אליעזר (לייזר) רוט
היה זה לפני למעלה מ-50 שנה. מכונית שידעה ימים יפים יותר, הוחנתה באחד הרחובות הצדדים של רובע ה'ברונקס' בניו יורק שהיה ידוע אז כשכונת פשע ששמה יצא ל'תהילה' בכל רחבי העולם. היו תקופות שבהן אדם שעורו לבן לא יכול היה להסתובב בשכונה בלי להסתכן בנפשו.
מכסה המנוע של הרכב הורם, לוחית הרישוי שלה הוסרה, והיא ננטשה כך, לכאורה באין בעלים המשגיחים עליה.
מה שצעירי השכונה לא ידעו זה שמישהו עומד בבניין השוכן ממול, ומשקיף בעניין רב על המכונית.
עשר דקות בלבד חלפו, ואחת משמשות המכונית כבר נופצה. הצופה שעמד בבניין ממול, רשם בפנקסו את השעה ואת המאורע, עברו כמה דקות נוספות ואף אחת משמשות המכונית לא נותרה שלמה.
הצופה עזב את השטח והלך לביתו. למחרת הוא חזר באותה השעה, 24 שעות בדיוק אחרי שהחנה את הרכב באותו המקום: הדלתות פורקו מהמכונית, ההגה נתלש גם הוא, הריפוד נקרע ונעלם כלא היה, הספסלים הושמדו כמעט לחלוטין ועשרות ילדים חגגו מסביב למכונית ההרוסה, חלקם קופצים על גגה ומרסקים אותו בבטחה, חלקם מנסים לדרדר אותה על גבי הגלגלים המפונצ'רים שעוד נותרו מחוברים, באופן זמני בלבד.
המחזה כולו תועד בכתב, כולל התאריך המיקום והשעה המדויקת.
התרגיל של זימברדו
מי שהחנה את המכונית וצפה בכל הנעשה, היה הפסיכולוג האמריקאי הנודע פיליפ זימברדו. הנערים שחורי העור שפירקו את המכונית לגורמים, לא ידעו שהם בעצם חלק מניסוי פסיכולוגי מעניין מאוד שעשה זימברדו.
אבל זה היה החלק הראשון של הניסוי. החלק השני הוא החלק המעניין יותר:
זימברדו לקח מכונית דומה מאוד לזו הראשונה. מכונית מאותו הדגם, באותו הצבע, אותה שנת ייצור, ואפילו הריפוד של המושבים במכונית היה בצבע דומה. הוא הסיר את לוחית הרישוי שלה, ונסע איתה לאזור שונה לחלוטין: ברחוב פאלו אלטו שבמחוז סנטה קלרה בקליפורניה. בניגוד חד לרובע הברונקס בניו יורק, רחוב פאלו אלטו נחשב אז לאחד מאזורי היוקרה הבולטים בארה"ב. תושביו היו עשירים, והשכונה נחשבת למבוססת מאוד.
גם כאן החנה זימברדו את הרכב בצד הכביש, הרים את מכסה המנוע, והתמקם ממול, כדי לצפות בנעשה. אחרי מספר שעות התייאש זימברדו והשאיר את הרכב לבדו. הוא חזר אחרי יותר משבוע ומצא אותו באותו המצב בדיוק, עומד בשלמותו בצד הדרך, מכסה המנוע עדיין מורם, איש לא נגע ברכב, הצבע שלו אפילו לא נשרט.
ואז… זימברדו לקח פטיש קטן, עבר ליד הרכב ובלי אומר ודברים ניפץ שניים או שלושה חלונות. מיד לאחר מכן הוא התרחק ושב לעמדת התצפית שלו.
והנה, ראה זה פלא. לא עברו מספר שעות והרכב בשכונה היוקרתית נראה היה בדוק כמו הרכב בברונקס. הוא היה שבור, מכוסח ומפורק באופן מוחלט. ילדים לבני עור קפצו על גגו וריסקו אותו, בדיוק כמו הילדים השחורים מהברונקס…
זאת היתה רק ההתחלה. פיליפ זימברדו שב וביצע את אותו הניסוי בצורות שנות ובמקומות שונים, והתוצאה של כל הניסויים היתה זהה פחות או יותר: במקום שבו יש הרס קטן שאינו מתוקן ושניתן להסיק כי הדבר אינו מפריע לאיש, יבוא בעקבותיו הרס גדול יותר.
האירועים הללו הם היסוד המרכזי של 'תאוריית החלונות השבורים' הגורסת כי שכונה שבה מקפידים לתקן כל חלון שבור, כל ספסל רחוב שהתעקם, כל אבן שהתעקמה במדרכה, וכל תמרור שניתק ממקומו – בשכונה כזאת הסיכוי למעשי ונדליזם אקראיים יהיה נמוך הרבה הרבה יותר.
כשנערים צעירים חסרי מעש וחסרי חינוך יבלו לילה ברחוב שבו יש כמה וכמה חלונות שבורים זה מכבר, סביר מאוד להניח שהם ישברו עוד כמה חלונות, סתם, בשביל הכיף. למה? כי חוסר אכפתיות מזמין ונדליזם, אלימות ושאר מרעין בישין.
החלונות השבורים
התאוריה המפורסמת הזאת, המכונה בשם 'תאוריית החלונות השבורים', נוסתה בהצלחה יחד עם מדיניות של 'אפס סובלנות', על ידי ראש העיר המיתולוגי של ניו יורק רודי ג'וליאני, שבאחרונה זכה לעדנה מחודשת כששימש כעורך דינו של הנשיא טראמפ.
בתוך שנים אחדות ניקה ג'ונליאני את ניו יורק מהפשיעה שירדה בשיעור של כ-85 אחוזים. השוטרים הפסיקו לחפש עבריינים כבדים, במקום זאת הם התעסקו עם פושעי הרחוב הקטנים, עם כתובות גרפיטי המכערות את המבנים, עם אנשים שניפצו בקבוקי זכוכית על הכביש או המדרכה, עם נערים שעקרו ספסלי רחוב סתם, לשם השעשוע, ועוד.
השיטה הוכיחה את עצמה ובתוך זמן קצר מאוד הפשיעה ירדה פלאים. למה? כי היתה הרגשה של אכפתיות ברחוב. כל תושב הבין שהוא לא יכול לחולל נזקים או להתנהג בצורה לא חוקית, ולאף אחד לא יהיה אכפת.
פעיל 'אחינו' הוותיק וראש ישיבת 'באר יצחק' במודיעין עילית, הרה"ג רבי חיים גולדברג, מספר שהוא ניסה את התאוריה הזאת בכמה הזדמנויות בישיבות שונות בהן הרביץ תורה, ותמיד זכה לראות סייעתא דשמיא גדולה על פי המדיניות הזאת.
באחד המקרים, כך הוא מספר לנו, התמודדו אנשי הצוות של הישיבה עם אתגר לא פשוט. היתה תחושה כללית שהבחורים אינם מכבדים מספיק את התפילה, ואינם מתפללים כראוי. פה ושם נשמעו התלחששויות קלות, האווירה לא היתה של כובד ראש מספק, וככל שניסו לדבר ולעורר בנושא, הדבר לא עזר.
"הבנו שחייבים לעשות משהו בעניין. אי אפשר לעבור לסדר היום כשהתפילה אינה זוכה לכבוד הראוי לה. ברור לכל שבן ישיבה שאינו מתפלל כראוי, גם לא ילמד כראוי, ולא יגדל בן תורה. בלי תפילה אמיתית אתה לא יכול להיקרא בן ישיבה ולא יכול לצמוח בן ישיבה.
אכיפה מתמדת
"אחרי התלבטות החלטתי להציע את השימוש בתאוריית החלונות השבורים, ולהקפיד על הנראות החיצונית בלבד. מי שמדבר בתפילה, זה חמור מאוד, אבל אנחנו התמקדנו במשהו שנראה הרבה פחות חשוב: לחבוש את הכובע ישר על הראש, ולא באלכסון ובצורה עקומה. כמו כן הקפדנו על לבישת החליפה כראוי, עם הידיים בתוך השרוולים, כיאה למי שעומד להתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
"כמו כן, מי שלא עמד בשני הכללים הללו לא נענש, הוא פשוט נשלח אל מחוץ לבית המדרש עד לסיומה של התפילה, ולא בצעקות ובהפגנת כעס כלפיו. לא ולא. בחור כזה קיבל פניה מהמשגיח שאמר לו ברכות ובתקיפות, מאחר ואתה לא עומד כראוי כמו שצריך לעמוד בתפילה, אנחנו מציעים שהפעם לא תפלל אצלנו בבית המדרש. חפש לך מקום אחר להתפלל בו, ובפעם הבאה תתלבש כראוי, תסדר את בגדיך, את הכובע והחליפה, ותוכל להתפלל איתנו…".
"זה עבד כמו קסם! פתאום ראית שהאווירה נהיית רצינית, הדיבורים פסקו, קול התפילה הלך והתגבר. אנחנו בכלל לא דיברנו על רצינות, לא הערנו על הדיבורים בתפילה, לא התעסקנו עם זה שהבחורים יתפללו בקול רם. אנחנו עסקנו רק בנושא של הכובע והחליפה, אבל בצורה אובסיסיבית, בעקביות בלתי מתפשרת, יום אחר יום במשך מספר חודשים. בתוך שבועיים ראינו שיפור עצום, וכעבור חודש וחצי כבר לא יכולת לזהות בכלל שמדובר באותם בחורים.
"אחרי שהתפילה היתה כדבעי, כמובן שגם כל היום לאחר מכן נראה אחרת, הלימוד השתפר מאוד, הריתחא דאורייתא בבית המדרש הגיע לשיאים חדשים, והבחורים קיבלו מבט שונה לגמרי על כל שהותם בישיבה, וכל זה בגלל שהפקדנו על שני דברים קטנים וקלים לביצוע: לחבוש את הכובע בצורה תקינה וללבוש את החליפה כראוי…".
בפניה לאנשי חינוך אחרים, מדגיש ראש הישיבה הרב גולדברג, כי לפני שנוקטים בגישה הזאת, יש לברור בקפידה את המטרות שבהן הצוות החינוכי מעוניין לטפל בהן: "צריך לבדוק היטב אם זה באמת משהו שאתה מסוגל ליישם בצורה עקבית ובאפס סובלנות. זה חייב להיות דבר שהוא בר ביצוע, כי אם תצאו למהלך שלא תוכלו להתמיד בו, הוא לא צפוי להניב תועלת כלשהי.