העיניים שלו היו עצומות, והוא היה בטוח שתוך כדי הדרשה בוודאי באו כמה אנשים. לא יכול להיות שאף אחד לא מגיע. אבל הוא לא פתח את העיניים כדי שלא להתאכזב… כשסיים לדרוש בלהט רב כדרכו בקודש, פקח סבא את עיניו והביט אל בית המדרש ש… נשאר ריק!

אליעזר (לייזר) רוט

בעבר הבאנו כאן כמה מאמרים שכתבנו מפיו של הג"ר יוסף ברמן שליט"א, נכדו חביבו של מגיד המישרים הגה"צ פה מפיק מרגליות רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. השבוע אנו מביאים חלק נוסף מהשיחה כפי שכתבנו מפיו:

אחת האמרות שהיו שגורות על לשונו של סבא היתה מה שאמרו חז"ל שלא המדרש עיקר, אלא המעשה, והוא הסביר את זה בדרך צחות על פי דרכו, כשמגיע דרשן ודורש לציבור בדברי מוסר והתעוררות, מתבל בווארטים על הפרשה ובחידודים כיד ה' הטובה עליו, החלק הכי חשוב זה הסיפורים שהוא מספר בדרשה, כי אותם הקהל יזכור הרבה יותר מכל הווארטים, ודווקא על ידי הסיפורים יזכרו גם את הווארטים שהם באו להסביר…

ואם כן, אין לנו ברירה אלא להחזיק בדרכו, ולפתוח את דברינו במעשה נפלא שאירע עמו, ושנותן לנו קצת מושג איך צריכה להיראות זווית ההסתכלות של אדם על החיים בכלל ועל האתגרים והקשיים שמגיעים במשך החיים בפרט.

וכך היה המעשה, בשנים האחרונות לחייו היה סבא כבד שמיעה, לאחר שסבל מדלקת קשה באוזניו שהציקה לו מאוד במשך שנים, ולבסוף נרפאה בזכות ברכה מיוחדת ממרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, אבל הנזק נשאר והשמיעה נפגעה.

כידוע, השמיעה זה חוש מאוד חשוב כדי לשמור על קשר עם הסביבה. אדם רגיל שהשמיעה שלו נפגעת עלול להישבר מזה מאוד. הוא הופך פתאום למרוחק מחברת בני האדם כי הוא לא שומע וכל פעם צריכים לצעוק לו לתוך האוזן או לדבר איתו בקול גדול, זה לא נעים ולא נחמד בכלל, אבל הגר"י גלינסקי עבר אתגרים הרבה יותר מורכבים מזה, וגם את האתגר הזה הוא צלח בגבורה מיוחדת במינה.

והנה ביום מן הימים הזדמן לו לפגוש את הגאון רבי משה טורק זצ"ל, שהיה אדם גדול מאוד והיה אחד מבני החבורה של כל גדולי וצדיקי הדור. רבי משה שנפטר בשנה החולפת בגיל 99, היה כבר אז זקן ושבע ימים, ועיניו כבדו מזוקן, לא יוכל לראות…

אמרו לרבי משה טורק שהנה רבי יענקלה גלינסקי בא לשוחח עמו. נהרו פניו של רבי משה, וכשקרבו זה אל זה אמר לו סבא שהוא רוצה ממנו ברכה: "יהודי כמוכם שכבר כמה וכמה שנים לא ראו עיניו שום דבר טומאה, ובוודאי שלא ראו דבר איסור, אני רוצה שתברכו אותי. כזאת שמירת עיניים של אדם עיוור, משרה עליו קדושה מיוחדת…".

רבי משה חייך בביטול והשיב תשובה מחוכמת לא פחות: "נו… הרי אתם, רבי יעקב, כבר כמה שנים לא שומעים דברים בטלים, ובוודאי שלא לשון הרע ודברים אסורים. אם כן הרי אתם מזוככים מאוד, ואיך אוכל לוותר על ההזדמנות לקבל ברכה מאדם שלא שמעו אוזניו דברים בטלים כבר כמה וכמה שנים?…".

עד כאן הסיפור, ואני רוצה להוסיף עליו תובנה מעניינת. אדם רגיל כשהוא מבחין באדם כבד ראיה, מה הוא רואה? בעל מום! כשהוא אדם שהוא כבד שמיעה מה הוא רואה? בעל מום! אבל הגר"י גלינסקי והגר"מ טורק זכר צדיקים לברכה, אצלם לא לראות ולא לשמוע זה המעלה הגדולה ביותר שיש לאדם! זאת סיבה לבקש ממנו ברכה, להתבטל בפניו!

אבל כלפי עצמו הוא לא ויתר. אומנם דברים בטלים הוא לא שמע באוזניו, אבל על דברים שבקדושה הוא לא ויתר. בהיותו זקן מופלג, בגיל 90 ומעלה, הוא היה נעמד כמו נער צעיר בכל פעם לפני קדיש וקדושה וחזרת הש"ץ, וניגש את העמוד של שליח הציבור בבית הכנסת, עומד קרוב קרוב, כדי לשמוע כל מילה! בקריאת התורה הוא היה עומד בבימה למרות שגופו כבר היה חלש מאוד, ועיניו היו נעוצות בריכוז בשפתיו של ה'בעל קורא', בעודו מתאמץ בכל כוחו להקשיב ולשמוע את אשר יוצא מפיו.

עד כדי כך הוא היה נצמד אל החזן והבעל קורא, שזה כבר היה מעורר גיחוך קל בקרב אנשים שלא הבינו למה הוא הוא כל כך מתאמץ בכזה גיל. חשבו שזאת עקשנות אופיינית של זקנים… אבל לא ידעו שהוא היה איש עקשן לדברים שבקדושה כל ימי חייו, אף פעם לא עשה לעצמו הנחות, ותמיד דרש מעצמו עוד ועוד.

**

עוד תופעה שסבל ממנה מאוד בגיל המבוגר יותר, היתה הצרידות. קולו היה צרוד, ולאדם שנושא דרשות מבוקר ועד לילה מדובר בבעיה קשה מאוד. אנשים היו שואלים אותנו לא פעם לא מטפלים בצרידות הזאת. אולי כדאי שהוא ייקח חופש מספר שבועות מכל הדרשות שהוא אומר בלי סוף, וכך יוכלו מיתרי הקול שלו להחלים ולהשתקם.

מה שאנשים לא ידעו זה שהצרידות נגרמה מגידול שצמח על מיתרי הקול שלו ל"ע. במשך שנים הוא סחב את הצרידות הזאת, ולא התלונן. המשיך לדבר ולדרוש למרות המאמץ הגדול.

בשנת תשס"ד הוא לקח אנטיביוטיקה במשך שלושה חודשים רצופים, בגלל הדלקת ממנה סבל באוזנו, הטיפול החליש אותו מאוד, עד כדי כך שלא היה מסוגל ללבוש אפילו חליפה על גופו ולהחזיק את עצמו עם המשקל של החליפה. זה היה כבד מדי. במקום חליפה הוא לבש קפוטה פרחונית קלה, בלי בטנה, כי זה היה קצת יותר קל ואת זה הוא עוד יכול היה איכשהו להחזיק על עצמו.

הוא היה כל כך חלש עד שכבר חשבו שאולי אסור לתת לו לדרוש ברבים, כי המאמץ מסוכן מדי עבורו. שאלו את מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א שאמר שאכן יש להפחית מהעומס בגלל הבריאות, אבל עשר דקות ביום כן צריך לתת לו לדבר, כי אי אפשר לקחת ממנו לגמרי את העניין של זיכוי הרבים.

אני אתן עוד דוגמה לרמת המחויבות האישית שהיתה לו לנושא הה של זיכוי הרבים ואמירת דרשות: שנים אחדות לפני פטירתו, הגיע סבא לבית הורי שיבלחט"א, שבת קודש, כמנהגו במשך שנים רבות שהיה מגיע לבקר בזמן שהיינו אוכלים את סעודת השבת.

פתאום ראיתי שהוא הזיז את היד בצורה משונה, הוא לא קם ליטול ידיים. התחלנו לבדוק מה קורה, ומיד הבנו שהוא עובר אירוע מוחי. כמובן שהזמנו אמבולנס ונתנו לו קצת חמצן וטיפלו בו עד שהתאושש קצת. כשרצו לפנותו לבית החולים, סבא התעקש בתוקף שלא לצאת מהבית. בשום אופן! במקום זאת הוא נשכב לנוח קצת, וכך נשאר בבית עד מוצאי השבת.

במוצאי שבת חשבו שאולי עכשיו הוא כבר כן יסכים לגשת לבית החולים, אבל הוא עדיין עמד בסירובו, והלך לקיים את ה'ועד' הקבוע עם קבוצת אברכים בני עליה מישיבת 'בית שמעיה' שהוא היה מנהיג אותם בקבלות טובות והנהגות טובות. היתה להם קביעות מדי שבוע במוצאי שבת קודש, וסבא הסביר לאחר מכן שהוא לא יכול היה בשום אופן ללכת לבית החולים ולוותר בגלל זה על קיום הוועד הזה עם קבוצה של כאלו בני עליה, הוא הרגיש שהוא משפיע עליהם ולא הסכים לוותר על זה בשום אופן.

אני זוכר ששנתיים לפני שנפטר, הגעתי אליו בערב ראש השנה, הוא היה אז מאושפז בבית החולים. הוא אמר לי אז שהוא סוקר את ימי חייו ומוצא שהוא עבר צרות נוראות. הוא היה פליט בשואה, איבד את הוריו ומשפחתו, נדד ברוסיה, הוגלה לסיביר, עובד בפרך ורעב לפת לחם, אחר כך סבל ממחלות שונות, איבד שני ילדים, לא שמע טוב, היה צרוד ועוד כהנה וכהנה צרות רבות ורעות.

"אבל מצד שני", הוא אמר לי, "תראה איך הקב"ה מראה את אהבתו אלי! תראה מה הוא עשה לי… אח! מי היה מאמין שישמעו ממני בכלל, והנה עכשיו יוצאים ספרים שלי ומתקבלים באהדה בתפוצות ישראל, ואנשים מוכנים לשמוע ממני דרשות ולאפשר לי לזכות את הרבים… איזה חסד נפלא עושה עמי הקב"ה. היה שווה לסבול את כל הצרות בשביל כאלו חסדים גלויים ומופלגים שהקב"ה עושה עמי!

חשבתי לעצמי, תראה את צורת החשיבה של יהודי עובד ה' אמיתי. הרי מהדרשות הוא לא הרוויח כסף. הוא לא היה גובה תשלום, ואף היה משלם עבור הנסיעה באוטובוסים… גם מהספרים הוא לא הרוויח כסף בכלל. הזכויות על הספרים הם של הרב וולך באופן בלעדי, לסבא לא היתה שום הנאה גשמית מהם.

בעצם אפשר לומר שהוא תרם מעצמו ומכישוריו וכוחות למען הקב"ה, זיכה את הרבים ועוררם לתשובה ומעשים טובים, חיבר ספרים שעד היום מאירים ליהודים ברחבי העולם את ליל הסדר, את חגי ומועדי ישראל, ואפילו סתם ימים של חול ושגרה.

אבל הוא לא ראה בזה מתנה שהוא נתן לקב"ה, אלא מתנה שהקב"ה נתן לו!!!

**

לסיום אספר כאן מעשה נפלא שאירע עמו, ושממנו למד הרבה מאוד לעבודת ה', איך שיהודי לא צריך לעשות חשבונות כמה תועלת תהיה למעשה כזה או אחר, אלא עליו לעשות את רצון ה' בכל מצב וגם כשנראה שלא תהיה לזה כל תועלת.

וכך היה המעשה:

ביום מן הימים פנה הגאון הצדיק רבי רפאל ברוך טולידנו, רבה של העיר מקנס במרוקו, שהתגורר באחרית ימיו בבני ברק והיה מזכה את הרבים בדרשות שנשא לעולי מרוקו, כשהוא מעודד אותם לשלוח את בניהם לישיבות וכך הציל נפשות רבות מישראל מרדת שחת חלילה.הגיע רבי רפאל ברוך זצ"ל לסבא, ואמר לו שיש לו איזו מושבה בדרום, באזור באר שבע, שאין שם מקווה טהרה. חייבים לבוא לשם, ולדבר בעניין הזה של קדושה וטהרה, כדי שהתושבים במקום יפרישו כל אחד סכום נכבד מכיסו יותר מכפי יכולתו, ובכוחות משותפים יממנו את הקמתו של מקווה טהרה.

נסעו לאותה מושבה, מרחק של כשעתיים נסיעה, הגיעו לבית הכנסת המקומי, ומצאו בו… איש אחד בלבד! אדם אחד מתושבי המקום פינה לעצמו זמן כדי לשמוע את הדרשה. אדם אחד, ותו לא.

סבא זצ"ל פנה כה וכה, הסתכל לפה והסתכל לשם, חיפש לראות אולי יבוא עוד אחד, אבל אין אף אחד. רק הוא, רבי רפאל ברוך ועוד אדם אחד בודד מתושבי המקום.

ההרגשה היתה מאוד לא נעימה. הם טרחו ובאו מרחוק וכמעט אף אחד מתושבי המקום לא טרח להגיע לבית הכנסת שנמצא בסמוך? ובכלל, הרי מטרת הדרשה הזאת היא לגייס תרומות. יושב כאן יהודי אחד בודד, הוא יכול לתרום לבד מקווה טהרה? מה, הוא רוטשילד? אין שום סיכוי שהדרשה הזאת תשיג את יעודה…

אבל רבי רפאל ברוך לא ויתר. היה לו מקל רבני עם גולת כסף בראשו, הוא הרים את המקל בתנועה החלטית, הכה ברצפה ואמר לסבא: "רבי יעקב! גם אמבולנס מביאים כדי להציל אדם אחד, ומדוע תהיה הצלתו הרוחנית של יהודי פחותת ערך לעומת הצלתו הגשמית?

רבי רפאל ברוך התיישב, היהודי הנוסף שהיה שם התיישב גם הוא, וסבא עלה לבימה שלפני ארון הקודש, הוא פתח את דבריו בווארט חזק מאוד, נאמר בפסוק "כשופר הרם קולך". כמו שאדם התוקע תקיעת שופר אין הבדל בקול התקיעה ובמשך התקיעה בין אם הוא תוקע עבור אדם אחד או עבור מאה אנשים, כך גם כשאומרים דרשה זה לא משנה אם אומרים אותה לאדם אחד או למאה אנשים, גם לאדם אחד צריך לומר את הדרשה באותו הלהט ובאותה ההתלהבות!

"עצם סבא את עיניו, דמיין כאילו בית הכנסת מלא מפה לפה ואכן דרשה חוצבת להבות על ענייני הטהרה והקדושה, כמה שזה חשוב שיהיה מקוה טהרה בכל יישוב שיש בו יהודים, על אחת כמה וכמה יישוב שכל תושביו יוהדים, בארץ הקודש, איך ייתכן שלא יהיה מקווה טהרה, ולכן נקראים כל תושבי המקום לעשות כל אחד מאמץ גדול יותר מכפי יכולתו ולתרום כסף כדי להקים כאן מקווה…

העיניים שלו היו עצומות, והוא היה בטוח שתוך כדי הדרשה בוודאי באו עוד כמה אנשים, לפחות חמישה או שישה נוספים. לא יכול להיות שאף אחד לא מגיע. אבל הוא לא פתח את העיניים כדי שלא להתאכזב…

כשסיים לדרוש בלהט רב כדרכו בקודש, פקח סבא את עיניו והביט אל בית המדרש ש… נשאר ריק! חוץ מאותו יהודי בודד שהגיע לפני הדרשה, היה שם עוד יהודי אחד מתושבי המקום שהגיע באיחור. זהו! שני אנשים ישבו שם ושמעו את הדברים הנלהבים…

ההרגשה היתה קצת חמוצה. דרשתי ודיברתי והגעתי מרחוק ובסוף כלום. גם אם שני אלו יתרמו כל אחד סכום הגון זה כמובן לא יספיק לבניית מקווה…

יצאו החוצה, והנה מעזרת הנשים יורדות שתי נשים שהקשיבו גם הן לדרשה. זאת כבר היתה הפתעה, מסתבר שלא רק שני אנשים באו לשמוע, אלא ארבעה. הנשים הללו היו נשותיהם של שני הגברים שישבו בבית הכנסת.

אחת מאותן נשים ניגשת לבעלה, מסתודדת אתו זמן קצר בצד, ולאחר מכן ניגשים שניהם לסבא זצ"ל ולרבי רפאל ברוך זצ"ל, והאיש אומר להם: "אשתי סיפרה לי שהיא התרגשה מאוד מהדרשה שנאמרה בכזה להט ומעומק הלב", הוא מסביר, "יש לנו כספי שילומים שקיבלנו מגרמניה, כפיצוי על הרכוש היהודי שנשדד, נבזז והושחת בשואה הנוראה. החלטנו לתרום עכשיו חצי מהסכום שחסכנו עד כה, לטובת בניית מקווה".

כששמעו בכמה מסתכם אותו חצי של שני בני הזוג ניצולי השואה, התברר שמדובר בסכום שמספיק לשני שליש מהסכום הנדרש בניית המקווה. נשאר צורך לגייס עוד שליש משאר אנשי המושבה…

הבעיה היתה שכאמור לא היה נראה שתהיה היענות כלשהי מצד אנשי המקום שאפילו לשמוע את הדרשה לא טרחו ואיך יוכלו לבקש מהם גם לשלם כסף עבור בניית המקווה?

אבל רבי רפאל ברוך לא הסכים לתת להזדמנות הזאת לחמוק מהידיים שלהם. הוא עשה בירור קצר והתברר לו שיו"ר המועצה הדתית באותה המועצה הוא תושב מקנס לשעבר, העיר בה כיהן כמרא דאתרא. הרב הלך אליו וחייב אותו לשלם את השליש הנותר: "תראה איזו אשה צדיקה יש לכם פה במושבה", אמר הרב, "שני שליש מבניית המקווה היא תרמה מכספה הפרטי שחסכה במשך שנים. אתה לא יכול לעשות מאמץ ולהוסיף תקציב כדי לממן את השליש הנותר??? ככה מתנהג יליד מקנס? זה החינוך שקיבלת בבית???".

ואכן פעלו הדברים את פעולתם, והמקווה קם ונבנה לשם ולתפארה! סבא היה אומר שהסיפור הזה לימד אותו לא לזלזל בשום השקעה, כי מי שמחליט בסופו של דבר מה תהיה התוצאה, זה רק הקב"ה בכבודו ובעצמו.