שמעתי מכ"ק מרן אדמ"ר מנדבורנה שליט"א, שהוא הלך לבקר את מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל לפני חג הסוכות האחרון בחייו, מרן הגראי"ל היה חלש מאוד, והרבי רצה לצאת מהרב שטיינמן עם הדרכה כלשהי
אליעזר (לייזר) רוט
זמן החורף כבר כאן, והוא עתיד להישאר עמנו במשך שישה חודשים תמימים. ימי החנוכה והפורים הבעל"ט, אומנם צפויים לשבור מעט את השגרה, אבל כל ישיבה שואפת ששבירת השגרה תהיה מינימלית, ושהסדרים בישיבה יימשכו כרגיל עד כמה שהדבר ניתן.
ניצבת בפנינו השאלה שבה מתחבט כל מלמד וכל מגיד שיעור בימים אלו: איך נוכל לצלוח את האתגר הזה בצורה הטובה ביותר? איך נוכל לגרום לתלמידים שירצו ללמוד וישמרו על רעננות והתעניינות בנלמד למרות הזמן הארוך והממושך?
פנינו לראש ישיבת נדבורנה לצעירים, הגאון רבי מתתיהו גרוסמן שליט"א, שנעתר לבקשתנו מפאת הכרת הטוב העמוקה שהוא חש לארגון 'דרשו', במסגרתו נבחן על הש"ס וחלקים נרחבים מהשו"ע. הרב גרוסמן אכן פתח לנו את אוצרו הטוב, והמטיר עלינו שפע של עצות כיצד אפשר לעבור את זמן החורף בצורה הטובה ביותר, ובסייעתא דשמיא הבאנו כאן חלק מהדברים ששמענו מפיו:
במסגרת תפקידי כאן בישיבת נדבורנה אני זוכה להיכנס אל הקודש פנימה אצל כ"ק מרן אדמו"ר מנדבורנה שליט"א תמידין כסדרן ולשמוע ממנו הרבה שיחות ועצות איך לרומם ולהרים התלמידים בישיבה שלנו העומדת תחת נשיאותו, ומשיחות אלו שאבתי הרבה מדברינו בעניין זה, כי זו דרכו של הרבי, שהוא משקיע הרבה מאוד כוחות ומחשבה בעניין זה של החדרת אהבה ומתיקות בתורה ובקיום המצוות בלב התלמידים כולם.
- גישמאק בלימוד
מורי ורבי כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מבעלזא, אמר בדברי הספד על גאון ישראל ופוסק הדור מרנא הגר"ש הלוי ואזנר זצ"ל, אימרה משמו, והיא עוסקת בברכת התורה.
אנחנו מבקשים בכל בוקר בברכות התורה "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". לכאורה זה נוסח מאוד משונה של ברכה, לא ראינו באף מצווה אחרת שאנחנו מבקשים מהקב"ה שימתיק אותה בפינו. אנחנו נוטלים לולב כי צריך ליטול לולב, אנחנו מבקשים שזה יהיה לנו נחמד? מה פתאום! מי שזוכה להרגיש שמחה גדולה בקיום המצווה אשריו ואשרי חלקו, זאת בוודאי דרגה גדולה וחשובה מאוד, אבל זה לא חלק מהברכה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר על הלולב.
כך גם לגבי נרות חנוכה, נטילת ידיים, התעטפות בציצית, הנחת תפילין הדלקת נר של שבת, בשום מצווה אנחנו לא מבקשים שהיא תערב לנו ותהיה מתוקה בפינו.
למה השתנתה ברכת התורה מכל המצוות האחרות?
אלא, אומר מרן ה'שבט הלוי', שלימוד תורה זאת מצווה שחייבים לקיים אותה בכל היום ובכל הלילה. בכל רגע נתון. מי שהתורה לא מתוקה עבורו, לא יכול ללמוד בכל רגע. זה בלתי אפשרי! אי אפשר לצפות מבנאדם שיעשה דבר שהוא לא אוהב באופן יזום ואקטיבי במשך היממה כולה.
אבל מי שהתורה חביבה עליו, רצויה בעיניו ומתוקה בפיו, הוא יכול ללמוד גם 100 שנה בלי הפסקה. הוא נהנה מכל רגע. כשחייבים לעצור כדי לאכול ולקיים את הגוף אז עוצרים, אבל חוץ מהפסקות הכרחיות הוא בהחלט יכול ללמוד ללא הפוגה.
הרבי מבעלזא השלים את הדברים ואמר שנאים הם למי שאמרם, כי אכן מרן הרב ואזנר זצ"ל היה דבוק בתורה בכל לבו והיה הוגה בה בכל עת מצוא בהתמדה נפלאה ובערבות יוצאת דופן שהרגיש בלימוד התורה.
לעניינינו, אם אנחנו רוצים שהבחורים ילמדו שישה חודשים בחשק ובהתלהבות שי רק דרך אחת ויחידה להגיע למטרה הזאת: לגרום לבחורים שיצליחו להרגיש את הגישמאק העצום שיש בלימוד, שהם ירגישו את טעמה המתוק של התורה הקדושה, ואם יזכו להגיע להרגשה הזאת, מובטח לנו שהם ילמדו בהתלהבות ובשמחה במהלך כל החורף וגם בקיץ שלאחריו.
- ללמוד עם סדר
כמובן שכל אחד ישמח מאוד אם התלמידים שלו יאהבו ללמוד, כל הורה משתוקק לכך שהילדים שלו ירגישו טעם מתוק בלימוד התורה. זה נשמע כמו תוכנית מאוד טובה להחדיר בהם את הטעם המתוק של הלימוד, אבל השאלה היא איך עושים את זה, איך אפשר לגרום להם לאהוב משהו שכרגע הם לא אוהבים אותו?
אני לא מתיימר לתת תשובה מלאה לשאלה הזאת כי היא עמוקה מני ים וארוכה מארץ מדה. לכל אחד יש את הטבע שלו, את סגנון החשיבה שלו, ולא כל מה שיסייע להחדרת מתיקות בלבו של תלמיד זה, ישיג הישגים דומים גם אצל תלמיד אחר.
ובכל זאת יש משהו כללי, שיכול לסייע לכולם או לפחות לרוב הבחורים: החזון איש כותב באחת מאיגרותיו, שטבע האדם הוא לאהוב ולחבב את הסדר. אדם שרואה מקום מסודר, מרגיש נעים במקום הזה.
מנגד, כשנכנסים למקום מבולגן שהסדר ממנו והלאה, ישנה תחושה מסוימת של אי נעימות. אנשים תמיד אוהבים להיכנס לחנות שבה הכל מסודר, גם אם המחירים שם קצת יותר יקרים. זה לא עניין של נוחות, גם אם בחנות המבולגנת אתה מוצא כל דבר בלי להתאמץ, עצם זה שהמדפים לא מסודרים, עושה לאדם לא נעים להיכנס לשם, בלי שירגיש בכלל.
לכן, אם אנחנו רוצים לאהוב את הלימוד, אם אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו או הילדים שלנו יאהבו ללמוד, הדבר הראשון זה ללמד אותם ללמוד בצורה מסודרת.
מה למדתי היום? כמה התקדמתי? כמה נשאר לי עוד ללמוד כדי להגיע ליעד האחרון שקבעתי לעצמי. מה אני אמור ללמוד מחר…
גם בלימוד עצמו צריך שיהיה סדר, לא סתם "הגמרא שואלת והגמרא עונה", אלא שקלא וטריא מסודר, המשנה אומרת כך וכך, ועל זה שואלת הגמרא שאלה כזאת שמתורצת בתשובה מאוד מעניינת, הבעיה שהתשובה מייצרת שאלה חדשה ובעקבותיה חייבים להסביר פשט חדש על השאלה הראשונה ששאלנו על המשנה. זאת לא סתם תשובה של הגמרא. זה פשט חדש על השאלה הראשונה אחרי שדחינו את התשובה הראשונה, וכן על זה הדרך. מי שילמד כך בצורה מסודרת, יגלה פתאום שהתורה ערבה בפיו ויותר נעים לו ללמוד תורה.
- אגרא דצערא
מספרים שפעם כשהתאספו החסידים בבית מדרשו של כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור זצ"ל לקראת ראש השנה והימים הקדושים של חודש תשרי, היתה קבוצה של חסידים שהגיעו מאחת העיירות המרוחקות, וחברי הקבוצה היו מאוד שמחים ועליזים.
שאלו אותם, לשמחה מה זו עושה? אנחנו עכשיו ערב ראש השנה ואתם מסתובבים ככה מחויכים ומאושרים…
השיבו החסידים שהדרך שהם עברו עכשיו היתה קשה ומפרכת במיוחד. העגלה שלהם נתקעה בבוץ, עד שהם הצליחו להיחלץ, הם נרטבו בגשם, נפל עליהם עץ ובקושי ניצלו, שוטרים עצרו אותם והם כמעט הסתבכו עם החוק ועוד כל מיני עניינים שהקשו עליהם, ממש הרגישו שהנסיעה כולה היא כמו מקשה אחת של קשיים ואתגרים, אבל ב"ה הם הצליחו להתגבר על הכל ולהגיע אל הרבי לראש השנה.
הרי כתוב בספרים הקדושים, הסבירו החסידים, שכשאדם יבוא לפני בית הדין של מעלה וישקלו את המצוות שלו אל מול החטאים שעשה חלילה, לא ישקלו רק את המצוות, אלא גם את כל הקושי שהיה, כל מאמץ, כל צער שהצטער בדרך לקיום המצווה, כל זה יילקח בחשבון, ואם כן, אחרי כזאת דרך ארוכה ומפרכת, הרי הם מגיעים עם מטען עצום של מצוות ששוקלות בלי סוף, ועל כך הם שמחים ומאושרים.
הרבי ה'אמרי אמת' עבר בקרבת מקום וראה את ההתקהלות. הוא שאל על מה מדברים שם והשיבו לו שהם שמחים בגלל שהיו צריכים להתאמץ על קיום המצווה וכו'. השיב הרבי בחריפות יתירה: הכל טוב ויפה, אבל צריך לדעת שגם את העבירות שהאדם עושה, שוקלים לו בבית הדין של מעלה עם כל המאמץ וההרגשות שהרגיש והפסיעות שפסע כדי לחטוא חלילה וחס, ולכן הרעיון הזה גם מאוד מחייב ומרתיע.
עד כאן הסיפור ועכשיו לעניין שלנו. בחור שנכנס לסדר לימוד צריך לדעת בידיעה ברורה, שכל מאמץ שהוא מתאמץ לא הולך לשווא. זה לא "סתם התאמצתי ולא הבנתי כלום", חס וחלילה! כל מאמץ, כל קושי, אם היה לך חם, השכר גדול יותר. אם לא הצלחת להתרכז והתאמצת בכל זאת, השכר גדול שבעתיים, אם היה רעש מסביב, או השמש סינוורה אותך והקשתה עליך ללמוד ובכל זאת למדת, אתה מרוויח מיליונים. כל מאמץ שווה מיליונים!
יש כאן גם תפקיד למחנכים, לר"מים, לראשי הישיבות, אתם צריכים להחדיר בלב התלמידים את ההרגשה הזאת. לא רק לספר להם שיש דבר כזה שנקרא "לפום צערא אגרא", צריך להכניס את זה לעצמות שלהם, זה צריך להיות ברור כשמש לכל בחור שכל מאמץ הכי קטן שהוא עושה מזכה אותו באוצרות אין סוף! כשבחור חי עם ההרגשה הזאת, כל האתגרים הופכים קטנים יותר, הכל שווה, הכל משתלם מבחינתו, העיקר שיזכה ללמוד עוד כמה מילים של תורה.
- לשון של חשיבות
הגאון רבי חיים קויפמאן זצ"ל, ראש ישיבת גייטסהד, סיפר שהוא שמע מפי הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, שפעם הוא בא למרן הגר"ח קנייבסקי להבחל"ח עם שאלה מעניינת. הגמרא בסנהדרין ק"ח, מדברת על החיות שבאו אל התיבה שבעה שבעה איש ואשתו. הגמרא שואלת מה זה איש ואשתו, וכי יש זוגות לבעלי חיים? אלא עונה הגמרא שמאחר והחיות שבאו אל התיבה היו פרושים מהחטאים שחטאו שאר החיות, ממילא מכונים כך 'איש ואשתו'.
שאל הגר"י גלינסקי, מה בעצם התשובה של הגמרא? הרי הם נשארו חיות, למה איש ואשתו? שמע רבינו הגר"ח קנייבסקי שליט"א את השאלה, פתח את ספר 'הערוך', והראה לגר"י גלינסקי זצ"ל שבערך 'אשה' מובאת הגמרא בסנהדרין ומוסבר שם שמאחר והחיות הללו שנכנסו אל התיבה נהגו קודם לכן אחרת מכל שאר החיות והעופות שהיו באותו דור, הם לא חטאו למרות שכל השאר כן חטאו, ממילא התורה הזכירה בהם לשון אישות, כדי לחלוק להם כבוד.
כששמע הרב גלינסקי את הדברים, מיד אמר על אתר: אם בהמה שמתנהגת שלא כמו כולם אלא פורשת מהחטא ומתנהגת בצורה ראויה יותר, היא מקבלת חשיבות כזאת עד שהתורה משתמשת כלפיה בלשון אישות, בני אדם שדרגתם גבוהה הרבה יותר, והניסיון שלהם גדול יותר, כמה שווה אדם שפורש מהעולם ולא נוהג 'כמו כולם', אלא משתדל להיות טוב יותר למרות שכל הסביבה שלו לא עושה זאת וגם לא מעודדת את זה, על אחת כמה וכמה שיש להחשיב אותו עד אין קץ.
בחור צריך ללכת עם ההרגשה הזאת, צריך להטמיע אותה בלב שלו. אני לא כמו כולם, אני יותר שואף להיות יותר טוב. גם אם מסביב כבר אווירה של סוף זמן, גם אם מחוץ לישיבה יש אנשים שאין עליהם עול תורה וירא"ש, זה לא קשור אלי. אני עושה רצון ה', אני יש לי חשיבות, עלי אפשר להשתמש בלשון אישות!
- לפני ה' אלוקיכם!
שמעתי מכ"ק מרן אדמ"ר מנדבורנה שליט"א, שהוא הלך פעם לבקר את מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל לפני חג הסוכות האחרון בחייו, חודשים ספורים לפני הסתלקותו לשמי רום.
מרן הגראי"ל היה חלש מאוד, בקושי הוציא הגה מהפה, הרבי מספר שהוא רצה לצאת מהרב שטיינמן עם הדרכה כלשהי, הוא רצה לקבל ממנו משהו ולכן שאל אותו שאלה מעניינת.
הרי התורה אומרת על חג הסוכות 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים', וחז"ל מסבירים שהכוונה לנטילת לולב במקדש כל שבעה שהיא מדאורייתא. הניחא בזמן שבית המקדש היה קיים שמחו עם הלולב, אבל בזמן הזה שמדאורייתא אין לנו לולב כל שבעה, איך נוכל לשמוח שבעה ימים? במה נשמח???
ענה לו הרב שטיינמן תשובה קצרה ונוקבת. ארבע מילים ששווה לחזור עליהן אינספור פעמים: "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו".
זהו!
הידיעה הזאת שהקב"ה ברא אותנו לכבודו, היא מספיקה כדי שנשמח שמחה עצומה שבעה ימים וגם כל ימות השנה. עם זה אפשר לשמוח תמיד, גם בזמן שבית המקדש קיים וגם בזמן שלצערנו הוא נותר בחורבנו.
כעין זה כותב הגר"ח קויפמאן זצ"ל, שהוא ראה פעם את הדף שהגר"י לוינשטיין זצ"ל כתב במוצאי יום כיפור, עם קבלות טובות לשנה החדשה. הוא כותב שם "ושמחם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים", במה ישמח האדם? התשובה כתובה בפסוק עצמו: ושמחתם – לפני ה' אלוקיכם. אנחנו צריכים לשמוח מעצם הזכות שיש לנו לעמוד לפני ה' אלוקינו, להתפלל לפניו ולקיים את מצוותיו. רבי חצק'ל כותב שם שהוא מקבל על עצמו להקפיד לעיין ולחשוב על הקשר שבין עם ישראל והקב"ה לפחות פעם אחת בשבוע בתפילת 'אהבה רבה', כדי לשמוח לפני ה' אלוקיכם. לגר"י לוינשטיין הספיקה התבוננות כזאת פעם בשבוע כדי לשמוח כל השבוע כולו…
ולעניין שלשמו התכנסנו: אנחנו צריכים לטפח בלבו של כל בחור שמחה ותחושת גאווה וחשיבות שהוא זכה להיות בחור ישיבה. אתה נסיך! בן מלך! אתה נזר הבריאה! תפארת האומה! אין אדם חשוב בעולם יותר מבחור ישיבה! כשאתה יושב על יד הגמרא, כשאתה הוגה בפיך ובשפתיך את מילות התורה הקדושה, אתה נמצא במדרגה שאין כל מלאך ושרף יכולים להגיע אליה.
בחור שירגיש את ההרגשה הזאת, שיתחבר להבנה הזאת, שיחיה עם האמת הזאת, בחור כזה יכול לשרוד הרבה יותר משישה חודשים רצופים בישיבה. בחור כזה, כשיעבור זמן החורף הוא יסתכל אחורה ויפלוט קריאה של צער על כך שהזמן הזה חלף מהר מדי והוא לא הספיק לחזור על הגמרא מספיק פעמים…