הבחור הצדיק פנחס וייס ז"ל – נקטף בדמי ימיו בעודו מחזיק בידו את ה'משנה ברורה'

הרב יהושע לייבזון

בדרכו אל המושב ובעודו מחזיק בידו את ה'משנה ברורה'

רבבות נבחני 'הדף היומי בהלכה' השתתפו במבחני 'דרשו בכולל' שנערכו בערבו של יום ראשון במאות מוקדים ברחבי הארץ. אחד מאותם נבחנים היה הבחור הצדיק פנחס וייס ז"ל. הוא ישב והשיב על השאלות בכובד ראש, סיים את המבחן ושב לישיבה בה למד, ישיבת 'נר זרח' שבמושב עוצם.

בעת שחצה את הכביש ברדתו מהאוטובוס, בדרכו אל המושב ובעודו מחזיק בידו את ה'משנה ברורה' שכה אהב לעסוק בה, נפגע פנחס ז"ל מרכב חולף, והשיב את נשמתו הטהורה ליוצרה.

אכן, מדובר בטרגדיה כואבת במיוחד. בחור צעיר שנלקח מעמנו בדמי ימיו, בשיא פריחתו, בעודו עושה את דרכו לבית תלמודו וחישב להשיב רגליו לבית המדרש. אהה, כמה כאב חש כל יהודי כששמען של טרגדיות כאלו מגיע לאוזניו.

אבל הפעם יש כאן גם שאלה שעולה בלבם של רבים. הרי חז"ל הקדושים העידו כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים, והבחור הצדיק הזה הרי כל הליכתו היתה לשם מצווה, הוא חזר ממבחן על המשנה ברורה שלמד בזמנו הפנוי, הישר לישיבה בה התכוון לשקוד על תלמודו כאשר הורגל מימים ימימה.

ומה יהא על דברי חז"ל? כיצד נסביר את העובדה ששליח מצווה היה וניזוק בעודו בדרך הליכה לקיום מצווה ובחזרתו ממצווה אחרת?

את השאלה הזאת שאל אותי השבוע אחד מרבני 'דרשו', ותשובתה בצידה: אומרים בשם הצדיקים, שלפעמים כשאדם עסוק במצוות ורגיל במצוות, הקדוש ברוך הוא מזכה אותו להסתלק מהעולם הזה בעודו מקיים מצווה. צדיקים רבים נפטרו לאחר שברכו 'שהכל' ועוד כהנה וכהנה.

"וכאן יש את התשובה לתהייה הזאת, שאפשר למצוא במסד הנתונים של 'דרשו'…" הוא מסביר, "אצלנו במסד הנתונים, אפשר לראות שהבחור פנחס וייס ז"ל, נבחן במבחני הדף היומי בהלכה, בערך מאז גיל בר המצווה שלו, כלומר מיום היותו לאיש, מיום עמדו על דעתו.

גם פנחס ז"ל היה עסוק במצווה זאת של לימוד משנה ברורה, חזרה ושינון, לימוד מתמיד ובלתי פוסק.

כנראה שהוא כבר סיים את התיקון שלו בעולם הזה, ובעוד רגליו מוליכות אותו למקום שמשם התבקש לבית עולמו, הוא היה עסוק בשינון וחזרה של הנלמד, ולאחר מכן עיון בשאלות שנשאל ובתשובות שהשיב, וכל כולו היה עסוק ותפוס בלימוד ההלכה.

על פטירה כגון זו אפשר אולי להמליץ את מה שנאמר 'תהי אחריתי כמוהו', הלוואי על כל יהודי ויהודי להסתלק מהעולם בהגיע זמנו, בעודו עוסק במצוות, כשראשו שקוע בדברי תורה, וכשבידו הוא מחזיק ספר קודש.