חג הסוכות עומד אצל כל בני ישראל במרכז ההוויה ישראלית, דבקים הם במצוות החג, משננין המה את הלכותיה ושמחים במצוותיה.
על אחת כמה וכמה בתפיסת עולמו של מרנא ורבנא בעל החתם סופר זכותו יגן עלינו- עומד הוא במוחין דגדלות. אווירה רוויית שגב רוחפת בצל הקודש – בספירות עליונות שקצרה דעתנו מלהשיג. אמרנו וענינו לאגור וללקט לפונדק אחד, עובדות-נפלאות והנהגות קודש תיאורים מרטיטים ששחו בערגה ובכיסופי הוד בני תלמידיו וצאצאי מרן זי"ע הרי אלו חרותים מפי מקורות נאמנים וקדומים וערוכים ומלוקטים מתוך הספר החדש המפואר "ספרא דמלכא" היוצא לאור לרגל יומא דהילולא קדישא הקרוב במהדורה מחודשת– תוכו אצור בקרבו אוצר גדול של עובדות מאליפות, הליכות טוהר, הנהגות ואמרות מרבן של כל בני הגולה ה"ה מרן בעל החת"ס זיע"א, ששחו בערגה בני תלמידיו ותלמידי תלמידיו אשר שתו ורוו בצמא ממעיין תורתו ומשנתו הטהור.
ימים מרוממים היו אצל מרנא ורבנא בעל החתם סופר טרם פרוס ימי חג הסוכות. דבק היה בקונו בהתרוממות רוח נפלאה מאחר יום הכיפורים עד להכנס זמן שמחתנו.
"אחר גמר ביוה"כ, יורדת ברכה מלאה בסוכות"
בימי עלומיו מחבר היה החת"ס שירים בארבעת הימים שבין יום הקדוש לחג הסוכות, מרוב דביקותו ואהבת בוראו שבערה בתוככי לבבו.
בספר 'שירת משה' הביא מאת הג"ר שלמה אלכסנדרי סופר את עדות אביו שפנה הגאון רבי שמעון סופר אב"ד קראקא בשאלה אל אביו מרן זצ"ל, מדוע דוקא בצעירותו חיבר את השירים בין יום הכיפורים לסוכות? השיב לו: "כשהייתי צעיר לימים לא הייתי יודע מה לעשות מרוב דבקות בימים הללו, ולכן החילותי לשיר!" [וכלשון רבינו: "וויא איך יונגער, וואר האבע איך אין דער פיער טאגען צווישען יום כיפור און סוכות פאר דבקות ניכט געוואוסט וואס איך טהון זאלל, זא האבע איך שירים געזונגען"].
בספר אור פני יהושע להגה"ק רבי יהושע בוקסבום זצ"ל אב"ד גאלנטא אמר לבאר את ההנהגה הפלאית כי רבינו, מתוך גודל קדושתו לא היה יכול לבטא את התלהבותו בדרך אחרת אלא בשירות ותשבחות, והיה מנגן המנגן באשר היה עליו רוח ה', אבל כל זה היה בילדותו, כי לעת זקנותו היתה קדושתו כל כך גדושה שלא היה להכלילה אף בשיר, ואז לו דומיה תהילה.
יושב והוגה בתורתו בסוכה
בשמחה יתירה ובחדוות-קודש, חגג רבינו החתם סופר את שבעת ימי חג הסוכות. סוכתו היתה מסוככת בענפי דקל, ומרבה היה בנרות הרבה יותר משאר ימים טובים [זכרון למשה עמ' קפד]. יש שביארו טעם הוספת הנרות יותר מבשאר יו"ט [מובא בספר מנהגי רבותינו והליכותיהם], דהנה ריבוי הנרות מביא לשמחה יתירה, ובחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתירה כדכתב הרמב"ם הלכות לולב: ואע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים, על כן נהג להוסיף בחג הסוכות נרות יותר מבשאר ימים טובים.
היה יושב רבינו החתם סופר והוגה בתורתו בסוכה, ולא היה נראה כמעט חוצה לה. והתפלל תפילות ערבית ומנחה במשך כל ימי החג בסוכתו.
הגה"ק הנודע רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי זצ"ל מח"ס שו"ת "הסבא קדישא", זכה בצעירותו להיות ביום הכיפורים אצל רבינו בפרעשבורג. הוא סיפר כי במוצאי יום הכיפורים, כאשר נכנס אל רבינו על מנת להפרד ולנסוע לדרכו, ביקשו רבינו שישאר גם לחג הסוכות, אך הוא סירב. אמר לו רבינו, שהוא ישאר כאן בסוכות… אך רבי שמואל אליעזר לא הבין כראוי את דברי רבינו, ונסע לדרכו. ויהי באמצע הדרך, אירעה לו תקלה, והוכרח לחזור ולחוג את חג הסוכות בפרעשבורג אצל רבינו.
עבודת קדשו של רבינו החתם סופר בחג שמיני עצרת ויום שמחת התורה
עבודת קדשו של רבינו החתם סופר בחג שמיני עצרת ויום שמחת התורה – הייתה שלא מעלמא הדין, ונשארה חקוקה לנצח וחרות באותיות של אש על לוחות לבבם של כל המשתתפים. בליל שמיני עצרת היו מתקבצים תלמידי רבינו בביתו לאחר הסעודה, והיה נותן לפניהם מיני כסנין ויין רב כיד המלך; וכל אחד היה מזמר פרק שירה.
סיפרה בתו של רבינו מרת שמחה ע"ה, כי פעם אחת בליל שמיני עצרת קרא רבינו לתלמידו, וכה אמר: "זייט לוסטיג!" [הְיו שמחים!], ופצחו הבחורים בשירים ובריקודים בשמחה ובגילה לכבודו של יום, לכבוד התורה ונותנה.
באחד מדרשותיו מעלה רבינו בדבריו הקדושים על סגולת מעלת השמחה ביום שמיני עצרת [דרשות לסוכות דף נד]. שביום שמיני עצרת יום בו "מייחד הקדוש ברוך הוא עם ישראל לבדם…נמצא הקב"ה שמח בפני עצמו על תשובתם של ישראל עם קרובו, ישראל שמחים בפני
מגדולי תלמידי רבינו היה הגה"ק רבי זעקיל פאלאק זצ"ל ומהמקורבים אליו ביותר. נוהג היה רבי זעקיל זצ"ל ללמוד עם רבינו בכל לילה אחר חצות, עד אור הבוקר. ביום שמיני עצרת, בא לחדר רבו הקדוש כדי ללמוד עמו, אמר לו רבינו: "היום אלמד דבר שונה"… הבין התלמיד ויצא מלפניו.
כשיצא רבו מחדרו לתפילת שחרית, חשקה נפש התלמיד לדעת מה למד רבו, הכיר את הספר שהיה בידו הקדושה בעת שהיה בחדר, פתחו וראה שהוא הספר הקדוש "ספרא דצניעותא" [מתוך ההקדמה לספר "תקון משה", פרעשבורג תרנ"ו, לבנו הגאון רבי משה פאלאק זצ"ל אב"ד באניהאד].
בכלל, כאן המקום לציין כי בחג שמיני עצרת האחרון לימי חייו הקדושים של רבינו בשנת ת"ר אירע דבר מעניין, וכה מסופר:
נוהג היה רבינו בחג שמיני עצרת, למסור שיעור תורה בין מנחה למעריב, בסוגיא מיוחדת, שהיה מצווה ללומדה עד הימים האחרונים של סוכות ["ליקוטי חבר בן-חיים" עמ' שסו]. אף בשנת הסתלקותו – כשימיו ספורים – מתאר תלמידו הגאון רבי מענדל כץ זצ"ל ספרא דבי"ד קהילת פרעשבורג בפנקס הקהילה, "היה שוכב ביסורים בעונותינו, לא נפרדה רוחו מאלוקיו, לא נשתנה טעמו וריחו לא הופג; וכדרכו בקודש לדרוש כפעם בפעם הלכות חג בחג, גם זאת הפעם לא שינה מנהגו, ודרש לפני תלמידי חכמים גיבורים סביב למיטתו, מה שחידש בענין פסקי הגמרא אשר ציווה ללמוד בחולו של מועד, כדרך הנהוג בישיבתו הרמה" ["איגרות סופרים" – מכתבי רבינו – עמ' צט.].
במשך חג הסוכות היו יסוריו של רבינו גדולים, והוא המליץ על עצמו את הפסוק: "והיית אך שמח" – שהוא 'אך' ונאנח מיסוריו, ומכל מקום 'שמח'…
משה שמח בשמחת התורה
משך כל שנות חיי רבינו עלי אדמות חג שמחת התורה אצל רבינו ובני הישיבה היה לשם דבר. חגגו אותם התלמידים במחיצת רבם החתם סופר מתוך שמחה של מצוה באנפי נהירין וברעותא דליבא. הגה"ק רבי מרדכי באנעט זכר צדיק לברכה מתאר את השמחה שאפפה אז את רבינו ואת בני הישיבה, עוד בתקופה שרבינו שימש כראש ישיבה בדרעזניץ: "משה שמח בשמחת תורה, זיו הדרתו מבהיק כמנורה, חכו ממתקים וכולו מחמדים מפז פנינים יקרה כו'". כך נהפך חג שמחת תורה אצל כל תלמידי מרנא ורבנא בעל החתם סופר ובני צאצאיו כיום סגולה והתעלות, יום שמחה והתרוממות.
תוארו של רבינו בשמחת תורה היה לפי אחד התיאורים: "א ווייסן שטערן און פייערדיגע אויגן; א פערפלאמטער" [מצח לבן ועיני אש; נלהב] וכך שר ורקד לכבוד התורה".
אורחים רבים היו באים לשהות במחיצת הקודש בכדי לראות את רבינו בשמחת התורה, והיו ביניהם מי שביקשו לנהוג בבית מדרשו במנהגים אחרים, אך רבינו הקפיד שלא ישנו ממנהגיו בבית מדרשו.
והיית אך שמח
בגמרא (פסחים עא ע"א, סוכה מח ע"א) דרשינן לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, והדברים צריכים ביאור דהרי אכין ורקין מיעוטין הן, ואיך דרשינן כאן לרבות.
וביאר מרן החתם סופר הק' זי"ע דהנה ביו"ט הראשון של סוכות ג' מצות איכא, נטילת לולב, ישיבת סוכה ושמחה, ביום השני חסרה כבר נטילת לולב (מדאורייתא) ונשארו ב' מצות, וביו"ט האחרון כבר חסרה אף המצוה השניה, דהיינו ישיבת סוכה, לזה נאמר "והיית אך שמח", דקאי על יו"ט האחרון כי רק זה נשאר לנו ממצוות החג והוא "השמחה".
(מתוך הספר "ספרא דמלכא" היוצא לאור במהדורה מחודשת מאת לרגל יומא דהילולא קדישא של מרן החת"ס)