"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים" (לג, א)
מדוע פותחת הפרשה בו' החיבור – "וזאת הברכה"? לאיזה ענין מתקשרות ומתחברות ברכות משה לבני ישראל?
מבאר ה'אור החיים' הקדוש, שבא הכתוב להודיענו סבלנותו ומידותיו של משה רעיא מהימנא, ולספר איך התנהג עם בני ישראל, שהרי בפרשה הקודמת כתוב, שנגזר על משה רבינו שלא יעבור את הירדן ולא ייכנס לארץ ישראל, אלא ימות בהר העברים. ומי גרם למשה רבינו שיצטרך למות במדבר? ללא ספק, עם ישראל!
הם באו וצעקו לפניו שאין להם מים ואמרו: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים… כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה" ובקשו לחזור למצרים, ובשל כך הכה משה על הסלע. למרות זאת, לא זו בלבד שמשה רבינו לא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, אלא נשאר עם אותה אהבה אמתית כלפיהם, ולא זז מחבבם, עד שעמד וברכם "וזאת הברכה".
צא ולמד מעלתו וזיכוך מידותיו של משה רבנו!
כאב לו ביותר על שלא יזכה להיכנס לארץ ישראל, שהרי לאחר שקיבל את הידיעה הנוראה על עונש קשה זה, עמד משה, הפציר בתפילות והתחנן חמש מאות וחמש עשרה תפילות לפני ה' יתברך!
תפילותיו לא התקבלו, אך בכל זאת הוא עומד ומברך את ישראל מכל לבו. אין לו שום שמץ של קפידה על אלו שגרמו לו, לכאורה, לקבל את העונש הזה!
וזאת – בו' החבור – לומר, כי בקשר ישיר לדברים שאמר לי קודם הקב"ה, שלא אעבור את הירדן, אני עומד ומברך אתכם – וזאת הברכה.
קשה מאד להגיע למדרגה גבוהה כזו, של קבלת מכות ועונשים מתוך ויתור ומחילה, ולא רק שלא כועסים על הגורם לכך, אלא עוד מברכים אותו…
מטבע תמורת סטירה
במהלך הדורות זכינו לראות בעם ישראל אנשים טהורי לבב, אשר זכו להגיע למדרגה עצומה כזו.
לפני כמאה וחמשים שנה, שררו בירושלים עוני ודלות נוראים. מובן, כי אחד התפקידים הקשים והבלתי נחשקים ביותר, היה תפקידו של גבאי הצדקה, ומי שנטל על שכמו את המשימה היה יהודי צדיק. למרות הקושי בהשגת התרומות ועול העניים הגדול, הוא לא הסכים לוותר על הזכות להחיות משפחות ולשמח יתומים ואלמנות.
באחד הימים כלתה הפרוטה מן הקופה, ובדיוק אז הגיע לביתו של גבאי הצדקה עני מרוד וביקש: "יום ששי היום, ואין לי פרוטה לקניות השבת. אנא, תן לי מעט כסף!".
"אין בקופה פרוטה לפורטה", אמר הגבאי.
"אבל אין לי כלום לשבת!", התחנן העני.
"הקופה ריקה".
"ומה יהיה עם השבת שלי?"
לקחו הגבאי אל קופת הצדקה, פתח אותה לעיניו והראה לו שהיא ריקה לגמרי. לאחר מכן קרא לאשתו ושאל אותה, לעיניו: "אולי יש בביתנו משהו? אולי שמרנו חסכון כלשהו לבר מצוה של הבן, ונשתמש בו כעת?"
"לא!", השיבה, "הפעם באו עניים רבים לבקש, וכבר גמרנו לחלק גם את כל החסכונות שלנו".
"תן לי!", אמר העני בתקיפות.
"הלא ראית את הקופה הריקה, וגם שמעת את דברי אשתי. מנין אתן לך?"
באותו רגע גברה מרירות ליבו של העני, ובלי להתבלבל הוא סטר על לחיו של גבאי הצדקה!
הגבאי לא איבד את עשתונותיו. במקום לצעק עליו שיסתלק מביתו, המשיך לחטט בכיסי הבגדים. חיפש וחיפש, עד שמצא באחד הכיסים פרוטה. הושיטה לעני בשמחה גלויה ואמר: "הנה, הקב"ה עזר לנו. קח את הפרוטה, ולך תקנה בה צרכי שבת…".
והדבר המופלא ביותר היה שמחתו הרבה באותה שעה!
הגאון רבי ישראל מסלנט, גדול המוסר, היה חתנו של רבה של וילנא. פעם נסע לבקר את חמיו במטרה לשהות אצלו כחודש ימים.
ברכבת היה קרון מיוחד למעשנים, ורבי ישראל, שנהג לעשן, התיישב שם. באותו קרון ישב אברך צעיר כבן עשרים וחמש שנה. כשראה את רבי ישראל מוציא סיגריה ומתחיל לעשן, החל להתלונן: "מה זה? וכי אנחנו צריכים לסבול את העישון שלך? כל הדרך נחנק ממך?"
רבי ישראל, שלבש בגדי אדם פשוט ולא היה נראה רב כלל, לא אמר מילה ולא הצטדק שזהו קרון מיוחד למעשנים, אלא כיבה את הסיגריה מיד, והתנצל שלא ידע שהעישון מפריע לו…
בהמשך הנסיעה פתח רבי ישראל את החלון הסמוך אליו. תוך רגע החל האברך הצעיר לקטר: "וכי צריך אני לסבול את הרוחות הללו? סגור את החלון מיד!".
ורבי ישראל סלנטר קם וסגר בשתיקה את החלון…
ליד מקומו העמיד רבי ישראל מזוודה קטנה עם ספריו. כשראה האברך את המזוודה רטן בקול: "שים את המזודה במקום המיועד למזוודות. עוד עלול אני להיתקל בה ולפול…"
"סליחה, סליחה!", התנצל רבי ישראל, נטל את המזוודה והניח אותה במקום אחר.
כך התנהלה כל הנסיעה. האברך התלונן על ימין ועל שמאל, ורבי ישראל ויתר ועשה כל מה שרצה.
כשהגיעו לוילנא הבחין האברך במאות אנשים המתקהלים ברציף. ניגש ושאל: "לכבוד מי באתם לכאן?"
"באנו לקבל את פני הגאון רבי ישראל מסלנט, חתנו של האב"ד", ענו לו.
"לא ראיתי אותו ברכבת", אמר האברך, ופתאום לנגד עיניו הוא רואה את כולם נוהרים לעבר האברך שישב אתו ו'זכה' להערותיו… הוא כמעט התעלף. לא עלה בדעתו ששכנו למסע הוא הגאון רבי ישראל מסלנט, חתנו של הרב הראשי בוילנא, שממנו עליו לקבל הסמכה לשחיטה…
הוא מיהר לברוח מהמקום. מצא לו אכסניה ושהה שם כשהוא עצוב ומדוכדך.
"מה לך?", התעניין בעל האכסניה, "דאגה בלב איש ישיחנה"
שח לו: "פשעתי, פגעתי ברב גדול… איני יודע כיצד לכפר את עווני", וספר את סיפור המסע האחרון.
אמר האכסנאי: "אם פגעת ברבי ישראל מסלנט, אינך צריך לחשוש. אין כמוהו סלחן וותרן. אלך איתך לבקש את מחילתו".
"מתבייש אני", אמר האברך הצעיר, "תכננתי להבחן אצל חמיו ולקבל ממנו תעודת שחיטה".
"תנוח דעתך", הרגיע אותו האכסנאי, "אכול בשמחה את לחמך, וגם תעודת שוחט תהיה לך".
ואמנם הוא בא והתנצל באזני רבי ישראל, שאינו יודע מה גרם לו להתנהג כך. ודאי היה מתוח מן המבחן שעליו לעבור… רבי ישראל הרגיעו והודיע לו כי מחל לו מיד, וזה בסדר גמור שאינו אוהב עישון סיגריה או חלון פתוח… "לצורך מה באת לוילנא?", הוסיף להתעניין.
האברך ספר שהתכוון לקבל תעודת שוחט מן המרא דאתרא.
"אסדר לך שתוכל להיכנס אליו מיד, ללא המתנה מיותרת", אמר רבי ישראל, ובקש מחמיו לבחון את האברך מיד.
נאות הרב לקבלו, אך לאחר דקות ספורות שבהן בחן את האברך הצעיר, התרשם כי הלה אינו יודע מימינו ומשמאלו, ולא שייך בשום אופן לתת לו תעודת שוחט מטעמו.
ניסה רבי ישראל לבקש שיבחן אותו שוב. יתכן שהוא עייף מן המסע, אך חמיו סרב. "זה לא מתח ועייפות. הוא לא יודע את עקרי הדברים!".
אמר רבי ישראל לאברך: "הרב רוצה שתחזור טוב יותר על הנלמד", הוא קרא לאחד מן השוחטים המומחים והורה לו ללמד את אותו אברך את כל הלכות שחיטה באופן יסודי, שילם לו תמורת הלימוד, ולאחר מכן הכניסו להיבחן שוב. הפעם שלט האברך בחומר וקבל תעודה מן הרב.
אחר כך אמר לאברך: "סדרתי את התשלום לבעל האכסניה. אינך צריך לשלם מאומה", ואם לא די בכך גם יצא ללוות אותו לתחנת הרכבת…
השתומם האברך: "אני פגעתי ברב, וכך הוא מרבה בטובות אלי… אפשר שלא היה צריך למחול לי כלל, והנה לא די שמחל לי, אלא שעטף זאת בכל כך הרבה שפע – דאג ללמד אותי, שילם על כך, שילם את חובי לאכסניה, ואפילו ליווה אותי לרכבת… מדוע?"
אמר לו רבי ישראל: "אומר לך את האמת. כשאדם פוגע בחברו ומבקש מחילה, יתכן שהנפגע מוחל לו, אך איך ידע שלא נשארה לו שום טינה בלב, ויש לו רק אהבת ישראל אמתית של 'ואהבת לרעך כמוך'? רק כאשר הוא תומך בפוגע, מסייע בידו ועוזר לו, זהו סימן שלא רק מחל, אלא שהוא אוהב אותו באמת ובתמים. כעת הינך יודע, שלא רק שמחלתי לך, אלא שאוהב אני אותך אהבה אמתית, ואתה בשבילי כמו כל יהודי אחר!".
כזה היה משה רבנו, וכאלו הם ההולכים בדרכיו!
"אף חבב עמים כל קדשיו בידך והם תכו לרגלך ישא מדברתיך" (לג, ג)
תחת המטריה של בורא עולם
פרש רש"י: "'כל קדשיו בידך' – כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך, ולא משו מאחריך, ואתה שומרם. 'והם תכו לרגלך' – והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך".
מי שדבק בה' ומסתופף בצילו – אין לו מה לדאוג. הוא מתהלך בתום וביושר ועוסק בתורה ובעבודת ה' בלי שום חשבונות, וזוכה לראות בעיניו כיצד הקב"ה מלווה אותו בכל דרכיו. לא חסר לו שום דבר, ה' דואג לכל צרכיו.
עולם התורה מתקיים בניסים גלויים, מעל הטבע; מתחתנים, מקימים בתים של תורה, לומדים בכולל, מגדלים משפחות גדולות. איך? אל תשאל שאלות! הרבה דרכים למקום…
מי שהולך עם הקב"ה ועושה את רצונו, הקב"ה מחזיר לו בכפל כפליים. אני מכיר בחורים שהתחתנו בלי כלום, הם לא חלמו על דירה, וכיום ברוך ה' יש להם דירה משלהם ששווה מיליונים. איך? כבר אמרנו: אל תשאל שאלות…
היה אצלי אברך שבחתונתו קיבל מהוריו ומהורי כלתו סכום של מאה אלף ש"ח. מה עושים עם סכום כזה? לקחו הלוואות ומשכנתא גדולה, והצליחו לקנות דירה באחד הפרויקטים. כיום הדירה שלהם שווה מעל מיליון ש"ח. ואם לא די בכך, יום אחד הוא בא אלי וסיפר שסבתו נפטרה, והוא קיבל מהירושה רבע מיליון ש"ח. זה לא מהסבתא – זה משמים! האברך שחי חיי תורה, והיו לו מאה אלף ש"ח, הגיע אלי להתייעץ על האפשרות לדירה שניה… האם זה טבעי? זו הנהגה מיוחדת של הקב"ה עם אלה ש"מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך".
ערכנו התרמה של הוראות קבע לישיבה. ניגש אלי אדם והתנצל: "מצטער, אין לי אפשרות. פעם, כשהייתי אברך, יכולתי להרשות לעצמי לתרום. מאז שיצאתי לעבוד מצבי הכלכלי הורע, ואני שקוע בחובות גדולים"…
הרי זה נגד הטבע! מה ההסבר? פשוט מאוד: כשהוא היה אברך היתה לו סיעתא דשמיא, הוא זכה להנהגה מיוחדת, על טבעית, ששמורה למי שמסתופף תחת המטריה של בורא עולם. ברגע שיצא מבית המדרש – הוא כבר אינו תחת המטריה של בורא עולם, הוא איבד את הסיעתא דשמיא, וכעת עליו להתמודד עם קשיי החיים.
(מתוך הספר 'משכני אחריך')
