"וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל" (לג, כא).
פסוק זה שנאמר בברכת שבט גד, עוסק במשה רבנו עצמו אשר נטמן בנחלת גד: "כי שם חלקת מחוקק ספון"; ומסיומו של פסוק זה – "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" – לומדים חז"ל במסכת אבות (ה, יח), אודות זיכוי הרבים של משה רבינו: "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלויה בו, שנאמר 'צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל'.
כיצד זוכים להגיע למעלה נשגבה זו של זיכוי הרבים?
מרן הגאון הצדיק רבי ירוחם ליוואויץ זצ"ל, משגיח ישיבת מיר, היה מדקדק את לשון המשנה עימה פתחנו: "משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלויה בו". התנא מזכיר כאן בדוקא, כי לפני שמשה זיכה את הרבים – הוא 'זכה' בעצמו. רק לאחר שהזדכך ונעשה לבעל זכויות בעצמו, הוא יכל להגיע למעלה של מזכה הרבים; כי אדם שאינו זכאי, לעולם לא יוכל להשפיע על אחרים.
שמעתי מגיסי הגאון רבי צבי גומבו שליט"א, בעל מחבר הספרים 'אור צבי' על הש"ס, כי כשלמד בבחרותו בישיבת 'חכמי לובלין' בבני ברק, אחד מחבריו לספסל הלימודים החל לנהוג בחומרות וצדקויות שמתאימות לאדם גדול. כשנודע הדבר לראש הישיבה רבינו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', הוא קרא לו ואמר לו:
"דוד המלך אומר בתהלים: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". גזע הדקל – עץ התמר – עולה תחילה ישר כלפי מעלה, ורק אחר כך מתפשטים ענפיו לצדדים. כך גם הצדיק: עליו לגדול כתמר, היינו שבתחילה עליו להיות שקוע רק בלימוד, ולגדול ישר כלפי מעלה כמה שיותר, בלי לעשות כל מיני חומרות והידורים, ורק לאחר שגדל בעצמו ונעשה גזעו גבוה ואיתן – הוא יכול להוסיף גם פעולות של חומרות והידורים, כמו הארז שלאחר שגובה הוא מתפרד לענפים שונים".
ולאור דבריו אפשר לומר זאת גם לגבי עסקנויות וזכוי הרבים, שאחרי שאדם כה גדול יש לו רשות לצאת ולהרחיב מסגרתו לזיכוי הרבים. כי קודם מוכרחים להשיג את ה'זכה', ורק אחר כך ממשיכים ל'וזיכה'.
ונרחיב עוד בדברים:
התגלגלה לידי פעם שיחה נפלאה שמסר מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין שליט"א, בה התמקד בשאלה זו – כיצד זכה משה לזכות את הרבים? דבריו באותה שיחה נסובים על היסוד האמור, שודאי משה רבנו זכה תחילה לעצמו ואחר כך זיכה אחרים, אך שם הוא מרחיב עוד ומבאר כיצד הגיע משה לדרגתו להיות מוסר התורה. וכה הם דבריו שם:
יש להתבונן, מה היו זכויותיו הקודמות של משה רבינו קודם מתן תורה, אשר מכוחן הגיע לזיכוי הרבים? ובאמת, כבר במדין ובמצרים זכה משה לנבואה; אך מהיכן התחיל הדבר? מה היה השורש ממנו החל לצמוח משה רבנו?
כשמתבוננים בפסוקי התורה, אמר רבי גרשון, רואים שזכויותיו הקודמות של משה רבינו היו אהבת הבריות ומידות טובות. "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב, יא); משה רבינו גדל בבית פרעה, שם היה כנכד המלך וקיבל כל טוב, ואף על פי כן יצא אל אחיו וראה בסבלותם – פירש רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, שהיה משתתף בצערם". כמו כן, למרות מעמדו ה'מיוחס', עזר לאחיו בעבודת הפרך כמסופר במדרש (שמות רבה א, כז), שהיה בוכה ואומר 'חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם', והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד. למרות שגדל מילדותו בבית המלך, ולא הורגל למאמצים וקשיים כאלה – אף על פי כן, מתוך אהבת הבריות ואהבת חסד שהיו נטועות בו, כאשר ראה יהודי עובד בפרך הטה שכמו לעזור לו בלא לחשוב פעמיים.
ובהמשך, כנודע, נתגלו רחמיו ורגישותו אף לבעלי חיים, כידוע מהמדרש (שם ב, ב): "כשהיה משה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו, כיון שהגיע לחסות – שם מקום או יער – נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא; עייף אתה? הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל".
זו היתה מידתו של משה רבינו לרחם על הבריות, ובזכות מידות טובות אלו בהן 'זכה' לעצמו, הגיע אחר כך ל'זיכה' – לזכות את הרבים בתורה!
הלקח שאנו לומדים מכאן הוא אחד: אם רוצים לזכות את הרבים, צריכים לזה זכויות קודמות, ובפרט זכויות של אהבת הבריות, מידות טובות והנהגה ראויה של בין אדם לחברו.
רבי גרשון מסיים את דבריו בקביעה חריפה: "בכל ירידה ב'זכה', מיד יש הפסד אפילו במשהו ב'זיכה', כי הא בהא תליא. זה בדוק ומנוסה, כך היא המציאות".
המחשה נאה לדברים, ניתן למצוא בדבריו של אחד מגדולי ישראל, אודות רעיון הדף היומי, שהתקבל והושרש בכל תפוצות ישראל באהבה ובשמחה זה כמה דורות, ומהווה סמל עד כמה יכול אדם לזכות לאין ספור מצוות על ידי מעשה אחד של זיכוי הרבים. אותו אדם גדול אמר אמרה חכמה אודות מחולל הרעיון, מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל:
"אינני מקנא במהר"ם שפירא על עצם הרעיון… להגות רעיון כזה, זה כל אחד יכול. כן מקנא אני בזכויותיו הקודמות; אלה שמפניהן זכה שרעיונו יתקבל על לב כולם, ויהפוך לחלק בלתי נפרד מכלל ישראל!"…
כי כאמור, בכדי לזכות את הרבים, צריך שקודם כל יעמול האדם על החלק של 'זכה'; וככל שהוא זוכה יותר, תתרחבנה זכויותיו הלאה עוד ועוד.
הבקשה הקטנה של המשגיח מקמניץ שהעמידה דורות
רבותינו הראשונים הפליגו מאד בגודל מעלת מזכי הרבים, עד אשר כתב המאירי באבות (ה, כ): "ואין לך חסידות בעולם כמו המזכה את הרבים"!
ואילו רבינו בחיי בספרו 'חובות הלבבות' (שער אהבת השם ה, ו) כתב: "וראוי לך אחי לדעת, כי זכויות המאמין אפילו אם יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתיקון נפשו לאלוקים יתברך, ואילו היה קרוב למלאכים [ויש גורסים: לנביאים] במידותם הטובות ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו, אינם כזכויות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה ומיישר הרשעים אל עבודת הבורא".
הדברים נוראים. הרי מדובר על אדם שבעל 'חובת הלבבות' כותב אודותיו, שהגיע לדרגת מלאך, ועם כל זה מזכה הרבים עולה עליו בדרגה.
אך באמת טעמם פשוט הוא – הן כל המצוות שעושים אחרים מכוחו של מזכה הרבים נזקפות לזכותו, וכך גדל חשבון זכויותיו ומצוותיו פי אלף אלפים מאשר מי שעבד רק בעצמו ולא זיכה אחרים.
טעם זה מפורש בהמשך דברי רבנו בחיי שם: "שזכויותיו נכפלות בעבור זכיותם בכל הימים ובכל הזמנים… וכן אחי, מי שאין מתקן אלא נפשו בלבד תהיה זכותו מועטה, ומי שיתקן נפשו ונפשות רבות, תכפל זכותו כפי זכויות כל מי שתיקן לאלוקים".
למעלה מכך. לא זו בלבד שכל המצוות הנגרמות על ידי מזכה הרבים נחשבות לו כאילו עשאן בעצמו, אלא אף מה שנעשה מכח כוחו, פירות ופירי פירות – הכל נזקף לחשבונו לעד ולנצח נצחים. אם אדם מחזק את השני לדבר מצוה, ומכח זה הלך השני וחיזק אף אחרים, גם זכויותיהם עולות לראשון, שהרי נעשו מחמתו. וכך מבואר ב'ספר חסידים', שהמזכה אחר ומביאו לעבודת השם זוכה אף בכל המצוות שיעשו זרעו אחריו: "ואותן מזכים אחרים, הרי כל הזכויות עד סוף כל הדורות כאילו המזכה עושה את כולם"!
מובן מאד, אם כן, מדוע משה רבנו הוא הסמל הגדול ביותר של מזכה הרבים. הרי הוא זה שזיכה את כלל ישראל בקבלת התורה, והתורה אף נקראת על שמו – "תורת משה" (מלאכי ג, כב). התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ההלכות למשה מסיני, את כולן לומדים ומקיימים מכוחו; וזהו שאמרו במשנה שם: "משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו". כל הזכויות של כלל ישראל מאז בכל הדורות, תלויות במשה רבנו ועומדות לזכותו, שהרי הכל עוסקים בתורה ומקיימים אותה מכוחו!
נמחיש את המושג הזה באנקדוטה קצרה ומעניינת. סיפר לי נכדו של הגאון הצדיק רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח ישיבת קמניץ, כי פעם כאשר נסע סבו לארצות הברית, התחנן אליו אחד הנדיבים שיבוא לבקר במפעל שבבעלותו. לאחר הפצרות רבות הגיע רבי משה אהרן למפעל, סייר במחלקות השונות ועבר בין מאות העובדים שבמקום. תוך כדי הסיור הרהר רבי משה אהרן לעצמו, כי אם זימן הקדוש ברוך הוא לידו לבקר כאן, שמא יש לכך סיבה מן השמים, ואולי יוכל להשפיע על מישהו מהעובדים להתחזק ברוחניות.
במבט מלמעלה היה נראה שאף אחד מהעובדים אינו בן ברית, אך לשאלתו של רבי משה אהרן השיב הנדיב שיש נערה אחת יהודיה במפעל. תוך כדי דיבור הוסיף: "אבל אין לכם מה לדבר איתה, אין שום סיכוי שתשמע לכם, היא מנותקת לגמרי"; אולם המשגיח לא אמר נואש, וביקש להיפגש עימה בכל זאת. בעל המפעל הורה לקרוא לנערה זו, וכשהגיעה, שוחח עימה רבי משה אהרן מעט. הוא שאלה אם היא נוטלת ידים בבוקר, והיא השיבה במבוכה כי ודאי שהיא מקפידה לרחוץ את ידיה כל בוקר…
פנה אליה רבי משה אהרן וביקש ממנה: "אני רוצה לבקש ממך טובה אחת קטנה. כאשר את רוחצת את הידים תשתמשי בכלי, ותשפכי מים על הידים שלוש פעמים על כל יד, ואחר כך תגידי שש מילים: שמע ישראל השם אלקינו השם אחד".
הנערה נענתה לבקשה בחיוב, וקיימה את הבטחתה. כיוון שהיתה ברת דעת, התעניינה במנהג שהחלה לעשות וניסתה לברר מה פשרו. היא בדקה אצל יהודים שהכירה את משמעות מעשיה, וכך אט אט רכשה ידיעות נוספות, התקרבה עוד ועוד והחלה להמשך אחר היהדות, עד שלבסוף חזרה בתשובה שלמה ואף נישאה ליהודי בן תורה.
כל הזכויות של בית יהודי כשר זה, נזקפות לעד לזכותו של רבי משה אהרן… מפליא להיווכח כיצד לעיתים יכול אדם לקבל שכר עצום – שכר השקול לחיים שלמים של תורה ומצוות – על מעשה קטן ביותר. על ידי מעט שימת לב ומילים ספורות, זכה המשגיח מקמניץ לכל אלפי המצוות והזכויות שקיימה אשה זו כל ימי חייה, היא וצאצאיה אחריה עד סוף כל הדורות!
שמעתי מהרה"צ רבי אברהם צבי שפיצר שליט"א מירושלים, כי פעם כאשר היה בביתו של מרן המשגיח דפוניבז' הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, נכנס לשם עסקן ומזכה הרבים אחד אשר נפלה רוחו מרוב טורח העבודה עם הציבור, ורצה לנטוש את פעילותו.
כששמע זאת המשגיח, נענה ואמר לו דבר נפלא שעודד את רוחו עד מאד:
"על יהודי מסית ומדיח שביקש להחטיא אחרים, אומרת התורה חמישה לשונות קשים, ללמדנו שאין לרחם עליו כלל: 'לא תאבה לו, לא תשמע אליו, לא תחוס עינך עליו, לא תחמול ולא תכסה עליו'. והנה, מסית זה הרי למעשה לא הועיל כלום במעשיו, שהרי נתפס לפני שהחטיא אחרים בפועל, ועם כל זה חמור עונשו כל כך… אם כן, כמה מרובה מידה טובה, וכמה חסדים ורחמים מביא אדם על עצמו כשהוא רק משתדל לזכות את הרבים. הרי אין גבול ואין סוף לזכויותיו!"…
ופני העסקן אורו…
זכורני מלפני כמה שנים, כאשר אחת מקופות הצדקה בארץ ערכה תפילה על קברו של הגאון מוילנא זצ"ל, ובתוך כל ההמולה ובקשות כלל ישראל, היה מפליא לראות את ה'קויטל' ששלח איתם מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. מילים קצרות ומדודות כדרכו בקודש, אולם טומנים בחובם הרבה: "אהרן יודא ליב בן גיטל פיגא, לזכות לזכות את הרבים כל ימי חיי"…
זו משאלת הלב הטהורה שיקדה בליבו של גדול הדור, שכל חייו היו מקשה אחת של תורה ומצוות – לזכות את הרבים! הצדיקים מכירים בערך הנשגב של זיכוי הרבים, ולפיכך הם מבקשים ומחפשים אחריו תמיד.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')