יואיל כבודו לסור אל קהילתי המכובדת השוכנת במרחק-מה, וישא אף בפניהם את נאומו המשובח, ואף שאיני סבור כי ניתן לקצור שם פירות רבים, בכל זאת לעולם אין לדעת".
רבי מאיר שפירא, שכל פרוטה היתה יקרה עבור מטרתו הקדושה והנאצלת, הסכים להתלוות אל הרבאיי. בדרכם, החל הרבאיי להסביר שהוא לא ממש התכוון שהרב יחזור על אותו נאום עצמו, אלא משהו דומה, "או איך אגדיר זאת לכבודו, משהוא קליל. שכן בני קהילתי, אינם מבינים הרבה בענייני הדת ו…"
הרבאיי נתקע במבוכה, ורבי מאיר שפירא, בעל המידות המופלאות, שחש במצוקתו, הרגיעו שהכל יעבור כשורה. "פרשת השבוע הם יודעים?" שאל ראש הישיבה. "זה רעיון מצויין" נענה הרבאיי בהתלהבות, "יספר להם כבודו על פרשת השבוע". ורגש של נחיתות אפף אותו, כיצד לא הגה בעצמו את הרעיון הנפלא הזה שיכול לספק לו חומר לדרשות אין סוף?…
השניים הגיעו אל העיירה. הרבאיי מיהר לעדכן את הבוס-ה"פרזידנט" על המתרחש, ולאחר שנתקבל האישור המיוחל, פתח בסדרת הזמנות מלוות בהבטחה: "נואם מבריק שכזה עוד לא שמעתם מימיכם".
באותו ערב לא היה שום דבר מיוחד או מסעיר שהתרחש בארצות הברית, שגרם למי מבני הקהילה להיצמד לביתו, וכך נאספו ובאו להם כמעט כל בני הקהילה והתיישבו במקומותיהם בבית הכנסת. בזמן המועט שנותר עד לפתיחתו הרשמית של הערב, בדקו רבים מהם את השינויים שהתחוללו במקום מאז הימים הנוראים.
הס השלך בקהל. את ראש הישיבה הושיבו על כסא הדור במרכז הבימה המוגבהת, וה"פרזידנט" קם לשאת את דבריו – הקדמה ופתיחה לערב המפואר שעורכת הנהגת הקהילה הדואגת לכל צרכיהם של חבריה. נשיא בית הכנסת קם ממקומו ופנה לעבר בימת הנואמים. בדרכו הוא התעכב רגע קט ליד מקומו של ה"רבאיי", כדי לקבל עדכון קצר מיהו הרב הזה עם הזקן הגדול, מה הוא עושה, וכמה שנים הוא בתחום.
"מורי ורבותי" נשמע קולו העמוק של הנשיא, "כבוד גדול הוא עבורנו להציג בפניכם איש אשכולות מורם מעם, פרופסור דגול שהקים את ה'תורה סקול' בפולניה, שבו לומדות למעלה ממאתיים תלמידות. השומעים אתם?" התרגש הפרזידנט וכחכך בגרונו, "למעלה ממאתים תלמידות, יותר מכל בני הקהילה גם יחד על נשיהם וטפייהם. אכן ראוי הוא שנשמע את דבריו".
רבי מאיר שפירא זקף את ראשו בתמיהה, אך בטרם קם ממקומו לתקן את דברי הנשיא, צדה עינו את ה"רבאיי" המבוהל, שישב על קצה מושבו ומצמץ נואשות בעיניו לבל יפצה הרב את פיו. "פשוט מאד", הסביר אחר כך הרבאיי לראש הישיבה, "אצלנו באמריקה כל מה שהפרזידנט אומר – קדוש. פרנסתי תלויה בחתימתו, ואם הוא היה מתגלה בקלונו בפני הקהל, אני הייתי הראשון לחוש בזעמו.
ולעצם העניין", חייך הרבאיי, "לפני זמן מה ביקר כאן משולח של 'בית יעקב' מפולין, וכנראה שדבריו של המשולח על התלמידות של 'בית יעקב' נחרתו במוחו המבריק של הנשיא והוא שילב אותם בדבריו הערב".
רבי מאיר שפירא חזר בו מכוונתו לתקן את דברי הנואם, ובליבו חשב: 'יהיה אשר יהיה, לפחות אשמיע באוזניהם מעט דברי תורה ואזכה יהודים אלו במצווה'.
"כבודו, בבקשה"! הכריז הנשיא, וראש הישיבה עשה את דרכו אל דוכן הנואמים. באותו שבוע קראו בבתי הכנסיות את פרשת שמות, והוא החליט לאלפם בינה ולספר להם על משה רבינו. הרב החל לספר על מצוקותיהם של היהודים במצרים וכיצד התאכזרו אליהם המצרים. "את התינוקות שלנו", אמר ברגש ליהודים ששמעו זאת לראשונה בחייהם, "של הסבא והסבתא שלנו, הם היו לוקחים מיד לאחר לידתם וזורקים במימי היאור".
בפאתוס רב המשיך הגאון בנאומו, ובכח כשרונו הנדיר תיאר בפני בני הקהילה ההמומים כיצד עמדו האמהות הבוכיות על שפת היאור וחזו במו עיניהן איך העוללים הרכים, שזה עתה יצאו לאוויר העולם, מנופפים נואשות בידיהם הזעירות, רגעים מספר לפני שהם משיבים את נשמתם למי שאמר והיה העולם.
בשורה הראשונה ישבו אב ובנו. האב, גביר גדול, הביא עמו לערב זה גם את בנו המבוגר, בחור מגודל. כעת הוא כבר הצטער על כך. הבן לפת בעוצמה את ידו של אביו ובזעם עצור לחש לו: "אני לא מבין למה הנשיא שלנו, נשיא ארצות הברית, שלרשותו עומדים צבא אדיר ונשק משוכלל, לא יכול היה למנוע מקרים אכזריים כאלו". האב הנבוך, שלראשונה בחייו שמע על המקרים הנוראים הללו, לא ידע מה להשיב לבנו שהמשיך לשבת מרותק לדבריו של הגאון.
מיודענו הרבאיי עשה מאמצים כבירים כדי לא לפרוץ בצחוק כשראה את הבחור מנפנף מידי פעם בידיו כאילו הוא בעצמו עומד לשקוע במימי היאור. רבי מאיר שפירא העביר את מטפחתו על מצחו חרוש הקמטים, ועבר לתאר את נס הצלתו של משה רבינו מן היאור, שלבסוף נשלח ע"י הקב"ה לגאול את בני ישראל מארץ מצרים. "דעו נא לכם יהודים יקרים", קרא בהתרגשות, "במזרח אירופה טובע עם ישראל בים של לחץ ודחקות. בחלקכם נפלה האפשרות להציל ילדים יהודים, שמהם יגדלו גדולים וצדיקים כמשה רבינו בשעתו".
הנאום הסתיים, ורבי מאיר שפירא סבב בין הקהל שלחץ את ידיו בחמימות, כאשר לימינו צועד נשיא הקהילה שנתן לו הסברים קצרים על כל אחד מהמתפללים. אחריהם נשרך הרבאיי שלא ידע את נפשו מרוב התלהבות, וטרח לציין באזני כל מי שהסכים לשמוע אותו, שהוא הוא זה שהביא את הנואם המבריק.
לפתע ראה הגאון את הצעיר ההוא מצביע עליו ולוחש לאביו: "אבא, אבא, באמת זרקו אותו ליאור, לתוך הנהר?"
האב הנהן בראשו במרץ רב. "הרי שמענו זאת במו אזנינו". "והוא הוציא את בני ישראל ממצרים?" שאל הבן החכם. "כן, כן, כבר אמרתי לך".
"נו, אז מן הראוי שתיתן לו תרומה הגונה אבא, לא כן?". וכך היה.
כשהיה רבי מאיר שפירא זצ"ל מסיים את סיפורו, הבינו שומעי לקחו את המסר הנפלא, שאם נגזר משמים שהערב יצליח ויכנס סכום כסף לקופת הישיבה, הדבר יקרה.
(מאורות הדף היומי)