"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו"
מובא בדברי חז"ל במדרש (דברים רבה יא, ג): "נח אמר למשה: 'אני גדול ממך, שנצלתי מדור המבול'. אמר לו משה: 'אני נתעליתי יותר ממך. אתה הצלת את עצמך, ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני הצלתי את עצמי, והצלתי את דורי, כשנתחייבו כליה בעגל'".
ממשיך המדרש: "למה הדבר דומה? לשתי ספינות שהיו בים, והיו בתוכן שני קברניטין, אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו. למי היו מקלסין, לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו? כך נח לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו, הוי (משלי לא, כט): 'ואת עלית על כלנה'".
למדנו מכאן יסוד גדול וחשוב לחיים:
לא די בכך שאדם דואג להתעלותו האישית, להיות איש צדיק תמים, ירא אלוקים ותלמיד חכם. גם לא די בכך שדואג לבניו שימשיכו ללכת בדרכיו. הכל טוב ויפה, אבל מה עם שאר אנשי העולם? מה עם זיכוי הרבים?
כל אחד יתבע האם ניצל את ה"נח" שבו, את היותו איש צדיק תמים, כדי להשפיע על אחרים? האם בכה עליהם? האם התחנן אליהם שישובו בתשובה? האם ניסה לשבת ולדבר על לבם, שיטעמו את טעמה המתוק של התורה הקדושה?
מי שסבור שעליו להתמסר אך ורק להשתלמותו האישית, וחבל לו לבזבז את זמנו היקר על אנשים ריקים ורחוקים, יושבי קרנות – הוא רעיא שטיא!
חז"ל (בראשית רבה ל, ה) הפליגו במעלותיו של נח ואמרו, שלפיכך כפלה התורה ואמרה: "אלה תולדת נח – נח", ולא אמרה 'אלה תולדות נח – שם', משום שנח עשה הרבה ניחא בעולם: "ניחא לו, ניחא לעולם, ניחא לאבות, ניחא לבנים, ניחא לעליונים, ניחא לתחתונים, ניחא בעולם הזה, ניחא לעולם הבא".
ועוד אמרו (ילקו"ש פרשת בראשית רמז מב): "עד שלא עמד נח, היו המים עולים ומציפים אותם בקבריהם שני פעמים, אחד בשחרית ואחד בערבית, וכיון שעמד נח – נחו".
מכל מקום היתה עליו תביעה: ניתנה לך העוצמה הגדולה הזאת כדי שתשתמש בה להציל את העולם, ואתה השתמשת בה רק כדי להציל את עצמך ואת משפחתך!
לעתים מזומנות אנחנו שומעים תגובות מאברכים בני תורה, בני עליה, כשמבקשים מהם לצאת אל ה"עמך":
"אני עסוק בלימוד סוגיות עמוקות, או בלימוד קבלה, ואתה מבקש ממני לסגור את הגמרא?".
"מה כבר אני יכול להשפיע? אין לי את הכוחות לזה!" או לחלופין – "מה הציבור הזה יכול להבין? מקסימום איזה סיפור! האם בשביל לספר סיפור יפה כדאי כל המאמץ והטרחה, והזמן היקר שמתבזבז?!".
רעיא שטיא! נתנו לך משמים כחות, נתנו לך עוצמות! האם ניצלת אותם ליעוד שלשמן הם ניתנו לך?
לכל אחד יש עוצמות, השאלה היא האם הוא מוכן למסור את הנפש, ולנצל את העוצמות הללו, להציל את העולם מהמבול השוטף אותו?
המאמצים שלך למען קרוב רחוקים, הדמעות שלך עליהם – יכולים להציל אותם מן המבול!
כל אימת שאני מתבונן בדברים הללו, נשמתי רועדת. אני מפחד, האם אכן מנצלים אנו די הצורך את הכוחות שקבלנו מהקב"ה, ומקדישים אותם למען כלל ישראל, או שאנחנו דואגים רק לעצמנו, בבחינת "שלום עליך נפשי", ולא מתמסרים להצלתם של בני הדור המשוועים לעזרה?…
זיכוי הרבים קודם לכל!
מי לנו גדול ממרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שהקדיש כל כך הרבה מזמנו היקר להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. בעיני מרן היה הזמן הדבר היקר ביותר עלי אדמות! הוא ניצל כל רגע ללמוד התורה, כל שניה היתה יקרה בעיניו מפז רב!
אני עדין זוכר, לפני עשרות שנים, בעת שישבתי בבית מרן ודברתי אתו בלימוד, בא בנו ושאלו: "אבא! מה השעה?", נענה הרב ואמר לו: "בשביל מה אתה צריך לדעת את השעה? שב ותלמד! בכל שעה, תהא אשר תהא, צריך ללמוד!". לדידו של מרן לא צריך שעון, לא צריך לדעת מה השעה, כל הזמן צריכים לשבת וללמוד!
אף על פי כן, כל אימת שהתבקש להקדיש מזמנו היקר, ולכתת את רגליו לחזק אחרים – לא חס על זמנו, לא הסתכל על התועלת האישית שלו, ויצא בחפץ לב למשימה. זיכוי הרבים היה אצלו בנשמה. הוא התמסר לעולם בכל לבו ונפשו.
פעם אחת הזמנתי אותו לדבר בכנס של קרוב רחוקים שערכתי. והנה התברר שבאותו ערב עשה אחד מבניו סעודה לרגל סיום מסכת, וביקש מאביו לבוא ולהשתתף. הרב סרב לבקשתו!
"אבא!", שאל הבן, "לא תבוא לסיום מסכת שעושה בנך? האמנם הכנס ההוא חשוב לך יותר מסיום של בנך?".
"כן"! השיב מרן. "הכנס הוא זיכוי הרבים, וזהו הדבר שחשוב לי יותר מכל!".
לא היו אצלו נגיעות, לא היו אצלו אינטרסים אישיים! אם יש הזדמנות לזכות את הרבים – זה קודם לכל, אפילו לבן! כדאי בשביל זה להקדיש את היקר מכל – הזמן!
מרן, שכבר מגיל צעיר עמל והתייגע בתורה הקדושה יומם ולילה, מיצה את כל כוחותיו לגדול בתורה, כל דקה היתה מחושבת ומנוצלת אצלו עד תום – לא הפסיק במשך כל שנות חייו לחיות עבור אחרים, ולא חי את חייו הפרטיים. (וראה ב'משכני' במדבר, ח"א עמוד קמ"ו) כיצד דחף אותנו מרן להתחיל במסירת השעורים לרבים, שמהם צמחה כל תנועת התשובה בארץ ובעולם.
אחים יקרים! מורנו ורבנו עטרת ראשנו הוציא כמעט את כל יהדות ספרד מהכפייה הנוראה שכפו עליהם! הוא נתן להם להרגיש שהם בבחינת פאר והדר, להרגיש שהם יכולים להקים ישיבות, כוללים ותלמודי תורה, לכהן כדיינים, לחבר ספרים ולהפיץ את אור תורתם ברבים.
מרן הפיח בעצמות היבשות את רוח הטהרה, את הרוח של "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיה מ, כו). כך אנחנו זוכים לראות שבכל הארץ יצא קוום, ובכל מקום בארץ, בכל פינה, יש בית כנסת ובית מדרש, כוללים, ישיבות ותלמודי תורה!
האמונה שהפיח מרן בלבבות נמצאת בכל פינה, על כל צעד ושעל. אנחנו רואים אותה מקרית שמונה שבצפון ועד אילת שבדרום!
מרן דרבן אותנו להפיח את האמונה בקרב כל יהודי, אפילו רחוק, אפילו אם אינו שומר שבת, ולא כשרות. הוא היה אומר: "תדברו אתו! תסבירו לו מהי התורה הקדושה, ומהר מאד תראו את השנוי". אכן לאחר שיחה אחת או שתיים, מלב אל לב, ניתן היה לראות את ההתלהבות, את הזיק שנדלק. אט אט היה השומע הופך להיות קודש לה'!
הרבה מנסים לכבות את האמונה בהשי"ת. מנסים לעקור את הילדים, שלא ידעו מה זה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". אבל הם לא יצליחו לעולם! כי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח, ז), זו האמונה, אהבת האחד, אותה לא ניתן לכבות!
לכל מקום שבקשתי ממנו לבוא – הוא בא! כשהיה שומע את המילים "זיכוי הרבים" – לא היה לו דבר חשוב יותר מזה! פעם בקשתי ממנו לבוא לאילת.
"יש באילת כאלו שרוצים לשמוע דברי תורה?", שאל.
"בודאי!", השבתי לו, "הקמנו שם סניף של 'אור החיים'".
לא היה צריך יותר מזה כלום!
כשהגענו למקום, והוא ראה שבאו שלוש מאות איש, אי אפשר לתאר את השמחה הגדולה שהיתה לו…
לאחר מכן הזמנתי אותו בשנית לאילת. הפעם לכנס של שבע מאות איש, ולפתיחת תלמוד תורה.
"שבע מאות איש באילת?", תמה הרב. כשהשבתי בחיוב, שברוך ה' יש שם תסיסה גדולה לתשובה, שמח שמחה רבה, והסכים לרדת שוב לאילת יחד עם הרבנית מרגלית ע"ה.
בהזדמנות אחרת, נגשתי אליו ואמרתי לו: "אינני יודע אם מותר לי להטריד את כבוד הרב, אבל אנחנו הולכים לעשות כנס חיזוק בבת ים. יש שם בית כנסת גדול, ואפשר לפעול שם הרבה לקרוב יהודים רבים לאביהם שבשמים. הייתי מבקש שהרב יבוא!".
"רבי ראובן!", השיב. "אל תאמר שאתה מטריד אותי! ענין של זיכוי הרבים אינו טרחה או הטרדה עבורי! אני בא!".
כך בכל הזדמנות, קטנה כגדולה. כשעשינו סיום מסכת באיזשהו בית כנסת קטן, או פתיחה של בית כנסת באזור חדש, בכל מקום ששמע שיבואו אנשים לשמוע דברי תורה, ויש סיכוי שיתחזקו באמונה וישלחו את ילדיהם לתלמודי תורה – היה שמח לבוא. הרגישו שזוהי שמחת חייו.
כמה היה נהנה לבוא לישיבה. הוא מסר כאן, בכל יום חמישי, שעור בהלכה יותר מעשרים שנה. הוא היה נהנה לראות את כל תלמידי הישיבה, בעלי התשובה, מאזינים ברוב קשב לדבריו. כשהייתי מציג לפניו את כל אחד מהם ומספר לו על עברו – לא היה גבול לשמחתו! לראות אנשים שבעבר הלא כל כך רחוק היו שקועים במ"ט שערי טמאה, והיום הנם ב"ה יראי שמים אמתיים, תלמידי חכמים, בני תורה – היתה פסגת אשרו!
יום אחד הוא פנה אלי ושאל: "רבי ראובן! מדוע אינך מגדיל את הישיבה?".
"אין לי האמצעים", השבתי לו. "זה עולה הרבה מאד כסף".
"תצא לחו"ל ותגייס שם כספים", הציע.
"אני מפחד לעזוב את הישיבה. כאן אני נמצא קרוב לתלמידים, מדריך אותם, נותן להם שיעורים, לומד בעצמי, ספון באהלה של תורה, ואני מפחד לעזוב את כל זה ולצאת לחו"ל".
"אם כך", השיב מרן, "אני אצא לחו"ל במקומך! אבל תכין לי שם זיכוי הרבים. תדאג שיהיו שם דרשות, ושאנשים יבואו לשמוע!".
כך, במסירות נפש, הוא יצא לפעמים לצרפת. חיזק שם את בני המקום, דאג שיפתחו שם מוסדות תורה, וליקט תרומות עבור הישיבה, מאה פראנק מזה ועוד מאתים מזה, והיה מברך את התורמים בברכת 'ברוך אשר יקים את התורה הזאת'.
לימים חייבני מרן לצאת לחו"ל בעצמי. אז כבר זכינו לדרוש בצרפת לפני קהל המונים בכנס תשובה הנקרא "יום התורה", שארגן רבה הראשי של צרפת, הגאון הרב יוסף סיטרוק זצ"ל. פעם אחת השתתפו למעלה מעשרת אלפים איש, ובפעם נוספת למעלה מעשרים וחמישה אלף איש, מי היה מאמין! הדברים גרמו להתעוררות גדולה מאד, ובחורים רבים באו ללמוד בישיבות בארץ וביניהם גם בישיבתנו. כיום הם מורי הוראות בארץ ובתפוצות.
(מתוך הספר 'משכני')