תפילת השחר בבית מדרשו של ה'חזון–איש' הסתיימה זה עתה, ואחרוני המתפללים עזבו את בית המדרש. רבינו שהה עוד זמן קט בהיכל הקודש – ביקש לספוג עוד מהאווירה העילאית במחיצת רבו ה'חזון-איש'.
אותו יום, בדרכו של החזון-איש לחדרו, פנה לרבינו וביקשו שיתלווה עמו. רבינו צעד עמו החדרה, ולפליאתו פנה ה'חזון-איש' אל מקרר הקרח שעמד בפינת החדר, פתחו, הוציא ממנו מעטפת נייר ומסרה לידי רבינו.
"יש כאן גרעינים מהאתרוג עליו בירכתי בחג הסוכות" – אמר לו ה'חזון-איש' – "קח אותם, נטע אותם בחצר ביתך, ותגדל מהם עץ שיוציא אתרוגים מהודרים".
כשקיבל רבינו את הגרעינים, לא שאל את ה'חזון-איש' למקורם ולייחוסם – "למאי נפקא מינה" – אמר רבינו פעם לתלמידו ששאלו למקור אתרוגים אלו – "הרי ה'חזון-איש' נתן לי את הגרעינים הללו מפני שרצה שעל האתרוגים הללו יברכו".
אמנם, באחת הפעמים, עת צעד רבינו עם החזון-איש בטיולו היומי, ובשיחתם זרזו ה'חזון-איש' להשקות את העץ במים רבים, כיון שהשעה היתה עת רצון, ההין לשואלו: מנין אפשר לדעת בוודאות כי אתרוגים אלו אינם מורכבים? ענה ה'חזון-איש': "אתרוג זה הוא כאתרוג עם מסורת", אמר ולא הוסיף. את תשובת ה'חזון-איש' העלה רבינו לימים על הכתב, וכדרכו דייק להעביר הדברים בדיוק רב, וכך כתב: "ענה לי את תשובתו, ששייך לומר עליו כמו ידיעה של 'במסורת'. ובדיוק לשונו קשה לי לקבוע ולומר, אם אמר שיש לו דין כמו במסורת או שאמר בלי המילה 'דין' אלא שזהו כמו במסורת".
זן 'חזון-איש'
בעיתון הוילנאי החרדי 'ווארט', התפרסמו פעם תולדותיו של רבי בצלאל הכהן, מו"ץ דוילנא ובעל 'ראשית ביכורים', וסופר שם – בין השאר – על נסיעתו של רבי בצלאל, ושהייתו במשך כמה חודשים באי קורפו שבאיטליה, כדי לברר את כשרות האתרוגים דשם שיצא עליהם ערעור. אמר ה'חזון-איש' לתלמידו רבי שלמה כהן (נכד אחיו של רבי בצלאל): "לדעתי, מעשה זה הוא הסיפור החזק והנפלא ביותר, מכל המסופר עליו בכתבה זו. מעשה זה מראה את גודל מסירות נפשו על קיום מצוה אחת ממצוות השם יתברך, עד כדי כך שהטריח עצמו בדרכים קשות ומסוכנות, בתנאי הימים ההם, למשך כמה חודשים – והכל כדי לברר ולקיים כדת וכדין את מצוות ארבעת מינים".
מיום שעלה ה'חזון-איש' לארץ הקודש, מוטרד היה במציאת והשגת אתרוג שאין עליו כל חשש של מורכב – שהרי כבר קבע בספרו לענין נטילת אתרוג מורכב למצוה: "כבר יצא הדבר לאיסור".
בקייטא דשנת תרצ"ה שהה ה'חזון-איש' למנוחה בצפת. אך דאגתו לחג הסוכות הקרב ובא הטרידה את מנוחתו, היכן ישיג אתרוג כשר ונקי מחשש הרכבה.
כבר באמצע אלול הריץ מכתבים מצפת, אל מיודעו רבי משה הכהן אילוביצקי היושב בבני ברק: "אבקש להודיעני על דבר אתרוגים בלתי מורכבים דאשתקד".
בימי שהותו בצפת, נודע ל'חזון-איש' באחד הימים, אודות ערבי אחד שברשותו מטע של אתרוגים אי-שם בנחל עמוד שבמורד הרי צפת – עצי אתרוג שגדלו פרא, ואין בהם חשש של הרכבה.
וכך תיאר איש אמונו של ה'חזון- איש' ששהה עמו יחד בצפת, והלך עמו בחיפוש אחר עצי האתרוגים: "לשעה המיועדת קבענו עם אותו ערבי להפגש במקום מסוים בצפת, משם יצאנו אל מקום העצים. הערבי רכב לפנינו על סוסו, ואנחנו הלכנו אחריו במשך שעה ארוכה במשעולים התלולים של נחל עמוד, עד שהגענו למקום העצים. קטפנו אתרוגים ואף קצצנו כמה יחורים, ושבנו העירה".
לפי המסופר, מענפים אלו מסר ה'חזון-איש' לרבי יעקב הלפרין, ששתלם בחצר ישיבת 'אהל יעקב' שהוקמה על ידו בשכונת 'זכרון מאיר', ומעצים אלו נטל ה'חזון-איש' את אתרוגיו לברכה למשך כמה שנים.
לימים קיבל ה'חזון-איש' אתרוג נוסף, שמקורו מאיזור שכם, מהזן שעליו היה מקובל לברך עוד מימיו של רבי יהושע לייב דיסקין, והיו מוחזקים כבלתי מורכבים. ומגרעיני אתרוג זה מסר לרבינו לשותלם – ולקבוע לדורות את האתרוגים המובחרים והמוחזקים בהידורם, ושמו עליהם עד עצם היום הזה: "אתרוגי חזון-איש".
במשב רוח אחד
משקיבל רבינו את גלעיני האתרוג מידו של ה'חזון-איש', תמה ואמר: "הלא אין לי שום מושג כיצד מטפלים בזה, לא בהנבטה, לא בשתילה ועל אחת כמה וכמה שלא בטיפול המסור בעצי האתרוגים הרגישים?"
וה'חזון-איש' מרגיעו, ובנימתו השלווה והבוטחת אומר: "מיט איין ווינטעל'ע" – במשב רוח אחד ששולח הקב"ה, מצליח העץ לגדול ולהצמיח פירות…
בחרדת קודש מסר רבינו את הגרעינים לרבנית, שהתמסרה לטיפול בהם: הנביטה אותם על גבי מצע של צמר-גפן לח, שתלה אותם באדמה, כשהיא עוקבת אחריהם בעין בוחנת – משקה כשצריך, תולשת עשבים שוטים, מסקלת אבנים… עד שהחל השתיל לעלות ולפרוח.
חלפה שנה ועוד שנה, שנת ערלה חלפה גם היא, והנה הגיעה שנת נטע רבעי – הגרעינים שהפכו לשתיל, כבר הצמיחו עץ והוציאו פירות הדר להפליא – וכל זאת כהבטחת ה'חזון-איש': "מיט איין ווינטעל'ע" – ללא כל טיפול מקצועי.
כל אותה תקופה, היה ה'חזון-איש' מתעניין לשלום העץ 'שלו', איך הוא מתפתח? מתרומם? מוציא ענפים? ההנץ הנץ? האם כבר הוציא פירות?
ומעת לעת היה מזרז את רבינו: "השקה את העץ במים… הרבה מים…".
⃰⃰
חלפו ארבע שנים, בא ומתקרב חג הסוכות של שנת תש"ח, התרגשות בבית רבינו: ה'חזון – איש' בכבודו ובעצמו מגיע אל הבית. ה'חזון – איש' פונה אל החצר, ובעיניו הטהורות בוחן את העץ שפרח ועלה. כעלם צעיר, השתטח מתחת לעץ כשהוא תר ומחפש אחר אתרוג נאה ומהודר. דקות ארוכות עמדו הכל סביב במתח ובתחושה של מעמד רווי הוד – הימצא ה'חזון- איש' את אשר איוותה נפש?
והנה מזדחל ה'חזון – איש' החוצה, כשפניו צוהלות ומאירות באור עילאי, ובידו אוצר – אתרוג מהודר!
שליחות קודש
רבינו ראה בעסק האתרוגים שליחות קודש, שנמסרה לו מידיו של ה'חזון – איש', לקיים ולהמשיך לדורות יבואו את קיום מצוות "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" בכשרות ובהידור.
ועל כן. כאשר ביקשו מרבינו ליטול שתילים מן העצים הללו, לגדלם במקומות אחרים, נתן לכל דורש בעין יפה ובשמחה – בראותו בכך חלק מתפקידו ושליחותו. ולא רק אנשים פרטיים, אלא גם הסוחרים הידועים בשמותיהם, אשר הפכו לשם נרדף לאתרוג, כמו 'אתרוגי לודמיר', 'אתרוגי משה פרידמן', 'אתרוגי שטוקמן', 'אתרוגי דאובה' – ועוד רבים אחרים לשמותיהם ולכינוייהם, המתהדרים ב'זן חזון איש' – כל אלו משתילים שמקורם בעצי חצרו של רבינו.
מתוך חרדת קודש, הקפיד רבינו לשמור על טהרת ייחוסם של עצי אתרוג אלו, ועל כן נמנע מלדשן את העצים בחומרים כימיים שונים – בחששו שמא חומרים אלו מכילים חלקים ורכיבים מעצים אחרים, וכשעץ האתרוג יינק מחומרים אלו, הרי יש כאן חשש של מורכב.
הוראות ה'חזון איש'
רבינו מסר כמה הוראות בענייני כשרות האתרוגים ששמע מפי ה'חזון – איש' ומהם:
באתרוג שהיה עליו כתם בהיר, הסתפק רבינו שמא זהו 'מראה לבן' הפוסל את האתרוג, והראהו ל'חזון – איש'. משך ה'חזון – איש' את שרוול חולצתו הלבנה, ואמר לרבינו: "זהו מראה לבן". עוד שמע רבינו מפיו: "רוב לולבים פסולים, ורוב אתרוגים כשרים".
יושבת בגנים חברים מקשיבים
כבר בחודש מנחם – אב, היו המדקדקים במצוות מחזרים אחר אתרוג נאה מחצרו של רבינו. אך דעתו של רבינו לא היתה נתונה לאתרוגיו – חודש אלול המתקרב ובא, וקול השופר כבר מהדהד בחדרי לבו ונפשו, וכולו נתון בעבודת היום ולחובת השעה: תשובה.
היוצאים ובאים היו מסמנים את האתרוגים שאיווה לבם, בעוד הם נותרים מחוברים לעץ – ובלבם תפילה, שהאתרוג יישאר בכשרותו והידורו.
רק "במשוך היובל" במוצאי יום כיפורים, או אז פנה רבינו בלב מלא שמחה למצוות הזמן – ארבעת המינים .
מה נהדר היה מראה חצרו וביתו של רבינו באותם הימים לקראת חג הסוכות. במעלה רחוב וילקומירר היו עולים ויורדים תלמידי חכמים – תלמידי ה'חזון – איש', נכנסים ויוצאים מבית רבינו, סובבים את העצים ותרים אחר האתרוג הנאה והנקי.
והנה מוצא אחד מהם אתרוג נקי כמעט לחלוטין, אלא שנקודה חשודה קטנטנה, בלתי נראית כמעט, טורדת את נפשו. הוא מראה את האתרוג לרעהו, המביע את דעתו – אך זו אינה מניחה את דעת חברו, וכבר מתלהטת לה ריתחא הלכתית, מרובת אסמכתאות מראשונים ואחרונים, פוסקים ומפרשים… תלמיד חכם שלישי השומע את דבריהם, יוצא מבין העצים מאובק כולו, ומנסה גם הוא להביע את דעתו, והנה חוברים עליו השניים ומבקשים לבלוע את סברתו שהעלה זה עתה…
בני ביתו של רבינו, מתרונן לבם למראה המרהיב לתורה המתלבנת "כנתינתה מסיני" בקולות וברקים… – פרחי אברכים עם תלמידי חכמים, שזקנם הלבן יורד על פי מידותיהם, מתנצחים. השמש יוקדת בעוז, מצחם נוטף אגלי זיעה, ובני הבית ממהרים לצאת אליהם כשקנקני מים צוננים בידיהם.
סוף סוף, מצא כל אחד את אתרוגו כלבבו – האתרוגים נקטפו ונאספו, והנה הם נכנסים לבית להתעשר, רבינו עומד, במאמץ של ריכוז וכובד ראש. ראשית, מונה את האתרוגים שבארגז, מפריד את חלק המעשר לצד אחד, מופרד מכל האתרוגים, מפריש חלק לתרומה גדולה ולתרומת מעשר, אח"כ היה מעלה על הכתב את כל הנוסח של ההפרשה, תוך ציון מקום של כל חלק וחלק, לאחר מכן נעמד בחיל ורעדה לברך על ההפרשה בשם ומלכות, ואומר את הנוסח מן הכתב, תוך שהוא מורה באצבעו על כל חלק וחלק: "ה-יותר מאחד ממאה" – מתרונן נוסח המעשרות שקבע מרא-דשמעתא בעל 'חזון-איש', כשהוא יוצא מתון מתון מפי רבינו.
לאחר מעמד מרומם זה עבר על האתרוגים, בחנם בקפידא, ובחר לעצמו פרי עץ הדר.
אגב, באחד מפנקסי רבינו, נמצא כתוב נוסח הפרשת התרומות ומעשרות בכתב ידו הקדושה של ה'חזון – איש' עצמו.
אשרי מי שחזה.
במצוותיו חפץ מאוד
רבינו עצמו, בירך כמובן על האתרוג מחצירו. אך לאחר שנטל את אתרוגו היה ונוטל אתרוגים נוספים ממקורות שונים. היו אלו אתרוגים שקיבל מאותם סוחרים, שנטעו פרדסים מאתרוגים מיוחסים אלו שבחצרו, והיו מביאים לו מדי שנה אתרוג מהודר מעציהם כהכרת טובה. אתרוגים אלו שמקורם אמנם משתילים שנקלטו מעצי חצרו, אבל כיון שטופלו במקצועיות לכן היו – בניגוד לפירות האתרוג שבחצירו – עם פיטם.
בערוב ימיו היו מביאים לו אף אתרוג ממרוקו, ורבינו לקחו עמו לתפילה בבית הכנסת, והיה נוטלו באמצע ההלל, בנענועים או בהושענות.
בשנתו האחרונה, הביאו לרבינו גם אתרוג תימני, וגם אותו נהג ליטול מידי יום ולנענע בו.
והשביעית תשמטנה
את האתרוגים שנלקטו בשביעית (וחנטו בשישית) חשש רבינו לעשר בעצמו, כיון שחשש לדעה דאזלינן בתר לקיטה – ואם כן הרי הם פירות שביעית הפטורים מן המעשר, והברכה תהיה לבטלה. ומשום כך עשה שליח שיעשר בלא ברכה. אמנם בתקופה בה גדלו בחצירו עצי פרי הגויאבה, היה מעשר באותה שעה גם את פרי הגויאבה, ומברך ברכה אחת על שני המעשרות.
אגב עץ הגויאבות: העלו פעם בפני רבינו חשש, שעץ הגויאבות הגדל בסמוך לעצי האתרוג, משפיע עליהם לרעה ומחליש את שורשיהם. שלח רבינו לשאול את בעל 'קהילות יעקב', אם מותר לכרות את עץ הגויאבות במטרה להשביח את עצי האתרוג – אך בעל ה'קהילות יעקב' חשש מלהתיר קציצת אילן פרי, והעץ המשיך לפרוח בסמוך לעצי האתרוג, שגם הם המשיכו לתת את פירותיהם המשובחים.
את אתרוגי שביעית שהופקדו כדת וכדין, הורה רבינו לקוטפים שאין מן הראוי לקצוץ את האתרוגים במזמרה. אלא עם סכין או מספריים או כל כלי אחר שאינו מזמרה. אף אם האתרוגים גדלו בשישית, כי חשש שזהו כדרך הקוצרים.
פעם דנו בני הבית בינם לבין עצמם, אם אפשר לקחת כסף על האתרוגים שהיו ספק שביעית – אך רבינו בחרדתו לקיום ההלכה בנקיות וללא כל חשש ופקפוק, הורה חד משמעית: לתת את הכל ללא קבלת שום תשלום.
בשנת השמיטה תשי"ב, גדלו בחצרו של רבינו מלפפונים. עם צאת יום טוב של ראש השנה, הגיע לחצרו רבי גדליה נדל, וקטף לעצמו מלפפון – באומרו כי רוצה הוא לחוש את שמיטת הארץ למעשה.
כשהגיעה שמועה זו לאזני ה'חזון-איש', צהלו פניו ואמר: "האח, כבר נתקיימה מצות שביעית בעירנו!".
אתם נותנים לי הכל
בכל שנה ושנה, היה מקפיד רבי יעקב ישראל קנייבסקי – 'הסטייפלר', ליטול אתרוג מעצי רבינו. כבר בעיצומו של החורף היה מתעניין אודות מצב הגדילה של העץ, והסיכויים שיעלו בו אתרוגים נאים ומהודרים. מתחילת הקיץ, בכל עת שהיה פוגש ברבינו, היה מתעניין: "עס וועט זיין א גוטער אתרוג?" – היהיה אתרוג טוב?
בט"ו באב – חודשיים לפני חג הסוכות – כבר היה מתייצב בבית רבינו, יחד עם בנו להבדל"ח רבי חיים, כדי לבחור לעצמו אתרוג. כל עוד היה בכוחותיו היה מתאמץ הסטייפלר לרדת לבדו אל העץ, והיה נשכב על הקרקע תחת העץ כדי לחפש בין ענפיו ולקטוף בעצמו את האתרוג, אולם אף בשנותיו המאוחרות יותר, כשכבר היה חלש, מכל מקום לא הסכים שיביאו את האתרוג אליו לביתו, אלא היה טורח ובא לבית רבינו, שם היו מגישים לפניו מבחר אתרוגים שנקטפו מן העץ בחצר, מהם היה בוחר את השניים הנראים בעיניו – אחד בעבורו ואחד נוסף בעבור בתו הרבנית ברזם, בביתה התגורר.
בהערכתו את הידור המצוה המזדמנת לידו, היה הסטייפלר משלשל לידו של רבינו סכום ניכר ומכובד, הרבה יותר מאשר נקבע לאתרוגים על ידי רבינו, ואף מעל ומעבר למקובל בשוק. לא הועילו כל הפצרותיו של רבינו שאינו חפץ בתשלום כלל.
שנה אחת עמד רבינו על דעתו, וסירב מליטול ממנו מעות. והנה למחרת, הופיע הסטייפלר ובידו שני כרכי 'קהילות יעקב' על מסכתות ברכות וחולין – תמורת האתרוגים. משראה רבינו כך, שוב לא סירב מליטול ממנו תשלום, אמנם היה נוקב בסכום מועט, והסטייפלר היה מתעקש לשלם סכום גדול יותר, באמרו: "אתם הרי נותנים לי הכל, ומה אני נותן לכם בתמורה? מאומה…" – כך היתה התייחסותו כלפי קיום מצוה נצחית למול כסף בר חלוף – "הכל" למול "מאומה".
*
בחורף תשמ"ה, נזקק רבינו לעבור ניתוח על עיניו, נכנס אל הסטייפלר לדרוש בעצתו ולקבל את ברכתו. אך בניגוד לכל השנים, לא הזכיר הסטייפלר כלל את האתרוגים, ולא התעניין בהם אפילו פעם אחת – כדרכו בכל שנה ושנה. גם בפני בנו של רבינו, רבי משה דוד, שנכנס אליו גם הוא באותה תקופה כמה וכמה פעמים – לא העלה הסטייפלר את ענין האתרוגים.
בכ"ג באב של אותה שנה, נסתלק לבית עולמו. ויהי לפלא.
אתרוג עבור הספרים
לתלמידו מאז, הלא הוא רבי חיים קנייבסקי, נוהג היה רבינו ליתן אתרוג מהודר, כשהיה הסכם ביניהם שרבי חיים משלם לרבינו תמורת האתרוג בספרים שחיבר והוציא לאור.
אמנם רבינו לא תמיד היה עומד ב'הסכם', ופעמים רבות כאשר היה מקבל ספר חדש מרבי חיים, היה משגר את תמורתו הכספית.
רבי חיים מצידו, השיב את הסכום בתוספת מכתב:
—"נתפלאתי מאוד על הדרת גאונו שליט"א ששלח לי כסף, הרי אני לוקח כל שנה אתרוג על חשבון הספרים כמו שדיברנו, ועדיין אני חייב לו הרבה, חוץ ממה שאני חייב בלא זה הרבה מאוד, לכבוד מורי ורבי שליט"א. והנני מחזיר את הכסף בתודה, והריני כאילו התקבלתי, וימחול לי שאני עובר על רצונו כי נתינה בטעות היא"—
הפירות הפקר – אבל העולם אינו הפקר
באחת משנות השמיטה, הגיע הסטייפלר כדרכו לבקש לעצמו אתרוג, אך מקודם ניגש אל הבית לבקש רשות. לפליאת רבינו, בקשת רשות זו למה, והרי פירות שביעית הם והכל הפקר? ענהו הסטייפלר במתק לשונו: "די פירות זיינען טאקע הפקר, האבער די וועלט איז נישט הפקר!" – הפירות אמנם הפקר, אבל העולם אינו הפקר! ומן הנימוס והדרך ארץ, לבקש רשות כאשר נכנסים לחצר הזולת וקוטפים מאילנותיו.
ואף שהיה הסטייפלר מהדר לקיים את המצוה באתרוגים נוספים ממקורות אחרים, מכל מקום הקפיד לברך על אתרוג מעצי רבינו דווקא ולא על אחרים. וכן היה מבהיר לכל אלו שביקשו להעניק לו אתרוג לקראת החג, הגם שהיו גם הם מ'זן חזון איש', כי את הברכה אינו מברך אלא על אתרוג מחצירו של רבינו. כך גם בנו, רבי חיים קניבסקי, מקפיד לברך על אתרוג הגדל בחצרו של רבינו דווקא, ולא על אלו שבאו מכוחם, וניטעו במקומות אחרים. שנה אחת נטל גם הרב מבריסק אתרוג מעצי רבינו – היה זה בשנת תש"ט, עת שהה בבני ברק מפאת ההפגזות שבירושלים.
בקהל חסידים
האדמו"ר מ'תולדות אהרן' – רבי אברהם יצחק קאהן, בעל 'דברי אמונה', היה מקפיד בכל שנה ליטול אתרוג מחצירו של רבינו – כאשר האתרוג היה מובא קודם לבחינה לרבי מאיר ברנסדורפר בעל 'קנה בושם', שעמד על רמת הידורו.
לא אחת היו בני ביתו של האדמו"ר מגיעים בעיצומו של חול המועד, בבקשה לרכוש אתרוג נוסף, לאחר שהאתרוג הקודם נפסל מחמת משמוש ידיהם של חסידיו הרבים, שביקשו ליטול ולברך על ארבעת המינים של רבם.
וכך נוהגים גם בניו ממשיכי דרכו אחריו, האדמורי"ם מתולדות אהרון ותולדות אברהם יצחק, אשר לוקחים כל שנה אתרוג מחצר בית רבינו.
לרוב, אין האתרוגים הצומחים בחצר רבינו בעלי פיטם. משום שכדי שהפיטם לא ייבש וינשור במהלך גידולו, יש צורך בטיפולים אגרונומיים מיוחדים, מהם נמנע רבינו. שנה אחת מצא רבי דוד פרנקל – מתלמידיו הנאמנים של ה'חזון- איש', אתרוג בעל פיטם. אתרוג זה נשלח אחר כבוד לאדמו"ר בעל 'בית ישראל' מגור. שנה אחרת קיבל רבי חיים קנייבסקי אתרוג שכזה.
דובר אמת בלבבו
מידותיו התרומיות, נקיותו וצחותו בענייני ממון של רבינו, באו לידי ביטוי מפליא בעסק האתרוגים.
רבינו נתן את האתרוגים ללא תשלום, ומי שנפשו חשקה בדווקא לשלם עבור אתרוגו, היה רבינו נוטל אך תשלום סמלי – כרבע מהמחיר המקובל בשוק. וגם בזה היתה מידת האמת והנקיות מורה דרכו.
מעשה באחד שביקש לרכוש אתרוג בערב סוכות ממש. רבינו אמר לו בצער כי לא נותרו בידו, כי אם אתרוג אחד שהוא 'חסר'. הלה הוציא מכיסו זכוכית מגדלת מיוחדת, ובהתבוננותו הבחין שעדיין נותרה מהקליפה החיצונית של האתרוג על גבי הנקב, ואם כן, אינו 'חסר', והרי הוא כשר ומהודר אף לכתחילה. אך גם לאחר שהתברר כי האתרוג מהודר, חזר ונקב רבינו במחיר זול – ככל אתרוג 'חסר', באמרו: "כיון שכבר הסכמתי לתת לך את האתרוג במחיר של 'חסר' – אינני חוזר בי".
ומעשה ונכנס אחד לחצר רבינו בין יום הכיפורים לסוכות, כשהוא תר ומחפש אחר אתרוג נאה. משמצא את האתרוג שמצא חן בעיניו, דפק על דלת בית רבינו וביקש לקטפו ולרכשו. יצא רבינו אל החצר, התבונן על האתרוג המדובר ואמר: "אתרוג זה שאתה מבקש, קטן ואין לו שיעור הראוי למצוותו, ולכן לא אקטפנו" – ורבינו מציע לו להמשיך ולחפש, אולי ימצא אתרוג אחר.
אך אותו אחד לא עמד בפיתוי, האתרוג היה נקי באופן מיוחד, ולבו חמד את אותו אתרוג. משנכנס רבינו לביתו, קטף בעצמו את האתרוג מן העץ, וניגש לבית רבינו כשהוא מבקש לשלם על האתרוג.
רבינו, בסבלנותו הידועה, מביט שוב על האתרוג, אומד אותו בעיניו, ואומר: "לאתרוג זה אין 'שיעור', ולכן אינני גובה עליו כסף". האיש, נבוך במעט ושאל: "האם לפי דעת ה'חתם סופר' יש בו כן שיעור?", ורבינו באמיתתו הנוקבת משיב באורך רוח: "אכן יש בו כשיעור הזה, אבל היות ואין בו שיעור 'חזון-איש', אינני לוקח תשלום". האיש חש באי-נעימות, וביקש למצוא כל דרך לשכנע את רבינו ליטול תשלום עבור האתרוג, ושב ושאל: "אם האתרוג היה נשאר על העץ עד החג, האם מגיע לשיעור 'חזון איש?'"
ורבינו בשלו: "אכן, מאוד יתכן ומסתבר שהיה מגיע לשיעור זה, אבל היות וכרגע אינו בשיעור זה, אינני לוקח עליו שום תשלום".
כל חלב לה'
רבי רפאל ברוך טולדאנו, שהתגורר בסמיכות לבית רבינו, רגיל היה לקבל בכל שנה אתרוג שנשלח אליו ממרוקו, עליו היה מברך. באחת השנים בושש האתרוג מלבוא, והנה החג מתקרב ואתרוג אין. בלית ברירה עלה ופנה לבית רבינו, לבקש לו אתרוג.
היה זה כבר ערב החג, כל האתרוגים הנאים והמהודרים כבר נרכשו ונלקחו. אך רבינו חרד לכבודו של אותו גאון וצדיק, ובמאור פנים מגיש לפניו תיכף ומיד שני אתרוגים מהודרים בנקיונם ונאים בגידולם, ואומר: "הנה נותרו שני אתרוגים, וכבוד תורתו יכול לבחור לו אחד משניהם, כאוות נפשו".
היו אלו שני האתרוגים של רבינו ושל בנו רבי משה דוד, שנבחרו בקפידה בחיפוש ובירור מתוך מאות האתרוגים…
משלוח מנות
מהאתרוגים הרבים שנותרו על העץ ולא היו ראויים למצוותם, היתה הרבנית מכינה מרקחת מתוקה. צנצנת אחת של אותה מרקחת היתה משגרת לרבי אלעזר מנחם מן שך – אותה היתה מצרפת לצנצנת דבש שהיה אחיה רבי ראובן יוסף משגר להרב שך דרך קבע.
על הערכתו של הרב שך למרקחת זו, יסופר, כי בשנים האחרונות לחייו, היה הרב שך שומר את הצנצנת ומצרפה למשלוח המנות שהיה משגר לאדמו"ר מבעלזא, כשהוא מבהיר לשליח את חשיבותה של מרקחת זו, שהיא מעשי ידי הרבנית אשת רבינו, מהאתרוגים הגדלים בחצרם.
שלא ייבש האילן
ארבעה עצים נשתלו בחצר האחורית של הבית, ובשנים המאוחרות יותר נשתלו שני עצים נוספים בחזית הבית.
עד היום, עשרות שנים לאחר נטיעתם, נותנים העצים את פרים – מאות אתרוגים בכל שנה ושנה. תופעה לא מצויה כלל בעצי האתרוג הרגישים. מה עוד שאין עצים אלו מקבלים כל טיפול מיוחד – פלאי פלאות.
אין זאת אלא ברכתו של ה'חזון- איש', ואותה 'נשיבת רוח' נותנת את ברכתה עד עצם היום זה. והנה, בימי האבל על פטירתו של רבינו, בחודשי תמוז – אב, כאשר בכל שנה ושנה עמוסים העצים בתקופה זו בעשרות רבות של אתרוגים – לא נראו על העצים שום פרי, גם לא אתרוג אחד! כביכול נסתלק רבינו ועמו נסתלקה הברכה. רק לאחר עתירת תפילה על קברם של ה'חזון-איש' ורבינו, להמשיך את הברכה כמאז, התאוששו העצים ושבו לתת פרי – אם כי לא כמאז.
*
מה ראה ה'חזון-איש' להפקיד בידי רבינו את עתיד האתרוגים, אשר עליהם מברכים רוב מנין ובנין של עם ישראל בימי הסוכות? – לא נודע מעולם. ואף רבינו, בתומו לא שאל שאלות, וכתלמיד נאמן עשה את המצווה עליו.
אך כמאליה עולה ההרגשה, כי הלא אמרו חז"ל "אתרוג דומה ללב", ומי כרבינו אשר כולו היה לב, כולו טעם וכולו ריח – להצמיח ולגדל את האתרוגים.
(מתוך הספר 'רבי מיכל יהודה')