"שמעתי את הדברים מהבחור ועיני זלגו דמעות יחד עם הדמעות שלו. אכן, הוא היטיב לתאר איך זה נראה מהצד שלהם, ולכן אני רוצה להעיר ולהתריע בעניין: בתקופת החגים, שזאת תקופה יותר רגישה, פוגשים אנשים שלא רגילים לפגוש כל השנה, צריך לחשוב מה אומרים ואיך אומרים, צריך להתנהג בצורה טבעית. להביע אמפתיה והבנה זה בסדר, זה אפילו מתבקש, אבל צריך גם להיות רגישים"

יעקב א. לוסטיגמן

לקראת חג הסוכות, זמן שמחתנו, שיחרנו את פניו של הגאון רבי חיים שמרלר שליט"א, מרביץ תורה לרבים, ראש ישיבת 'חיי תורה' ונשיא ארגון 'הגפן', וביקשנו לשמוע מעט מדברותיו הערבות על ענייני חג הסוכות.

"ראיתי פעם ווארט יפה מאוד על חג הסוכות", פותח ראש הישיבה שליט"א את דבריו, "ומדי שנה אני נזכר בווארט הזה שנותן הרבה מאוד חיזוק לפני שנכנסים לסוכה בפעם הראשונה.

"יש משהו מאוד מעניין בסוכות, שזאת מצווה שיש בה הרבה מאוד 'קולות' שהן מעיקר הדין. למשל 'דופן עקומה', 'גוד אסיק' ו'גוד אחית', 'לבוד', 'פי תקרה', 'שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח' ועוד ועוד.

"לא מצאנו שום מצווה אחרת בתורה, שבה יש כאלו דרכים להקל וכביכול לעשות כל מיני 'טריקים', שמאפשרים לנו לקיים את המצווה בסוכה שבעיני בשר היא בכלל לא נראית סוכה. אם יבוא אדם ויעשה סוכה בת שלוש דפנות ששתיים כהלכתן ושלישית טפח, בשיעור של שבעה טפחים בלבד, ועם דפנות שמורכבות מכמה חוטים הקשורים זה למעלה מזה, בקצת פחות משלושה טפחים ונעשים דופן מדין לבוד, ובנוסף כמעט חצי מהסכך הוא פסול ורובו כשר אך בדוחק, מה נאמר ומה נענה?

"על כזאת סוכה צריך להצטייד בדמיון מפותח, כדי לראות שיש כאן סוכה בכלל, ובכל זאת אם יבוא רב וימדוד ויראה שהכל כשר וישר, מה הוא יגיד? שהסוכה כשרה ואפילו מהודרת! אין שום חיסרון בסוכה שהיא סוכה על ידי לבוד ועל ידי דופן עקומה. זה לא בדיעבד… זה כשר ומהודר לכתחילה שבלכתחילה!

"עד כאן זה מעניין, אבל בסדר, נו, כל מצוה יש לה את הייחודיות שלה. מה שהופך את זה לשאלה קשה מאוד זאת הגזרה שווה הידועה של 'חמישה עשר – חמישה עשר', אנחנו יודעים שלומדים הלכות סוכה מהלכות פסח, לגבי חובת אכילה בלילה הראשון בסוכה, שנלמדת מחובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח.

"ומה קורה בפסח? פסח זה עולם אחר לגמרי, בפסח אנחנו מחמירים חומרות על גבי חומרות. למרות שמעיקר הדין אפשר לקחת חיטים מהשוק, אנחנו מקפידים שהמצה תהיה שמורה משעת קצירה, שומרים על חי רגעים, מבערים את החמץ הרבה מעבר למה שהתורה מחייבת, לא מסתפקים בביטול, ולא מסתפקים בביעור של פירורים גדולים מכזית, לא ולא! שוטפים ומקרצפים, ושואבים, וחובטים ומנקים מכל כיוון אפשרי ועם כל חומר ניקוי אפשרי כדי שלא יהיה חלילה וחלילה אפילו משהו חמץ.

"וכאן הבן שואל, מה נשתנה? מה נשתנה הלילה הזה של חג הסוכות מהלילה הזה של חג הפסח? למה בחג הפסח אנחנו מחמירים חומרות על גבי חומרות, ובחג הסוכות אנחנו נכנסים לסוכה שלא נראית בכלל סוכה, ומברכים עליה בשם ומלכות בלי שום חשש ובלי שום פקפוק???"

לארח ולהתארח

"כדי להבין את התשובה אנחנו צריכים לספר משל קצר: מעשה באיש פשוט שהתגורר בקצה היער. יום אחד נקשו על דלתו אנשי ארמון המלוכה, והודיעו לו שהמלך מתכונן לצאת למסע ציד ביער הסמוך, ולכן הוא צריך להתכונן לאפשרות שהמלך ירצה לנפוש מעט מהרכיבה על הסוס, ובכזה מקרה הוא יסור לבית הקרוב ביותר, ביתו של האיש הפשוט, וירצה לשבת שם ולנוח מעט. לכן הם מבקשים שיכין את הבית, ויאפשר להם להכניס ציוד מתאים.

"כמובן שהאיש התרגש מאוד, הלכו הוא והגברת קנו חומרי ניקוי יקרים, הבריקו וצחצחו את הבית, שמרו מכל משמר שלא ייכנס שום לכלוך, צבעו את הקירות, תיקנו את הידיות של הדלתות והכינו את הבית כראוי לכבודו של המלך.

"המלך אכן הגיע, נכנס לבית, התרשם מהעבודה שעשו השניים לכבודו, והבין שמדובר באנשים פשוטים מאוד שהשקיעו את כל כוחם במטרה לכבד אותו. ישב המלך, נח והשיב אליו את כוחותיו, שתה משקה חם, טעם ממיני המאפה שהכינה הגברת ולאחר מכן המשיך בדרכו, לא לפני שהזמין את השניים לבוא ולבקר בארמונו בכל עת שיחפצו.

"אחרי תקופה נסעו השניים לארמון, ביקרו בארמון המלך. הם הכינו את הבית? הם טרחו לכבודו של המלך? לא! הם פשוט מאוד יצאו לדרך,  הגיעו לארמון כשהם עייפים מטורח הדרך המפרכת, ונכנסו פנימה בלי שהיתה להם אפילו אפשרות להחליף בגדים.

"למה בפעם הראשונה הם התכוננו מאוד ובפעם השנייה נכנסו כמו שהם? התשובה היא שבפעם הראשונה הם אירחו את המלך בביתם. כשאתה מכניס את המלך לבית שלך אתה צריך להתכונן, לנקות לקרצף, לפרוס מפה יפה. אי אפשר לקבל את המלך בתוך צריף עלוב.

"אבל כשאתה האורח של המלך, אתה לא אמור להתכונן. אין צורך לאפות ולבשל ולסדר ולנקות. כל מה שצריך לעשות זה פשוט לבוא, ולהיכנס לארמון.

"זה ההבדל בין פסח לסוכות. בפסח אנחנו מארחים את המלך אצלנו בליל הסדר. אנחנו אוכלים מצה! מכניסים אותה לגוף שלנו. צריכים להתכונן כראוי.

"אבל בסוכות אנחנו נכנסים להתארח בסוכה, הלא היא ארמון המלך. כל אחד יכול להיכנס לסוכה כמו שהוא. אנחנו בצילא דמהימנותא, בצלו של הקב"ה, גם אם לא התכוננת בכלל, אתה עדיין יכול להיכנס ולהתקבל כאורח החשוב והאהוב ביותר.

"זה נותן לנו אפשרות להבין קצת מה זה חג הסוכות, איזה יום טוב נפלא, שבו אנחנו פשוט נכנסים כל כולנו בתוך הארמון של המלך, ומתקבלים על ידו בכבוד מלכים, כי כך דרכו של מלך – לקבל את האורחים שהוזמנו על ידו לביקור גומלין…".

לא רק סוכה

"למרות האמור, צריך לזכור שבסוכות יש לנו עוד מצוות חוץ ממצוות סוכה. יש לנו גם את מצוות ד' מינים. אנחנו לא רק אורחיו של המלך, אלא גם עבדיו המשרתים אותו ועושים את רצונו.

"לכל דבר יש את המקום שלו, יש מקום להרגשה הזאת 'על רחמיך הרבים אנו בטוחים, ועל צדקותיך אנו נשענים', ויש גם מקום ל'זוחלים ורועדים מאימת בואך', להרגשה שאנחנו צריכים להתכונן כיאה וכיאות לקראת קיום המצווה, לקראת העבדות שאנו עומדים לעבוד אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה.

"והנה אנחנו רואים שגם בסוכות יש 'חומרות'. האתרוג צריך להיות נקי ומהודר, הלולב חייב להיות ישר וסגור עד למעלה, ההדס צריך להיות 'עבות', דווקא משולש, והערבה צריכה גם היא לעמוד בתנאי הכשרות שלה.

"אז נכון, מצד אחד אנחנו נכנסים לסוכה כמו שאנחנו, אפילו בלי להתכונן בכלל. מצד שני, בוודאי שצריך להתכונן מראש ולהיערך לכבוד המצווה החשובה, מצוות סוכה ומצוות ד' מינים כמו גם המצווה לשמוח בחג.

"הרי הגמרא אומרת שאם יש מראה שחור באתרוג מחוטמו ולמעלה, האתרוג פסול. אומר רש"י למה? כי שם עיקר השקפת האדם. כלומר, במקום ששם אנשים מסתכלים צריך להקפיד יותר שיהיה הידור מצווה, שיהיה פרי עץ הדר.

"אבל הכי חשוב שהמצוות הללו ייעשו בשמחה, כי שמחה של מצווה יש לה כח גדול, והיא העיקר בעבודת ה'.

"אנחנו זוכים לעבוד עם בחורים מבוגרים, בשיעורים גבוהים, שלא מצאו את זיווגם בגיל צעיר כמו שאר חבריהם, ובמובן מסוים הם נשארו מאחור, כל אחד מסיבותיו שלו בהתאם למקרה ולנסיבות.

"כשבחור מגיע לגיל 20 או 22, אפשר לראות משהו מאוד מעניין. אפשר לראות איך חינכו אותו ואיך הוא חינך את עצמו, כשהוא היה לפני הבר מצווה וגם לאחריה.

"אחד הנושאים שהכי חשוב לחנך אליהם, ולצערנו הרב הם לא מטופלים כראוי, זה נושא ה'גישמאק' בלימוד התורה.

"אם נחשוב על זה, נגלה דבר מדהים: לוקחים בחור בן 13 שלא זכה אף פעם להרגיש טעם מתוק בלימוד התורה, ושולחים אותו לישיבה למשך שבע שנים פחות או יותר, תלוי לאיזו קהילה הוא משתייך, ומה גיל הנישואין הממוצע בקהילה שלו.

"מה זה ישיבה עבור בחור שלא אוהב ללמוד? זה בית כלא! בית סוהר! כל בוקר יש מפקד, סופרים את האסירים בבית המדרש. הם חייבים להתייצב עד שעת הסדר של 'פאר-טאגס' או תחילת התפילה, כל ישיבה לפי לוח הזמנים שלה. יש לו בדיוק שלושת רבעי שעה לאכול ארוחת בוקר, ולאחר מכן הוא חייב להיכנס לבית המדרש למשך מספר שעות, הפסקה בצהרים ושוב חוזרים.

"מבחוץ הכל נראה כרגיל. הוא שומר על הזמנים כמו כולם, ומשתדל להסתדר עם המגיד שיעור והמשגיח, אבל מבפנים אין כלום. אין שום קשר ללימוד התורה. מתי אנחנו נבחין בזה? כשהוא יהיה בן 19 או 20, אז הוא כבר אדם מבוגר, כבר אי אפשר להכריח אותו לעשות מה שהוא לא רוצה לעשות מבחירה, ואז זה מתפרץ החוצה. אם הוא היה בחור שאהב ללמוד בצעירותו, הוא יאהב ללמוד גם בבגרותו, אבל אם הוא לא אהב את הלימוד חלילה, אין שום סיבה שהוא יישאר בישיבה ביום שבו הוא ברשות עצמו, על אחת כמה וכמה אחרי החתונה.

"לכן חשוב מאוד להשקיע דווקא בעניין הזה של הגישמאק בלימוד, ולא רק בלימוד, אלא צריך שיהיה גישמאק בכל מה שקשור לאידישקייט, כל מה שקשור לחינוך לתורה ולמצוות צריך להיות מתוך גישמאק ושמחה וחביבות של המצווה. זה החינוך האמיתי שיעמוד לאורך זמן!".

דמעות של חג

"ואם בבחורים מבוגרים עסקינן, הנושא הזה הוא כמו פצע פתוח בלבי. מן השמים זיכו אותי לעבוד עם בחורים שנקראים 'מבוגרים', כמובן שמבוגר וצעיר זה עניין יחסי בכל קהילה ובכל חברה, לפי מה שמקובל שם להתחתן.

"הגיע אלי בעבר בחור קצת מבוגר מהישיבה שלנו, ואמר לי שהוא מתכוון לנסוע לראש השנה לשהות על קברו של אחד הצדיקים הקדמונים באירופה. אני בכוונה לא רוצה לומר את השם של הצדיק, שלא יתפרש שחלילה יש זלזול אצלי בנסיעה לציונו הקדוש, חלילה וחלילה. אני רק אציין שהבחור לא תכנן להיות באומן בראש השנה, אלא בציון של צדיק אחר שלא נהגו מעולם לשהות על ציונו בראש השנה, וכעת קם מישהו והחליט לארגן שם מניין גדול בראש השנה.

"שאלתי את הבחור: 'אני מבין שאתה רוצה לנסוע לקברי הצדיקים. אדרבה, טוב להתפלל ולהתחנן לקב"ה שימציא לך זיווג הגון במהרה.

"'אבל למה דווקא בראש השנה? וכי אין לך רבי שאתה אמור להסתופף בצלו בראש השנה? אין לך את הנוסח הרגיל בתפילות שאליו הורגלת? מי נוסע לראש השנה למקום אחר, למניין שונה שהוא לא יודע מה הנוסח שם ועם מי הוא עתיד לשהות שם? זה קצת מוזר, אתה לא חושב?'

"עיניו של הבחור התלחלחו מדמעות: 'הראש ישיבה לא מבין!', הוא אמר לי, 'אני לא נוסע לשם כי אני רוצה להיות שם בראש השנה. אני נוסע לשם כי אני לא רוצה להיות כאן, אצל הרבי שלי!'

"'ולמה אני לא רוצה להיות אצלו? אני אגיד לכם למה… בערב ראש השנה, אני מגיע לבית המדרש יחד עם כל הקהל הקדוש. החברים שלי כולם לבושים בקיטל לבן, לראשיהם שטריימלאך שכבר הספיקו להתיישן… ביד ימין הם מחזיקים ילד בן שבע וביד שמאל ילד בן חמש. כשהם רואים אותי הם אומרים לי 'אוווו שלוימה… שתהיה לך שנה טובה ומתוקה, ושתמצא במהרה את הזיווג שלך סוף סוף, הגיע כבר הזמן, אתה לא יכול לעשות לנו את זה, עוד שנה שלא התחתנת, אנחנו כבר לא מחזיקים מעמד!!!'…

"'זאת קבלת פנים לא הכי נעימה, אבל מילא, לזה אני כבר רגיל. אחר כך יושבים כולם ליד השולחנות, גם אני יושב שם, אבל אני בולט עם הבעקיטשע השחור, ועם המגבעת לראשי. בחורים אחרים עומדים בפרענצ'ס, אבל אני לא יכול לעמוד שם, אני כבר לא בחור בן 16, זה לא נעים לי לעמוד שם, בין כל הבחורים האלו, שעדיין אין להם חתימת זקן ואני זקני כבר יורד על פי מידותיו…

"'אבל עיקר הקושי מגיע אחרי התפילה, כשכולם עומדים בתור ארוך ארוך, כדי להתברך מפי הרבי בכתיבה וחתימה טובה…

"'העמידה בתור הזה היא סיוט! כל מי שרואה אותי מברך אותי, ואף אחד לא שוכח שאני בחור מבוגר, וכל אחד דואג שהברכה תהיה קולנית ומרשימה. אחד כבר מצייד אותי בשידוך עוד בעשרת ימי תשובה, השני מוסיף לי בן זכר שייוולד עוד לפני ראש השנה הבא, והשלישי כבר יודע לומר לי בוודאות ועם חיוך ענק המרוח מאוזן לאוזן, ש… בראש השנה הבא אתה תעמוד כאן עם שלישייה של תינוקות חמודים וחייכנים.

"'כמובן שלברכה כזאת לבבית וקולנית, מצטרפת גם טפיחת שכם עוצמתית ומשברת גרם, ולאחר מכן מסתובב המאחל לכל הצדדים כדי לוודא שכולם שמעו את האיחול הנפלא והמקורי שלו, הוא ממשיך בדרכו בפנים זורחות מאושר, ואחרי 25 שניות הוא שוכח שעומד כאן בחור מבוגר, נבוך ומדוכא, שמחכה שייגמר כבר הסיוט הזה, והוא יוכל להתחפר במיטה, מתחת לשמיכת הפוך המגוננת והמנחמת…

"'אז כן, בוודאי שהייתי מעדיף לשהות בראש השנה אצל מורי ורבי, בוודאי הייתי מעדיף להתפלל את התפילות בנוסח אליו הורגלתי מילדותי. אבל אני לא מסוגל! אני לא יכול לסבול עוד ראש השנה כזה, אז אני בורח לי לאירופה או לאמריקה, או לכל מקום שרק תישא אותי הרוח'…

"שמעתי את הדברים מהבחור, ועיני זלגו דמעות יחד עם הדמעות שלו. אכן, הוא היטיב לתאר איך זה נראה מהצד שלהם, ולכן אני רוצה להעיר ולהתריע בעניין: בתקופת החגים, שזאת תקופה יותר רגישה, פוגשים אנשים שלא רגילים לפגוש כל השנה, צריך לחשוב מה אומרים ואיך אומרים, צריך להתנהג בצורה טבעית. להביע אמפתיה והבנה זה בסדר, זה אפילו מתבקש, אבל צריך גם להיות רגישים, חשוב לזכור שאין שום מצווה, לגרום לבחור מבוגר להלבנת פנים נוראה, בכל פעם שנגזר עליו משמים לפגוש אותך… כמובן הדברים אמורים גם כלפי הצד השני, לבנות מבוגרות, הכאב שלהן הוא אותו כאב, וההתמודדות דומה מאוד פחות או יותר. ויהי רצון שמשמחת החג, שמחה של מצוה יושפעו ברכות וישועות לכל הזקוקים לישועה, בשידוכים, בנים, פרנסה, רפואה וכל אחד ואחד כפי ענייניו הנצרכים לו".