אני רוצה להתמקד בדוגמא שממחישה שגם בדור הנוכחי אפשר לעלות ולהתעלות כמו בעבר;
בשנה האחרונה, לאחר התקופה הראשונה שהישיבות נאלצו לסגור את שעריהן בעקבות מגיפת הקורונה, היה מצב שנתנו לבחורים לחזור לישיבה לקפסולות סגורות, והבחורים היו צריכים להתחייב שלא לצאת מהקפסולות במשך שבעה שבועות. ושמעתי מבחורים שהיו באותן קבוצות, שהם קיבלו בתקופה זו מושגים אחרים. הם טעמו את טעמה של ההתעלות בתורה שהייתה בדורות הקודמים, והתחיל להבין את הסיפורים שהם שומעים על עולם הישיבות בדור הקודם, שבחורי הישיבה לא היו יוצאים מפתח הישיבה במשך תקופות ארוכות.
ואכן, אני יכול להעיד שבחורים רבים השתנו בתקופה זו לבלי היכר!
כשאני למדתי בישיבת פוניבז', היה פשוט וברור לכל הבחורים שלא יוצאים באלול מהישיבה. אף שלא היתה בישיבה מסגרת של משטר, הדבר היה ברור לכולם. לדאבוננו גם הענין הזה השתנה מאוד בדור האחרון, ואצלנו בישיבה לקח זמן רב עד שהצלחנו להחדיר לבחורים שלא עורכים חתונות ב'אלול'.
לפני כמה שנים התארס בחור בישיבה, ואביו הגיע וביקש לקבוע את החתונה לחודש אלול, וטען שהוא עובד קשה לפרנסתו לאורך כל הקיץ, ואין לו ברירה אחרת אלא לערוך את החתונה בחודש אלול. הקשבנו לטענתו של האבא, והשבנו לו שישאל את פיו של רשכבה"ג מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, ואנחנו ננהג כפי הוראתו.
ואכן, נכנסו ושטחו את השאלה בפני מרן זצ"ל, והוא השיב: להתחתן באלול? למה לא. אין בזה איסור הלכתי. אבל שבחורים יבואו לחתונה? אי אפשר. זה יהרוס להם את ה'אלול'!
כמובן שכאשר העברנו את התשובה לאבי החתן, נמצאה לפתע האפשרות לקיים את החתונה בתאריך אחר…
אגב, כמעט מידי שנה פונים הורים ומבקשים לערוך חתונות בחודש אלול, ואני חוזר ומספר להם את המעשה שהיה עם מרן זצ"ל, ומסביר בנועם שזוהי הנהגת הישיבה.
אבל אני חייב להדגיש בענין זה, וגם באופן כללי בעניינים הנוגעים להנהלת הישיבה, שצריך להסביר לבחורים – וכן להורים – את המדיניות וההנהגות של הישיבה בצורה ידידותית. כאשר הבחורים שומעים ומבינים את ההסברים, ובפרט אם היה 'נוטל עצה מן הזקנים', אזי הם לא מרגישים שהישיבה פועלת נגדם חלילה, ואין להם ויכוח עם הישיבה.
כאשר ישיבה נוהגת עם תלמידיה באופן הזה, אני סבור שהבחורים יכולים להתחבר לישיבה בקשר של קיימא, והישיבה בונה להם את כל המבט על החיים.
כאן חופרים לעומק!
בענין הזה צריך לזכור, שבישיבה חופרים ויוצקים את היסודות שעליהם עתידה להיבנות כל אישיותם של התלמידים. במגרש שניצב עליו היום בנין ישיבת 'מאור התלמוד', היה לפני כן בנין ישן. אך כשהרסו את הבנין הישן כדי לבנות את הבנין לישיבה, אמרו המהנדסים שהיסודות הישנים אינם מספיקים, וצריך לחפור יסודות חדשים, עמוקים יותר. מי שעבר באותה תקופה ליד אתר הבניה, היה עלול לטעות ולחשוב שחופרים כאן לעומק ולא בונים לגובה. אבל האמת היא, שככל שרוצים לבנות בנין יותר גבוה ויציב, צריך לחפור תחילה יסודות עמוקים יותר.
והדברים אמורים גם ביחס לבנין אישיות האדם בשנותיו בישיבה; ככל שהוא יחפור יסודות יותר עמוקים, הוא ייצא מהישיבה עם אישיות גבוהה ויציבה. כמובן שגם אחר כך העבודה נמשכת, אבל היסודות האיתנים כבר הונחו בישיבה.
מו"ר מרן הגראמ"מ שך זצ"ל אמר לי פעם: כל ילד צריך לשחק!
שאלתי אותו, שהלא בסיפורים על דורות העבר תמיד שומעים שהילדים היו לומדים כל היום?
הסביר לי מרן זצ"ל: הילדים משחקים תמיד, אבל פעם גם הלימוד היה חלק מהמשחק, כי כל האווירה מסביב היתה ספוגה בתורה.
ואני סבור, שזהו האתגר האמיתי בימינו: לייצר אווירה של תורה, שתייצר בקרב הדור הצעיר תשוקה להתעלות ולגדול בתורה.
אספר לכם; בתקופה קודמת בעבר, ששלטה במדינה ממשלת שמד שביקשה להטיל גזרות על הציבור החרדי, ואף כיהנו שם חלק מראשי השלטון דהיום, הייתי אצל רשכבה"ג מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל, והוא אמר לי משפט נוקב: אילו היה לנו בדור אדם אחד שמוכן למסור את נפשו עבור כבוד שמים, היו מתבטלות מאיתנו כל הגזירות!
ידעתי שמרן זצ"ל אינו אוהב את מטבע הלשון 'למסור נפש', והרהבתי עוז ושאלתיו: מה הפירוש למסור נפש?
השיבני מרן זצ"ל: פשוטו כמשמעו. כפי שהיה אצל החשמונאים שהיו מוכנים להיהרג עבור כבוד השי"ת ותורתו!
שבתי והעזתי פני, ושאלתי: האם די באחד? הלא יש אדם אחד כזה! וכוונתי היתה לרמוז למסירותו המופלאה של מרן זצ"ל עבור כבוד שמים.
אך מרן זצ"ל סירב לקבל את דברי, והשיב ואמר: אין אף אחד, ואף אביא לך ראיה על כך.
הוא ביקש שיביאו לו ממסכתא כתובות ויפתחו בדף ע"ז, שם מובא בגמרא המעשה הידוע על רבי יהושע בן לוי, שעלה לעולם העליון ואליהו הנביא הלך לפניו והכריז: 'פנו מקום לבר ליואי', וכאשר הם הגיעו למחיצתו של רבי שמעון בן יוחאי – ולא יהי דבר זה קל בעיניך, שהרי בדברי חז"ל מובא שאף בעולם הזה בשעת קבורת בנו, היה קשה מאד להכניסו למחיצתו של רשב"י – שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי יהושע בן לוי האם הוא אותו 'בר ליואי' שאליו הנביא הכריז עליו. השיב רבי יהושע בן לוי: הן. שאל רבי שמעון בן יוחאי: האם נראתה הקשת בימיך? אמר רבי יהושע בן לוי: הן. והגמרא מסבירה שם, שאמנם הקשת לא נראתה בימיו, אבל רבי יהושע בן לוי לא רצה להחזיק טובה לעצמו שהטעם שלא נראתה הקשת הוא בזכותו.
אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: אם כן, אם אכן נראתה הקשת בימיך, 'אי אתה בר ליואי' – ההכרזה על בר ליואי לא התייחסה אליך, ואינך ראוי לכרוז כזה, מפני שמראה הקשת בענן הוא אות הברית שכרת הקב"ה עם נח לאות שבני האדם הרשיעו דרכם והועלם אמור להיחרב, וכאשר יש בעולם צדיק גמור – אות הקשת אינו נראה.
למד מרן הגראי"ל זצ"ל ממעשה זה: 'מבואר בגמרא, שאם יש בעולם צדיק גמור, אין אפשרות שהעולם יתדרדר למצב שיש בו אנשים שעושים מעשים שמביאים לחורבנו, ואם יש כאלו – הוסיף הגראי"ל וכפל לשונו ברגשת לב – ימח שמם וזכרם, ימח שמם וזכרם, שבאים לעקור כבוד שמים, זה וסימן שאין בעולם אף יחיד שמוכן למסור את נפשו עבור השי"ת!'
הוספתי ושאלתי את מרן זצ"ל, האם נכון הדבר שלומדי התורה בדורנו, שרבו בו כל כך הקשיים והמפריעים, מעלתם גדולה לעומת דורות אחרים שלא היו בהם קשיים כל כך? והשיבני מרן זצ"ל, שאמנם נכון הדבר, אבל עדיין לא השיגה מעלתם את מעלתו של צדיק גמור שכל מציאותו ומציאות חייו היא לכבוד השי"ת, והוא נכון להקריב את חייו בכל עת למען כבוד השי"ת.
משסיים מרן זצ"ל את דבריו, שאלתי האם ראוי לדבר עם תלמידי הישיבה על עניינים גבוהים אלו, ומרן זצ"ל השיב בשלילה, והסביר שבחור צריך להתחנך ללמוד וללמוד וללמוד בשקידה ובהתמדה, ורק לאחר מכן יוכל להמשיך ולהתעלות ולהשיג מדרגות גבוהות יותר.
וזכורני, שלאורך כל תקופת כהונתה של הממשלה הרעה דאז, הקדיש מרן זצ"ל את כל כולו לתפילות ותחנונים לפני השי"ת למען הכלל, ומרוב דאגתו לעתיד כלל ישראל לא עצם עיניו בלילות, והיה שופך ליבו כמים יומם ולילה לפני הקב"ה שיחוס וירחם על עמו.
על כל פנים, מדברי מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל למדתי, שצרך לחנך את בחורי הישיבות לעמל התורה בלבד, ולא לדבר איתם על מסירות נפש מול הממשלה.
לאחר הרהור קצר, ראש הישיבה שליט"א מבקש להוסיף
שמעתי פעם ממו"ר מרן הגראמ"מ שך זצ"ל, שכל מחשבתם של אנשי השמאל מיום קום המדינה היא אך ורק לעקור תורה מישראל, ואילו היה הדבר ביכולתם הם היו סוגרים את כל בתי הכנסת ומקומות התורה! והעובדה שאינם עושים כן, הוסיף ואמר מרן זצ"ל, אינה מחמת שאינם חפצים בכך, אלא מפני שהם אינם יכולים.
מרן הרב שך זצ"ל ביקש להטביע בדברים אלו מסר יסודי, והוא ששמירת טהרת האמונה בכלל ישראל אינה מושפעת כלל ממזימותיהם של עוקרי הדת, אלא תלויה אך ורק במסירות נפשם של העוסקים בתורה בשלמות, אשר לימודם משפיע על הדור כולו ומגן ומציל מפני מזימות עוקרי הדת.
לפני שרוצים לחזק דבר מה, קודם כל צריך להבין את מה אנחנו רוצים לחזק.
לשם משל, כל בחור ישיבה יודע שצריך ללמוד תורה, ולכן אפשר בקלות לפנות אליו ולעורר על ענין זה ולחזק בקרבו את ההבנה בדבר חשיבות הלימוד.
אבל הבעיה בנוגע ללימוד המוסר היא, שהרבה פעמים אנשים אינם יודעים מה זה 'מוסר'. בחור או אברך מגיע לסדר מוסר, פותח ספר מוסר ומעיין בו עד שמסתיים ה'סדר'. במקרה הטוב, הוא למד כמה מאמרי חז"ל והתחזק קצת, ובמקרה הפחות טוב, הוא סתם ניגן בשפתיו… אבל שניהם אינם מבינים מה רוצים מהם! מי שלא יודע מה זה מוסר, מהו התוכן של הדבר ומה זה אמור לתרום לחייו, אין מה לחזק אצלו כלל.
מרן המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל היה נוהג להזכיר את הפסוק 'חכמה ומוסר אווילים בזו', והיה מסביר שפסוק זה מדבר על שתי תכונות: חכמה ומוסר, אשר מי שאינו מכיר בשניהן נקרא 'אוויל', משום שתכונות אלו משלימות זו את זו: תכונת ה'חכמה' עניינה השכל וההבנה, אבל מלבד השכל מצויים בלב האדם גם רגשות, וה'מוסר' מהותו ותפקידו לנעול ולשעבד את הרגשות למאסר החכמה והשכל.
אמחיש את הענין בדוגמא שנוגעת לאברכים לאחר הקמת ביתם; כל אדם מבין היטב שתגובות של כעס בתוך הבית הן דבר מגונה ושלילי. וכשמסבירים לו את זה, הוא מבין ומשתכנע מיד. אבל אחר כך, כשהוא חוזר הביתה וקורה משהו שמקפיץ אותו – ההתפרצות מתחילה עוד לפני שהוא מספיק לחשוב… החכמה אינה שולטת על הלב שלו. הוא אינו מצליח לאסור את ליבו במאכל השכל!
אני אומר תמיד לחתנים, שבשנה הראשונה יש להם מצות עשה של 'ושמח את אשתו'. מצוה דאורייתא! ואם הם אומרים מילה שלא משמחת את האשה חלילה, יש בזה ביטול עשה דאורייתא שצריך לעשות עליו תשובה, כמו אדם שנמנע מאכילת מצה בליל הסדר…
ויתר על כן, לפעמים יש בזה עניינים שבין אדם לחבירו שאין יום הכיפורים מכפר עליהם. אני שואל את החתן: אתה מוכן לעבור עבירה שיום הכיפורים אינו מכפר עליה? לא! אז מה עליך לעשות? התשובה פשוטה: לשתוק שנה שלמה, גם כשקורים דברים שמקפיצים אותך.
אנחנו לא תובעים מכל חתן שינהג באצילות ועדינות הנפש של הגאון רבי אריה לוין זצ"ל, אבל אנחנו מסבירים שגם התאפקות של עשר דקות או רבע שעה אחרי שמתרחש דבר מכעיס יכולה לעזור מאוד, וכך צריך לנהוג לאורך כל השנה הראשונה, וכבר כתב ה'חינוך' שאם אדם יעשה כך בשנה הראשונה, ממילא הוא יתרגל לנהוג באותו האופן גם בהמשך החיים.
אך כיצד יכול האדם לכבוש ולכלוא את רגשותיו באופן כזה? הרי הכעס מפעפע בתוכו ומאיים להתפרץ! התשובה היא, שהתנהגות כזאת אינה אפשרית בלי לימוד מוסר.
באותו רגע ראשון, שבו הכעס הכבוש מבקש לפרוץ ולכלות זעמו, חכמת המוסר מלמדת לאסור את כוחות הלב במאסר החכמה, ומאפשרת להשתלט על הכוחות העמוקים של הנפש!
זוהי כוונת הפסוק; 'חכמה ומוסר'. להשתלט על הכוחות הטבעיים, על ידי הכנעתם להדרכת החכמה. לעצור לרגע ולחשוב, ללמוד מוסר, ובאמצעות החכמה להשתלט על הלב.
אם נלמד את בחורי הישיבות להבין את העומק הטמון בתורת המוסר, והם יתרגלו כמה פעמים לפעול באופן שמנחה אותם החכמה המופלאה של המוסר, הם ירגישו בעצם את התענוג הגלום בשליטה על כוחות הלב, ויתחזקו מעצמם בלימוד המוסר.
"תלמד בכיף"…
פעם אמר מו"ר מרן הגראמ"מ שך זצ"ל לבן משפחתי, משפט לא אופייני: 'תלמד בכיף', הוא אמר לו.
כשאותו בן משפחה סיפר לי על הדברים, התקשיתי להאמין שמרן זצ"ל התבטא באופן הזה, ושאלתי אותו: אתה בטוח שזה הנוסח שהרב שך אמר לך?
אבל אותו בחור נאמן ומצוין התעקש; 'אני מדייק במילים', הוא חזר ואמר, 'הרב שך אמר לי 'תלמד בכיף', והוסיף והסביר: אני מדבר איך בשפה כזאת כדי שתוכל להבין את מה שאני מדבר. אבל כמובן שאחרי שתתחבר לטעם המתוק של הלימוד תוכל להשיג דרגות גבוהות יותר'.
ה'חובות הלבבות' הוא 'ראשון'!
אני רוצה להוסיף בענין לימוד המוסר עובדה אישית שנחקקה בזיכרוני. בימי לימודי בישיבת פוניבז', הגעתי באחד הימים ל'סדר מוסר', לקחתי ספר 'חובות הלבבות', והתיישבתי במקומי. המשגיח הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל הסתובב בירכתי בית המדרש כמנהגו בקודש בכל יום בתחילת סדר מוסר, ולפתע עצר לצידי ופנה לעברי.
אין לתאר את הפחד והרעדה שאחזו בבחורי הישיבה כשהמשגיח פנה אליהם, ובאותו רגע גם אני לא הייתי יוצא מהכלל…
פנה אלי המשגיח, ושאל: מה אתה לומד?
השבתי: 'חובות הלבבות'.
אמר לי המשגיח: דע לך, שצריך ללמוד את ספר 'חובות הלבבות' באותו האופן שלומדים רבי עקיבא איגר!
המשגיח המשיך בדרכו, ועשה סיבוב נוסף בבית המדרש, ולפתע חזר ובא לעברי, ואמר לי: לא לומדים את 'חובות הלבבות' כמו רבי עקיבא איגר. 'חובות הלבבות' הוא 'ראשון', וצריך ללמוד אותו כמו שלומדים 'ראשונים'!
בחור 'פתוח' או 'סגור'?
כאשר ניגשים ללימוד מוסר, צריך לדעת, שקודם צריך שיהיה 'וידעת היום' ורק אחר כך 'והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'. קודם צריך לראות את השמים ואת הכוכבים ולהתפעל מהם, בחינת 'וידעת', ואחרי כן צריך להבין ש'ה' הוא האלוקים', הוא ברא את העולם, וזה מחייב אותנו לשמור את מצוותיו.
אבל קודם צריך לדעת, ומי שאינו רואה מאומה מעבר לאף שלו, מרגיש שסגרו אותו…
שואלים הרבה על בחורים הוא בחור 'פתוח' או 'סגור'? אבל אני אומר לבחורים, שהעבודה של כל התורה היא להיות 'פתוח'; מי שחי בעולם סגור ומצומצם ולא יודע איפה הוא נמצא, הוא 'סגור', ואילו אני מצפה מהבחורים שיהיו 'פתוחים', שיראו את העולם ויכירו את מעשי ה'. ומי שהשכל שלו פתוח והראש שלו פתוח, העולם שלו גדול והתורה שלו גדולה.
להתחתן 'כי כולם מתחתנים'…
הענין הזה של השילוב בין 'חכמה' ו'מוסר' היה נר לרגליהם של גדולי ישראל, אשר עמלו להנחיל גם לתלמידיהם את ההבנה בדבר מעלתו של השכל, והחשיבות המרובה שבהשלטתו על הלב והרגש.
אחי הגאון רבי שמחה שליט"א, למד תקופה מסויימת בישיבת סלבודקה, וזכה להתקשר מאוד לראש הישיבה הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל. וסיפר לי אחי שליט"א, שפעם הגיע בחור מישיבה אחרת וביקש להצטרף ל'ועד' שמסר רבי אייזיק לבחורים מאורסים שעמדו לפני נישואיהם.
שאל רבי אייזיק את הבחור: מדוע אתה מתחתן?
השיב הבחור בפליאה: מה פירוש 'למה'?! כולם מתחתנים!…
כעבור כמה ימים מסר רבי אייזיק שר שיחה בישיבה, ואמר: הקב"ה חנן אותנו בדעת להבין ולהשכיל ולחשוב על מה שאנחנו עושים. אבל צריך להשתמש בדעת! ואם בחור אומר שהוא מתחתן בגלל שכולם מתחתנים, לאן הגענו?! כבר לא חושבים על כלום באופן עצמאי, ועושים את הכל אחרי כולם…
תאמר: אני רוצה להיות בן אדם!
מעשה מעניין נוסף, שממחיש את האופן שבו דקדק רבי אייזיק שר עם תלמידיו להנחות את כל צעדיהם בדרכי המוסר, שמעתי מאחי רבי שמחה שליט"א, שבמהלך מלחמת תש"ח הגיע בחור מהישיבה לרבי אייזיק, והודיע שהוא צריך לנסוע לביתו בירושלים לקראת חתונתו שעתידה להיערך בעוד חודש וחצי.
שאל רבי אייזיק בפליאה: מדוע אתה צריך לנסוע כבר כעת, אם החתונה מתוכננת להתקיים רק בעוד חודש וחצי?
הסביר הבחור, שכעת בזמן ההפוגה בקרבות נפתח חלון הזדמנויות מסוים לעקוף את המצור שהטיל הלגיון הירדני ולהגיע לעיר ירושלים הנצורה, והוא חושש שאם לא ייסע עכשיו יחמיץ את ההזדמנות ויאחר את המועד שנקבע לחתונה.
שאל רבי אייזיק: מדוע הדבר כל כך חשוב לך, מה יקרה אם תאחר את המועד?
השיב הבחור: הרי קבעו זמן לחתונה…
אך רבי אייזיק סירב לקבל את דבריו, וחזר ושאל: האם אם לא תוכל להגיע לחתונה מפאת שיבושי המלחמה, אתה תהיה 'אנוס', ולא יוכלו לבוא אליך בתביעה על שאיחרת את מועד החתונה!
נענה הבחור ואמר: הן אמנם שאהיה אנוס, אבל הלא הבטחתי לכלה ולבני משפחתה שאגיע לחתונה בזמן, ואם אאחר את המועד, עלול להיגרם להם צער!
לתשובה הזאת חיכה רבי אייזיק. הוא פנה לבחור והסביר: כך היית צריך לומר מההתחלה. מדאר'ף זיין א'מענטש, אני רוצה להיות בן אדם ולעמוד בדיבורי ולהגיע בזמן!
כך נראו דרכי החינוך המוסרי של גאון המוסר רבי אייזיק שר עם תלמידיו.
"קְרוּם וִי אַ'קוֹטְשְרֶה"
גם מו"ר מרן הגראמ"מ שך זצ"ל עמד רבות על חשיבות לימוד המוסר, והיה מחנך ומדריך אותנו על כל צעד ושעל, שעל מנת שהתורה תשפיע על האדם ותגדלו, הוא חייב לקבוע עיתים וזמנים ללימוד המוסר. לאורך השנים שמענו מפיו דברים רבים בענין זה. פעם הוא התבטא ואמר: 'תקראו לזה איך שאתם רוצים; אתם יכולים לקרוא לזה מוסר, התבוננות או חשבון הנפש, אבל תדעו – אם האדם אינו קובע לעצמו זמנים מיוחדים לעורר את עצמו ללכת בדרך הישר – הרי שבלי שום ספק הוא יסטה מדרך האמת ויטעה בכל הליכותיו, וייכשל גם בהנהגת הציבור!'
בפעם אחרת אמר מו"ר מרן זצ"ל, שאדם שאין לו קביעות בעסק המוסר, אפילו אם הוא שקוע בלימוד התורה, הוא יכול להיות קְרוּם וִי אַ'קוֹטְשְרֶה (עקום כמו חוט הברזל הפתלתל שמשמש לפתיחת סתימות)…
זאת הדרך שהונו כל ראשי הישיבה שזכינו לקבל מהם תורה; לימוד המוסר לא היה תחום ששייך למשגיח בלבד, אלא גם ראשי הישיבה דיברו רבות על חשיבות המוסר. עובדה בענין זה זכורה לי, שאחד מתלמידי הישיבה, מקרובי משפחתי, עמד לפני חתונתו, וביקשתי ללוות את מו"ר מרן רבי דוד פוברסקי זצ"ל למקום החתונה, שהיה מרוחק מהישיבה.
יום לפני החתונה ניגש אלי רבי דוד, ואמר לי 'מאחר שאתה קרוב של החתן, אני צריך לבקש ממך טובה'.
מהי הטובה? רבי דוד חישב ומצא, כי לפי השעה שנקבעה לעריכת החופה, הוא יספיק לחזור לישיבה לאחר החופה רק לתפילת ערבית. ולא יספיק להגיע לסדר מוסר שנערך לפניו. אך היה זה בלתי אפשרי מבחינת רבי דוד להתפלל ערבית בלי ללמוד סדר מוסר לפני כן, וגם להגיע באמצע סדר מוסר אי אפשר, שהרי כניסתו עלולה להפריע לבחורים השקועים בלימוד המוסר! ולכן שאל רבי דוד אם אועיל לבקש מקרובי משפחתי שיקדימו מעט את שעת החופה, על מנת שהוא יוכל להספיק לחזור לישיבה לתחילת סדר מוסר…
(קטעים נבחרים מתוך יתד נאמן סוכות תשפ"ב)