"שימו לבבכם לכל הדברים" (לב, מו)
מספרים, בתו של אחד מגבירי משפחת רוטשילד הגיעה לפרקה. הגביר חיפש כמובן חתן מיוחד, כליל השלמות והמעלות. כסף הרי לא חסר. פנה אפוא לאחד השדכנים ואמר, אתן לך כפל כפליים ממה שמקובל לתת, אבל, מצא לי את בחיר עולם הישיבות.
אמר השדכן, בשמחה רבה.
ואכן, האיש גייס את כל כוחותיו לטובת המשימה. טרח, עמל ויגע. עבר מישיבה חשובה לישיבה חשובה אחרת, נפגש עם ראשי הישיבות ועם המשגיחים. בסופו של דבר, אחרי שהעביר את הבחורים ניפוי אחר ניפוי, מצא את 'הבחור' בה' הידיעה. נפגש הבחור עם הנערה, והם מצאו חן זה בעיני זו.
שמח רוטשילד, שמח השדכן. אמר, עתה אפשר להפגיש את המחותנים ולהביא את הדבר לידי גמר. כאמור, אחד הצדדים בשידוך היה רוטשילד. עשיר מופלג. לעומת זאת, הורי החתן היו 'תפרנים'. עניים מרודים.
נפגשו הורי החתן והורי הכלה. אומר רוטשילד, ראשית אומר מה אני נותן. ובכן, חתונה מפוארת כולל הכל. תזמורת ענקית, צוות צלמים וכו' וכו'. אתן לזוג דירה גדולה במיקום הטוב ביותר. עוד אתן להם דירה נוספת שיוכלו להשכירה כדי שיהיה להם ביטחון כלכלי. מעבר לכך אפקיד עבורם מידי חודש בחדשו 'דמי כיס' בגובה שלושת אלפים דולר.
ואז פנה אל המחותן ושאל, ומה אתה נותן?
אמר הלה, הלא אתה יודע היטב את מצבי. בקושי אני מפרנס את משפחתי הגדולה, ולא עוד אלא שכורע אני תחת חובות מנישואי ילדי הקודמים. מה ביכולתי כבר לתת?
אמר רוטשילד. זה לא הולך ככה. משהו אתה חייב לתת. הרי אתם מקבלים כלה מושלמת מבית מושלם, עם סידור כלכלי מושלם.
חושב המחותן מה לעשות. מהיכן אוציא כסף, המן הגורן או מן היקב?
אמר רוטשילד, אני רואה שאתה מתחבט. בוא אעזור לך להחליט. תן עשרת אלפים דולר לזוג הצעיר, מתנה חד פעמית, וחסל. את כל יתר המליונים אתן מכיסי.
אומר המחותן, אינני יכול לתת תשובה על המקום. הרי אין בידי פרוטה לפרטה. אבדוק אצל חברי וידידי, אולי הם יוכלו להלוות לי את הסכום הלז.
אומר רוטשילד, טוב ויפה. אמתין בסבלנות.
למחרת בבוקר מתדפק המחותן על דלתו של רוטשילד. אמר רוטשילד לעצמו, הנה, כשהוא רוצה – הוא יכול. לא עברו כמה שעות – והוא השיג את הכסף. ואז פותח המחותן פיו ואומר, ידידי היקר, מחותני לעתיד, יש לי בקשה אילך. אולי אתה יכול להלוות לי עשרת אלפים דולר…
ה'מעשה' שסיפרנו לא היה ולא נברא. הבאנו אותו כמשל.
כך או כך, ודאי שהנהגתו של המחותן מגוחכת עד מאד. אבל, הלא כך אנו נוהגים, מעשים שבכל יום! הקב"ה נותן לנו כל כך הרבה. הכל מידו יתברך. נתחיל מהדבר הבסיסי ביותר שקיבלנו מהבורא. יש לנו גוף כה מופלא. ידיים, רגלים, עיניים, אף ופה. מערכות מורכבות כל כך. והכל פועל בתזמון מופלא, מושלם.
אגב אספר, לא מכבר שהיתי בברזיל. התארחתי בבית משפחה אחת. במוצאי שבת הגיע לבקר יהודי, חוזר בתשובה. האיש הינו מנתח, אשתו רופאת לב. בעלי תשובה כמה שנים.
אמר לי האיש, הרב, אני רוצה לומר לך דבר תורה. שלף היהודי מהארון גמרא מסכת שבת והצביע על דברי הגמרא [ה א] האומרת שידו של אדם חשובה כארבעה על ארבעה טפחים. כאן סיפר היהודי דבר מענין עד מאד. פרופסור אחד, חוקר מוח בקנדה, פילח את עבודת המוח. המחקר עסק בשאלה כמה אחוזים מעבודת המוח מוקדשים לפעילות כל איבר בגוף.
הפרופסור שירטט גוף אדם, כאשר גדלו של כל איבר הינו ביחס לפעילות המוח. התוצאה היתה – יצור מפלצתי. עיקר הגוף קטן וצנום, אפילו הראש קטן. לעומת זאת, שתי הידיים – ענקיות. גם הלשון יצאה ענקית.
אמר האיש, הנה לך כבוד הרב. על פי פעילות המוח, ידו של אדם חשובה כד' על ד'!
ניתן לקחת את הדברים ולשייכם לחיי היום יום שלנו. נאמר בפסוק "והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך [דברים כט יח].
אומרים רבותינו, לעיתים באים אל האדם ומוכיחים אותו על מעשיו. מדוע אינך מדקדק במצוות, מדוע אינך עוסק בתורה ועבודה?
אומר האיש למוכיח, אתה צודק. אבל יש לי לב זהב, וזה העיקר!
זהו "והתברך בלבבו". האיש משתבח בלבבו הזהוב. טוב ליבו כל כך שופע. לו היה הקב"ה נותן לו קצת יותר כסף, מיד היה מחלקו לכל מאן דבעי. לא היה שומר דבר לעצמו.
פעם שמעתי רעיון נאה ומחודד. בדורנו, המחלות הקטלניות ביותר הן מחלות לב, מדוע?
כידוע, בגוף יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים. כנגדם יש רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. כל מצוה מחייה את האבר שכנגדה. בימים עברו האדם היה מקיים מצוות הרבה. אך בימינו רבים 'דתיים בלב'. כל המצוות יושבות על הלב. הלב אינו יכול לעמוד במעמסה – והוא קורס…
ודאי, לב זהב הינו נחמד וטוב. "רחמנא ליבא בעי" [בסנהדרין קו ב: "הקדוש ברוך הוא ליבא באי", והיינו הך]. אבל אי אפשר להסתפק בכך. צריך גם את היד, את האצבעות, את העשייה בפועל. צריך לדעת לפרוט את הדברים למעשה. עוד פסוק, עוד משנה ועוד גמרא. כולו רווח. כל מעשה מצווה מוסיף לנו עוד פרקליט, עוד סנגוריה. מה שנדרש מאיתנו הוא להגשים את אשר אנו לומדים, לעשות מעשים בפועל.
(מתוך מפיק מרגליות על הימים הנוראים)