הרב גואלמן שליט"א סיפר על מכירה סינית של ארגון גדול שהתקיימה בארצות הברית. מדובר היה במכירה ענקית, שדרשה הרבה מאד כספים. המארגנים ניגשו לנשיא ארצות הברית בשעתו, ביל קלינטון, ואמרו לו: "אנו יודעים שלוח הזמנים שלך עמוס, אבל אם תתרום לנו חמש עשרה דקות, נוכל לתרגם את זה למליוני דולרים".
הנשיא שיתף פעולה, אם חמש עשרה דקות שלו יתורגמו למיליונים, הוא מוכן לתת אותם, וימצא את הזמן הדרוש לך. רק דבר אחד הוא ביקש לדעת – איך עושים את זה איך לוקחים חמש עשרה דקות, ומתרגמים את זה למליוני דולרים?
הם הסבירו: הכרטיס שיזכה בחמש עשרה דקות הללו, יזכה את בעליו בביקור של הנשיא בבית שלו.
יהי כן.
ההגרלה נערכה, ומי שזכה בכרטיס הזה היה אברך תלמיד חכם מישיבת לייקווד…
אותו תלמיד חכם לא ידע מה לעשות עם הזכיה המשונה הזו. את ביל קלינטון הוא צריך אצלו בבית? מה הוא בדיוק אמור לעשות איתו? למה לא מביאים אליו את רבי חיים קניבסקי למשל? איך הוא אמור לכבד אותו – עם רוגלך של אנג'ל? ומה, הוא אמור לשפץ את הבית בשבילו?
לבסוף הוא הצליח לדבר עם אחד היועצים שמסתובבים סביב הנשיא. הלה אמר לו: "אגלה לך משהו, ותראה מה תוכל לעשות עם המידע הזה. לפני שלושים שנה, כשהיה הנשיא בצבא, הוא אהב מאד שיר רגש צבאי. כנראה נשכח ממנו השיר במהלך השנים, אבל הוא היה שיר אהוב עליו ביותר".
ניגש אותו יהודי מלייקווד לראשי הארגון ואמר להם: "הבה נעשה משהו ביחד!" הם הביאו את אחד הכנרים הגדולים בארצות הברית, כנר בעל שם, ועוד שלושה בעלי מנגנים. נתנו להם את השיר וסיכמו איתם, שכאשר יגיע הנשיא את ינגנו את השיר בשיא הרגש והעצמה.
השעה המיועדת לביקור הגיעה. נשיא ארצות הברית פותח את הדלת ונכנס פנימה. הכנר מקבל את פניו בשיר האהוב. הנשיא נזכר מיד, הוא מתיישב בסלון, ומתרכז בניגון. הכנר פורט על המיתרים ברגש כזה שבוקע החוצה, ואחרי עשר דקות ניכרים לעין נצנוצים חשודים בעיני הנשיא… כשהסתיימה הנגינה נותרו לביקור עוד חמש דקות בלבד.
הנשיא אומר לאברך: "הקשב נא, אני מטייל בכל העולם, בכל מקום שאליו אני מגיע מגישים לי ארוחות דשנות – תפריטים סינים, תאילנדים, פריזאים… אחר כך אני נאלץ לחפש דרך להיפטר מהקלוריות המיותרות שהעמסתי על עצמי…
כאן לא הבאת לי אוכל. הגשת לי לשתות רק סודה, אבל השקעת מחשבה מיוחדת בדרך שבה תוכל לכבד אותי, לשמח אותי ולרגש אותי. שנים לא בכיתי – וכעת התבונן בעיניים שלי… קיבלת אותי עם כל הלב, והצלחת לפתוח לי את הלב".
בשלב זה הוא הוציא מכיסו כרטיס קטן שעליו נרשם מספר נייד, ואמר: "את המספר הזה מקבלים ממני ראשי ממשלות כדי ליצור קשר בשעת חרום. אני נותן לך את המספר הזה, ומזמין אותך להתקשר אלי בכל פעם שתצטרך משהו"…
אין זה משל, אלא סיפור שהיה. לקחיו יוכלו ללוות אותנו בימים הגדולים הללו.
עברנו את אלול, ראש השנה ויום הכיפורים, ופנינו לקראת הושענא רבה, אפשר לסכם את כל הימים שעברנו במילים פשוטות: תפוחים, רימונים, ודבש… אבל מי שמכבד את המלך צריך להיות יצירתי, ולחשוב מהו הדבר המהותי שישמח אותו. אדם כזה יודע, שהמבחן האמיתי הוא היום שאחרי, מה שהוא באמת לוקח איתו הלאה לתוך החורף, איך מצליח הוא לשים את הקב"ה במרכז, שזהו כרטיס הכניסה לעולם הבא. לא מדובר במעשים עצומים ומיוחדים, אלא במבחן היום-יום. אדם צריך לבדוק את עצמו מהו מרכז החיים שלו – הנהנתנות בעולם הזה, או הקב"ה. אוכל ובית יפה או דף גמרא ומעשה חסד.
פעם בשנה מגיע אלינו הקב"ה – לראש השנה, יום כיפור והושענא רבה. הקב"ה אומר לנו: קבלה אחת רצינית היא מה שמכבדת אותי באמת. זו לא צריכה להיות קבלה גדולה. מספיק קבלה אחת קטנה שלוקחים אותה לחורף, ובמשך כל השנה שומרים עליה שתחזיק מעמד.
האמירה של הקב"ה: "קשה עלי פרידתכם", נועדה עבורנו – שנדע שהוא אוהב אותנו ורוצה להיות איתנו לבדנו, ואז ברגע של קושי וברגע של מבחן, נזכור שהקב"ה אוהב אותנו ומצפה מאיתנו, וזה יתן לנו את היכולת ואת הכוחות לעמוד ברגע הזה, וגם אז לשים את הקב"ה במרכז החיים.
הקב"ה אומר לנו: "קשה עלי פרידתכם". אם נרגיש את אהבתו אלינו, נבין שזה הדבר היחיד שמלווה אותנו תמיד, וממילא לא יהיה שום פרוד. נזכור שהקב"ה אוהב אותנו, וכשמישהו כל כך אוהב אותנו ודואג לנו ומצפה מאיתנו – אי אפשר לאכזב אותו…
כשנזכור אהבה זו נצליח לקחת איתנו את כל הקבלות, והן תלוינה אותנו כל חיינו.
(מתוך 'דורש טוב')