הרב ישראל ליוש
מוצאי שמחת תורה תש"פ. זה עתה פסקו הריקודים ושקטו המחולות לכבוד התורה, וכאילו המתין לעת הזאת, נדם לבו של מרן פוסק הדור הגאון הגדול רבי ניסים קרליץ זצוק"ל.
לב שביותר מתשעים שנות פעימותיו הורגל היטיב להתרגש משמחתה של תורה, לא יכול היה לדום בלבה של השמחה…
לב שביותר מתשעים שנות פעימותיו חש היטב בצרתם של אחרים ואף שמח בשמחתם, לא ישבית את שמחתם. הוא ימתין וידום רק בסופה של השמחה…
כעבור שנתיים של יתמות, כאשר עולם התורה בכלל, ועולם ההלכה בפרט, מגשש באפילה וזועק: 'מי יורה דעה ומי יבין שמועה', ומייחל לסיומן במהרה, עת יקוצו וירננו שוכני עפר, קובצו וכונסו לכרך אחד הספדים שספדו לו גדולי ומאורי הדור שליט"א, והם עומדים לראות אור בספר 'וימת עבד ה".
ברשות המשפחה ובאדיבותם, לוקטו מתוך ההספדים ספורי הוד שסופרו מכלי ראשון מהגאונים המספידים שליט"א, והם יפזרו את השקט והמסתורין מעל דמותו המאירה באור יקרות, אור שרגישות של חסד ומחשבה על הזולת בוקע ממנה, אור תורה והלכה, המאיר מסוף העולם ועד סופו…
הגאון רבי שמעון גלאי שליט"א למד הספד מהו? ממעשה שהיה כאשר באו לבקש מרבי ניסים להספיד דמות שהכיר היטיב, וזו היתה תגובתו: "עדיף שיספיד אותו מי שיכול יותר לעורר את הצבור, אני לא יודע לעורר מספיק טוב…" למדנו שמהותו של הספד הוא כדי שהצבור יתעורר, אך יותר מכל למדנו על ענוותנותו, פשטותו וישרותו של רבי ניסים…
בכל דור ודור, אמר הגאון רבי שמעון גלאי שליט"א, שותל הקב"ה אדם ישר אחד, ללא חשבונות, שכל חשבונו הוא רק 'דע לפני מי אתה עומד', כדי שילמדו מהי 'ישרות'. בדורנו היה זה רבי ניסים, וסיפר: פעם באו אליו גבאי אחת מקופות הצדקה ורצו לצלמו כשהוא תורם כסף לקופה, וכיון שלא היה בידו כסף, ביקשו הגבאים לתת לו משלהם, רק בשביל התמונה. אך רבי ניסים ממש כעס וזעק מנהמת ליבו: "אמת…אמת…"
הזעקה הזו חדרה ללבם של הנוכחים בחדר, אי אפשר לסטות מהאמת כמלוא נימה, אף כשהיא מסתתרת באיצטלא של אמת וצדקה…
דמותו היתה דוגמא חיה של פירוש המלבי"ם עה"פ 'ודובר אמת בלבבו', 'שלא תהיה אמונתו בה' מן השפה ולחוץ, אלא מוציא בשפתיו מה שחושב בליבו'. כאשר קרא רבי ניסים קריאת שמע, ראו אותו מקבל עליו עול מלכות שמים כפשוטו, מעומק הלב, בכוונה ובריכוז מוחלט, בשקט ובלי תנועות חיצוניות, פנימיות של לב המרוכז כולו בהמלכת ה' אחד…
כוח הריכוז שלו היה עצום, מספר רבי שמעון גלאי, כשהתעסק בדבר אחד היה כל כולו בתוך הענין, ואי אפשר היה להפריע לו עם ענין אחר…
פעם עסקתי איתו בענייני גירות, והיה שם עיכוב שמנע את המשך תהליך הגירות, עד שיסודרו כמה עניינים. הצעתי לו שבינתיים יתפללו מנחה, "עכשיו מנחה…?", פנה אלי בתמיהה רבתית, "אנחנו באמצע מצוה…"
לא היה אצלו מושג לעבור מדבר לדבר, כשעסק בענין אחד היה כל כולו משועבד לאותו ענין, כך גם היה כשעסק בלימוד או בשיעור משניות, כל השאלות היו צריכות לחכות לסיום הענין…
הנהגה זו, מסביר רבי שמעון גלאי, נובעת משלמות נפלאה ב'אחרי מצוותיך תרדוף נפשי', ושלמות זו באה אחרי שהשלים עצמו ב'נפשי כעפר לכל תהיה', סבלנותו האדירה לכל פונה בכל שאלה שהיא, הרי לא ידעה גבולות, פעמים היה זה ילד בן שבע ששאל אותה שאלה פשוטה עשרות פעמים, וסבלנותו לא פקעה, הילד קיבל תשובה בפעם העשירית בדיוק כמו בפעם הראשונה, עם אותו יישוב הדעת ואותה סבלנות מפליאה…
כאשר ישב רבי ניסים שבעה על אחותו ע"ה, ביום השלישי לפני השקיעה, לפתע אמר: "כתוב בחז"ל 'ג' לבכי…', עכשיו נגמרו הג' ימים של הבכי, מכאן אילך ראוי להשליט את השכל ולא לבכות עוד…"
זו שליטה עצומה בכוחות הנפש, לחשבן בכל רגע נתון בדיוק מה הרגש המתבקש כעת, לא לתת לעולם הרגשות לנהל את האדם, אלא השכל והדעת שולטים על הרגש… כעת נגמרו ימי הבכי… הרגש צריך להיות אחר…
בעל גמ"ח שאל אותו אם לעשות שעות קבלת קהל בגמ"ח, "אינני יודע" – ענה לו רבי ניסים – "אני הפקרתי עצמי לציבור…"
פעם ביקש לעלות לבית של אדם כדי לעזור שם ב'שלום בית', אמרו לו שהוא גר בקומה רביעית וקשה לעלות לשם, אמר רבי ניסים: "מה חשוב הקושי הזה מול עזרה ליהודי…" ועלה ארבע קומות.
כמה פעמים אמר לי רבי ניסים, מספר רבי שמעון גלאי, "מוויתור אף פעם לא תפסיד…"
עם כל שלוותו ואפיו הרגוע, ידע גם להיות תקיף, כאשר היה צריך, וכאמור הכל בשליטה מוחלטת של השכל על הרגש…
פעם שאל אותו אדם מה לא טוב ב'ערבי שירה'? רבי ניסים הסביר לו בנועם במשך כמה דקות, אך הלה התעקש ושוב שאל, ואחרי שניסה שוב רבי ניסים להסביר לו, התעקש השואל ואמר: "הרב, אני לא מבין…", או אז הפטיר רבי ניסים בתקיפות: "אתה לא מבין… אני כן מבין…"
ושוב מספר רבי שמעון גלאי מעשה בדידיה: "פעם לא הרגשתי טוב בחג השבועות, ואמרו לרבי ניסים שמתמהמהים להתקשר לרופא מפאת קדושת יו"ט. מיד הגיע רבי ניסים לביתי ופסק שצריך להתקשר לרופא, רעייתי הרבנית אמרה: "עוד מעט אתקשר", אמר רבי ניסים: "אני יושב כאן ומחכה עד שתתקשרו לרופא…"
♦♦♦
הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, הדגיש בהספדו את ה'רוח הקודש' שאפפה את פסקיו של רבי ניסים, כפי דברי מרנא ה'חזון איש' זללה"ה באגרותיו: 'ועיקר סגולת התורה להביא את האדם לרוממות עילאה וכו' וכל שהאדם מוסיף ביגיעתו מנתק בזה חבלי היצר, וממאס בתענוגי ההבלים, ונפשו משתוקקת לרגשי קודש ועונג החכמה ומתק טהרת הלב וההכרה שלא בשר ודם האדם'.
מעשה ביהודי שהיה רגיל לנסוע לחו"ל לצרכי פרנסה, מנהג היה לו שלפני כל נסיעה היה עולה להתברך אצל אביו. באחת הנסיעות כאשר הגיע אל אביו, בדיוק עבר ביניהם חתול שחור, אמר לו האב: 'חתול שחור – מזל שחור, אל תיסע…" הבן ניסה לשכנע את האב שאסור לנחש 'כי לא נחש ביעקב', אך האב בשלו: 'חתול שחור – סימן שחור…'
עתה, הסתפק הבן, מצד אחד רצה לשמוע בקול אביו, אך מצד שני כיון שיש בזה איסור ניחוש, אולי אינו מחויב לשמוע בקולו, כי זה כמו שאביו אומר לו לעבור איסור, שאינו מחויב לשמוע בקולו.
"אני נטיתי לפסוק שאינו צריך לשמוע בקול אביו", מספר רבי יצחק זילברשטיין, "שהרי באמת יש כאן איסור ניחוש, אך הבן רצה שבכל זאת אמצא לו היתר לשמוע בקול אביו. אמרתי לו ששאלות כאלו אני צריך לשאול את רבי ניסים. תשובתו של רבי ניסים פתחה לי את הראש והמחישה לי ביותר את דברי ה'חזון איש' על מי שהשיג ביגיעתו את סגולת התורה, 'טהרת הלב וההכרה שלא בשר ודם האדם', וכך הוא ענה לי: 'רצונו של הבן לדחות את נסיעתו, היא לא בגלל הניחוש, אלא בגלל חששו של אביו ורחמיו על אביו שיפחד כל זמן נסיעתו. מקרה זה אינו דומה כלל ל'אמר לו אביו חלל את השבת', ואף אם אביו עבר באיסור ניחוש, הבן ודאי אינו עובר בזה, כי אינו עושה זאת בעבור הסימן, אלא בעבור כבוד אביו ורצונו שלא יחשוש…'"
גם במעשה הבא הייתי זקוק ל'רוח הקודש' של רבי ניסים, מספר רבי יצחק זילברשטיין, ואכן זכיתי לזה…
אחות בבית חולים הזריקה בטעות לוורידו של חולה חומר 'ונטולין' במקום להכניס אותו למכשיר האינהלציה. טעות חמורה זו כמעט עלתה בחייו של החולה, שרק אחר מאמצי החייאה מרובים שב לבריאותו.
מנהל בית החולים אמנם פיטר את האחות מעבודתה, אך כיון שבסך הכל היתה עובדת מסורה במשך כחמש עשרה שנה, הבטיח שלא יספר זאת לאיש.
לאחר תקופה, הציעו לאחות עבודה בבית חולים אחר, ובישרותה וצדקותה באה לשאול האם מותר לה לא לספר על הטעות החמורה שבעטיה פוטרה מעבודתה הקודמת, שהרי לו היו יודעים על כך, לא היו לוקחים אותה לעבודה…
לא ידעתי את נפשי… הפניתי את פניי אל הקיר והתפללתי אל הי"ת שיאיר את עיני ויורה לי כיצד לומר לה לנהוג, הרי באמת מעשה חמור הוא, שיש בו סכנת חיים ממשית, להזריק לחולה חומר שמסומן עליו שחור ע"ג לבן שהוא רעל, האם מידת אחריות היא לתת לאחות זו להמשיך להתעסק עם חולים….?!
פניתי לרוח קדשו של רבי ניסים, וכך הוא ענה לי: "ראשית, תשאל את האחות אם היא בטוחה שמקרה כזה לא ישוב, לאחר שענתה שבצירוף ברכתו של הרב, היא חושבת שלא יקרה שוב, ביקש שאשאל אותה אם היא מוכנה לפצות את החולה בדמי הבראה ובכל הנצרך, ואחר שאף על זה ענתה בחיוב, אמר רבי ניסים שיכולה ללכת לעבוד במקום החדש, בלי לספר להם על טעותה, אך בתנאי שתשוב בתשובה שלמה ותקבל על עצמה ללמוד ענייני פקוח נפש ושמירת הנפש, ולהוסיף ביראת שמיים, ואף בירכה בסייעתא דשמיא.
"אני מלווה את האחות הזו כבר כמה שנים", מספר רבי יצחק, "ודומני שברכתו של הרב מלווה אותה. ביררתי אצל מנהל בית החולים והוא אמר לי שהיא עובדת להפליא ומלווה בסייעתא דשמיא מיוחדת…"
ועוד סופד לו רבי יצחק: "בספור הבא, רוח הקודש השורה בפסקיו של רבי ניסים הולידה מחשבה בכיוון שלא חשבתי עליו…
"מוצאי שמחת תורה, ועל שולחנות בית הכנסת פזורים ספרים רבים. הגבאי ניגש לאחד הבחורים והציע לו תשלום עבור סידור הספרים, הלה הסכים, אך בהתחכמותו דפק על השולחן בגמר תפילת ערבית והכריז שכיון שספרים רבים פזורים על השולחנות מתבקש הקהל לסייע בסידור הספרים במקומם, וכצפוי, עם ישראל נתבע ונענה, ותוך כמה דקות סודרו כל הספרים ושבו למקומם…
עתה בא הבחור לגבאי וביקש את הכסף שהובטח לו, אך הגבאי אמר שעל כך לא מגיע לו כסף, שהרי הוא לא אסף את הספרים. מנגד, טען הבחור שכיון שהוא דאג שהספרים יסודרו כפי שסוכם, מגיע לו מלוא הכסף ואין זה משנה כלל וכלל כיצד דאג לכך.
אני נטיתי לפסוק שהכסף מגיע לו עבור העצה, וביקשתי להוכיח זאת מגמ' בירושלמי (ברכות פ"ז) שעצה וחכמה שווים כסף. אך כששאלתי את רבי ניסים, הוא שינה את כיוון המחשבה, ואמר מיד שאכן בנידון בין הבחור והגבאי, יתכן שמגיע לו תשלום עבור העצה, אך יש גם את צד המתפללים, הרי הוא רימה אותם, לו הם היו יודעים שהוא מקבל על כך תשלום, הם לא היו עוזרים לו, הם הרי חשבו שהם אוספים את הספרים למצווה ולא לצרכו של הבחור…"
ופסקיו של רבי ניסים, מסיים רבי יצחק את הספדו, לא היו רק בעלי רוח הקודש, גם חכמה, ענווה ומדות טובות היו בהם…
"פעם שאלתי אותו אודות אשה שהתלוננה על בעלה שאינו תכליתי ואינו עושה דבר. 'תאמר לה שאני רוצה ללמוד חברותא עם בעלה כל יום' – הציע לי רבי ניסים. עצתו הועילה להפליא, באת לאשה ואמרתי לה: 'כיצד תאמרי כך על בעלך, הרי רבי ניסים מבקש ללמוד איתו חברותא כל יום…?! אם לא היה תכליתי, רבי ניסים היה מבקש זאת ממנו..?!'
ואכן רבי ניסים למד איתו כל יום רבע שעה, והשלום שב לביתם.
♦♦♦
תלמידו, עורך ספריו 'חוט שני', הגאון רבי חיים אריה הלוי הוכמן שליט"א, סיפר בהספדו אודות שלוותו אף כאשר בא לביתו בעל דין שהפסיד בדין תורה שפסק. הלה דיבר בגנות רבי ניסים ובגנות בית הדין, אך רבי ניסים נשאר שליו ורגוע, וכדרכו לא ענה כלום, עד שהלה עזב את ביתו בכעס.
תלמיד חכם שהמתין בחוץ כל העת ושמע את דברי הנאצה של אותו אדם, התפלא באזני רבי ניסים: "וכי לא היה מן הדין להעמיד אותו על מקומו, ולו משום כבוד התורה וכבוד בית הדין?!"
"אם הייתי מעריך את עצמי כמו שהציבור מעריך את עצמי", ענה לו רבי ניסים, "בוודאי הייתי נפגע, שהרי כבודי תלוי במחשבתם ובדעתם של הציבור, אך כיון שאני משתדל להעריך את עצמי כמו שמעריכים אותי בשמים, כמה הקב"ה מרוצה ממני וממעשיי, אם כן מה נפקא מינה אם ההוא חושב עלי כך או כך, אם הוא כועס עלי או מדבר בגנותי…?!"
"פעם הגעתי אליו", מספר הרב הוכמן, "והיה שרוי בשמחה עצומה, והסביר את פשרה של השמחה: 'היום היה דין תורה רציני והתעורר ויכוח גדול בין הדיינים, הדין הוכרע כפי הרוב שלא כדעתי, שהיתה כדעת המיעוט. כשהגיע העת לחתום על פסק הדין, עשיתי כך למרות שהייתי בטוח שהם טועים, אך כיון שהם הרוב, אף שהיה קשה לחתום, חתמתי משום שהתורה צוותה 'אחרי רבים להטות', ע"כ אני שמח שמחה גדולה…'"
פעם נכנס אחד האברכים להיכל הכולל עם כוס קפה בידו, ראה אותו רבי ניסים וממש הזדעזע, הוא רעד בכל גופו ופניו הסמיקו, לא היה זה מדרכו להעיר לאברכים, אך כשראו את תגובתו, היתה זו הערה חזקה מכל דיבור.
בשיעור מוסר שמסר, יותר מהדברים עצמם, היתה שפת הגוף שלו שיעור בפני עצמו. כאשר הקריא את דברי הרבינו יונה 'למען יכספו הלבבות בתורה' היה מתרגש עד שדמעות זלגו על לחייו, כך הראה את חיבתו וצמאונו העז לתורה ועמלה.
זו היתה תביעתו מאיתנו, תלמידיו, להתרומם, לדעת שאנו לומדים תורת ה', להכיר ולידע את מעלתנו, ששולחן לומד תורה גדול משולחנם, שאנחנו נזר הבריאה, ולשנות עפי"ז את התנהגותנו.
פעם הוזמן לסדר קידושין, ומשום מה החתן או הכלה התעכבו, וזמן החופה התאחר מאוד, ורבי ניסים ראה שאם ימתין ויסדר קידושין הוא לא יספיק להגיע לשיעור בכולל חזון איש שהיה אמור למסור באותה שעה לעשרות אברכים.
רבי ניסים חכך בדעתו כיצד עליו לנהוג האם ללכת למסור את השיעור ולחפש רב אחר שיסדר קידושין, או לבטל את השיעור ולסדר קידושין. לבסוף הכריע שישאר לסידור קידושין, והסביר: שהאברכים בכולל חזון איש ימשיכו ללמוד כאשר יראו שהוא מאחר לשיעור, ומנגד למשפחה ולחתן והכלה תהיה עגמת נפש גדולה אם לא אשאר לסדר להם קידושין.
ואכן מהרגע שכך הכריע, שלווה נסוכה על פניו והוא נרגע לגמרי, הרי זהו רצון ה'… כך עלי לנהוג…
אמונתו בדברי חז"ל היתה מוחשית ממש, פעם אירע שבערב סוכות היה מעונן מאוד והחזאים חזו שיירד גשם בחג הסוכות.
א' מבני משפחתו הציע שכיון שכך אולי כדאי ללמוד את ההלכות הנוגעות ל'ירדו גשמים', מתי צריך לאכול בסוכה, ומתי צריך להיכנס לבית, אך רבי ניסים סירב, והסביר: החזאים אכן בדרך כלל צודקים, כי הם יודעים לחזות בטבע העולם, אך התחזית אצלנו לגבי חג הסוכות היא אחרת לגמרי, גשמים בסוכות משול במשנה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, אנחנו צריכים לבדוק אם זה מצבנו כעת של שפך קיתון על פניו או לא, ואם כן, אז יירדו גשמים גם בלי עננים, ואם לא, אזי לא יירדו גשמים אפילו עם עננים, ואכן לבסוף נתפזרו העננים וזכו לישב בסוכה בשלווה ונחת…
ושנה אחת ירדו גשמים ביו"ט לפנות בוקר, ובעקבות כך הרבה אנשים התעוררו מוקדם והקדימו לבוא להתפלל במנין הנץ.
אחר התפילה דברו איתו אודות 'גשמים סימן קללה בחג', אך הוא הביט על הדברים בצורה אחרת, אדרבה בזכות הגשמים אנשים התפללו בנץ, שזה ודאי הרבה יותר מהודר עפ"י ההלכה, וכי אפשר לקרוא לזה סימן קללה…?!
פרק מיוחד במינו היא ההנהגה המיוחדת עם רעייתו ע"ה. תמיד כשהיה יוצא מהבית, אף לעת זקנותו כאשר באו לעזור לו בהליכתו, היה הולך קודם לרבנית ומודיע לה אני הולך לכאן או לכאן. ואף כאשר ניסו המלווים להציע לו שהם יודיעו לרבנית, סירב ואמר: "זה תפקיד שלי".
וכך גם נהגה הרבנית, גם לעת זקנותה, כשהלכה לחתונה עם נכדותיה, הייתה באה ושואלת את הרב: "האם אני יכולה ללכת לחתונה של זה וזה באולם ההוא?" הרב היה מחייך לאות הסכמה, ורק אז בירכה אותו לשלום ויצאה.
כח הוויתור שלו היה מפליא מאוד, פעם סיפר לאברך שהיו לו מריבות רבות עם שכניו ובא עמם לעיתים קרובות לבית הדין, שאחד משכניו תבע ממנו לשלם עבור סתימה בביוב, שעפ"י טענתו נגרמה מהצבע שצבענו את ביתנו. מיד שלמתי לו בלי כל היסוס את מלוא הסכום שדרש ממני, למרות שהיו לי שלוש סיבות שאינני חייב, א. צבע הוא חומר דליל שאינו גורם לסתימות, ב. דירתנו אינה שייכת כלל לקו הביוב שבו ארעה הסתימה, ג. כבר עשרים שנה שלא צבענו את דירתנו, אך בכל אופן שלמתי לו כפי דרישתו, כי עם שכנים צריכים לחיות בשלום, הרי חיים איתם שנים רבות…
ונסיים מאמרינו במעשה נפלא מפי תלמידו הגאון רבי משה קפלן שליט"א, פעם נתבע יחד עם רבי ניסים לבית משפט. ועל פי חוקי המשפט בזמן מסוים היה על כל הנוכחים לעמוד בפני השופט, והשופט הכריז שעל כולם לעמוד, אלא שעם הכרזתו, הורה השופט לרבי ניסים לשבת: "הרב לא צריך לעמוד…"
הדבר לא מצא חן בעיני התובע שייצג את הפרקליטות, והעיר על כך לשופט, שאסור לו להפלות בין הצדדים, ומשסרב השופט להיענות להערתו, איים על השופט שיגיש עליו תלונה. השופט לא חשש מאיומיו, ואמר לו: "אתה יכול להגיש תלונה כרצונך, אבל הרב הזה לא יעמוד…"
"הרבה רבנים היו כאן וכולם עמדו!" התעקש התובע. אך גם השופט התעקש: "הרב הזה לא יעמוד…!"
הספדים רבים נאמרו על האי גאון וקדוש רבי ניסים זצ"ל, ובהם סיפורים רבים ונפלאים על אורחות חייו והנהגותיו הקדושות, אך אין בגליון אחד די כדי לפרסם את כולם, וע"כ ליקטנו אחדים מתוך הרבים, ואת שאר האוצרות תמצאו בבית האוצר, הספר הנפלא 'וימת עבד ה'.