הרב עזריאל דביר זצ"ל
הרב שלמה דלקובסקי שליט"א, אשר משמש כדיין בבית דין הרבני הגדול מתאר בקצרה את אשר אירע לאחיו, הרב עזריאל דביר זצ"ל:
"הדברים שסיפר לי אחי זצ"ל לאחר שקם ממיטת חוליו, את אשר חזה וחש בבית דין של מעלה, ירדו לחדרי לבבי. אחי זצ"ל לא היה איש חלומות וחזיונות, להפך הוא עמד בשתי רגליו על קרקע המציאות, סיפור כזה מפיו יש לו משמעות ברורה ומוחשית. לצערנו הניתוח שעבר לא עלה יפה, וכתוצאה מכך החמיר מאוד מצבו, והרופאים כמעט ואמרו נואש על חייו, תוך אותו פרק זמן שהכרתו הייתה מעורפלת, וכמעט עבר מן העולם, החל לחוש כי הוא עולה למעלה, אור גדול ומנגינות עריבות, משכהו והביאוהו להתייצב בפני בית דין של מעלה, הוא נשאל שאלות קשות על כל פרט ופרט בחייו, כולל דברים שנשכחו ממנו לפני שנים רבות, כך נשאל על ספרים שלקח מבית כנסת במקום מגורינו לאחר שבית הכנסת נסגר, נשאל על דקדוקים בהלכות שכנים עקב מעבר בחצר שנחסם, ונשאל על לשון הרע ורכילות, הוא סיפר כי דקדוק הדין קשה ביותר, ועל כל דבר קטון כגדול באים חשבון עם האדם, הוא ביקש שיחזירוהו ארצה כי יש לו אישה וילדים, אמרו לו שזאת לא סיבה. כי לכל הנפטרים יש בני משפחה,
"לבסוף אמר שאם תינתן לו האפשרות לחזור יקדיש את כל חייו להפצת תורה ויראת שמיים, ולספר נפלאות הבורא, ואז אמרו לו שנעתרים לבקשתו, ואכן מיד עם שובו ארצה דאג לתיקון כל אותם הדברים שהעירו לו אודותם, ביקש ממני להסדיר עם בית הכנסת שנפתח מאוחר יותר במקום אחר את עניין הספרים, ואכן עשיתי כבקשתו, הנהלת בית הכנסת כינסה ישיבה מיוחדת והחליטה לתת לו את הספרים במתנה גמורה, את תמורתם נתתי.
"הקדיש את החודשים המעטים שהקציבו לו מן השמיים להפצת תורה ויראה, איגרתו המפורסמת, איגרת המוסר ששלח לאחר חזרתו בחודש אלול תשמ"ט, מהווה ביטוי נאמן לתחושותיו, למעלותיו ולאמונה החזקה שהייתה בו. איגרת זו נלמדה במספר ישיבות בסדר מוסר, בימי השבעה נכנס אלינו הגאון רבי אהרן יוסן זצ"ל, נפטר לבית עולמו כשנתיים לאחר הסתלקותו של אחי זצ"ל, הוא עבר את הניתוח באותו בית חולים מספר שבועות לאחר הניתוח של אחי, ערב הניתוח טלפן אליו אחי זצ"ל, עדיין היה מאושפז באותו בית חולים, ואמר לו רב אהרן, כולם בוודאי אומרים לך אל תדאג, ה' יעזור, יהיה בסיידר וכדומה, ואני אומר לך דאג ודאג הרבה, דע לך שכל מה שעבר עליי הוא משום שעשיתי תשובה וקיבלתי קבלות על עצמי לאחר הניתוח, עשה אתה תשובה לפני הניתוח ואז בעזרת השם יעבור הכל בהצלחה, ואכן סיפר רב אהרן זצ"ל כי עצה זו היא שעמדה לו לעבור את הניתוח בהצלחה, חבל על דאבדין ולא משתכחין".
ועתה נביא את דבריו של אבא ז"ל בראיון שהעניק בחודש אלול תשמ"ט, בראיון היה אבא מאופק בבחינת מגלה טפח ומכסה טפחיים.
מראיין: הרב עזריאל דביר שלום לך.
שלום וברכה.
אתה החלמת לא מכבר ממחלה אם מותר לומר זה היה התקף לב?
כן התקף קשה מאוד.
כן. והסיפור שלך הוא סיפור לא שגרתי.
כן.
אולי תוכל לשתף אותנו בדברים.
בהחלט ובשמחה, ואני אומר בשמחה, כי אני קיבלתי על עצמי לספר ברבים את נס הצלת חיי, היה פה נס גדול מאוד.
מימיי לא הייתי חולה פרט לדברים קטנים, תמיד חזק וחסון, יום אחד בא אליי חבר ואמר שפניי נראים לו, בצורה קצת מוזרה, לא כתמול שלשום, וביקש שאגש לרופא, עשיתי כדבריו וניגשתי לרופא, הרופא אמר שהוא מרגיש משהו אבל לא ממשי, והוא מציע שנלך לבדיקות בבית חולים, הדבר היה מאוד מוזר, אני לא רציתי ללכת אבל לחצו עליי בני המשפחה, הלכתי לבדיקות בית חולים הדסה, לא מצאו שום דבר, אבל משום מה החליטו להמשיך בבדיקות ולפתע התגלה שיש לי כמה וכמה סתימות בעורקים והמצב שלי הוא קשה מאוד, ואני חייב לעבור ניתוח מיידי, והרופאים טענו שהמצב היה כל כך קשה ומסובך, שאת הניתוח צריכים לעשות בארצות הברית בבית חולים מיוחד שמתמחה בכך.
ואתה לא חשת בשום דבר?
אני לא חשבתי בשום דבר, הייתי קצת מצונן, לא יותר מזה.
הדבר היה בשבילי מכה חזקה מאוד ואני לא האמנתי, אני אמרתי לרופאים רבותיי הרופאים, אני מרגיש את עצמי בריא וחזק, קצת מצונן, אין שום התקף יש לכם טעות. הם עשו לי את הבדיקה שוב, ואמרו אנחנו מצטערים להודיע לך המצב שלך מאוד לא טוב. ושלחו אותי הבייתה, אמרו לי, הם עצמם התקשרו מבית החולים בארצות הברית ואמרו לי שתוך 10 ימים אני חייב לנסוע, הדברים לא נראו לי, אני התקשרתי לכמה גדולים וכמה אדמו"רים ביניהם גם לאדמו"ר מלובביץ'.
הודעתי לו את הגזירה שהרופאים גזרו עליי, ואמרתי לו שאני לא מסכים, אמרתי לו בלשונו של משה רבינו, ככוחי עז כן כוחי עתה. ואז הוא אמר לי לשאול שני פוסקים בארץ מה לעשות, הפוסקים התלבטו יום שלם, והחליטו שאני צריך לשמוע בקול הרופאים, למרות שאני מרגיש את עצמי בריא וחסון, אם כמה רופאים החליטו כך, אני צריך לשמוע ולנסוע לניתוח, לוקחים אדם בריא, שהוא מרגיש בריא, ברמ"ח אבריו שס"ה גדיו, לא תחושה של התקף לא כלום ואומרים לו סע לניתוח לב פתוח, אבל גם הרופאים פה וגם האחרים אמרו לי לעשות את זה, הבנתי שכנראה יש דברים בגו, והגעתי לבית חולים בארצות הברית, ניתחו אותי במילווקי, ומצאו שהמצב היה הרבה יותר קשה מכפי שהרופאים כאן מצאו בארץ, ואמרו שאילו הייתי מסתובב ברחוב עוד כמה ימים, זה היה עלול להסתיים באסון כבד.
ניתחו אותי, ואמרו שהניתוח עבר בהצלחה, כמה שעות לאחר הניתוח, הייתי בחדר התאוששות, אשתי מסתכלת על המכשירים והיא מסתכלת על האחיות והיא רואה שמשהו לא כל כך בסדר, היא אומרת לאחיות מה קורה כאן, אז אמרו לה יש חשש של מפולת כללית, כל העניינים הסתבכו ויש חשש לחיים. היא מיד הזעיקה את הרופאים, זה היה כבר שעת לילה מאוחרת, הניתוח עצמו נמשך 8 שעות, והרופאים עצמם לא התלהבו לבוא, אמרו אחרי כל ניתוח יש תנודות, אבל היא לא שקטה, היא הזעיקה את כל הרופאים, הרופאים באו ואמרו שיש כאן סיבוכים, יש כאן התקף לב לאחר הניתוח, והסיבוכים הם כל כך קשים, שהסיכויים לחיים הם מעטים מאוד.
אתה חשת משהו בזמן הזה?…
לא, אני הייתי אז בתרדמה, בהרדמה.
אשתי שאלה את הרופאים אם ממצב כזה אנשים יצאו בחיים, אז הם אמרו בודדים ממש, הסיכויים הם כמעט אפסיים, האחיות יצאו ואמרו לאשתי תתפללי, רק תפילה תעזור, התלווה אליי עוד חבר מהארץ, ובאו עוד אנשים מניו יורק וישבו לי על המיטה, ואנשי קהילת מילווקי היו מסורים בלב ונפש, כך שהיה צוות גדול מאוד ליד המיטה שלי, הם התחילו להפעיל את כל העולם בתפילה, טילפנו לארץ, ארגנו עשרות מניינים, בבתי כנסיות, בישיבות, ליד הכותל, טילפנו לכל גדולי ישראל, טילפנו לאדמו"רים וכולם כולם התפללו, ומיום ליום המצב החמיר, הייתי 10 ימים במצב קריטי, אשתי ראתה שהסיכויים הם קלושים מאוד, ואז במר נפשה היא זעקה, ובכל טלפון שהיא דיברה ישירות עם מישהו, היא אמרה תעשו משהו חייבים להציל אותו בכוח, וזה היה בערך ביום ראשון ב10 בבוקר, ב1 בצהריים ביום ראשון פקחתי את העיניים והרופאים אמרו האיש מתחיל לחיות.
אתה עברת חוויה מאוד מיוחדת. תספר לנו עליה
תראה, קשה לי מאוד לספר, אני סיפרתי את זה למתי מעט, אבל בכל זאת אני אנסה לספר חלק מהדברים, כאן בארץ בעולם כולו התפללו, אני עצמי הייתה לי תחושה אולי זה חלום ואולי זה מציאות, יש כאלה שאומרים שזו מציאות, ועל סמך סימנים שונים אמרו לי מומחים לדבר שכנראה זאת מציאות, שאני עמדתי לדין בפני בית דין של מעלה.
מה ראית?
אני לא ראיתי, אני שמעתי קולות מדברים אליי.
מה אמרו הקולות האלה?
אמרו לי כך, שכל אדם בא לעולם למטרה מסויימת, והוא צריך להגשים את ייעודו, מי שכבר הגשים את ייעודו, או מי שלא מגשים את ייעודו במאת האחוזים אין סיבה שהוא ימשיך לחיות.
אני התמקחתי. ניסיתי לטעון טענות מטענות שונות, אמרתי שאני משתדל להגשים את ייעודי בכל תחום ותחום, אמרו לי לא מספיק שאתה עושה א', ב', ג', אלא תמיד צריך לבדוק את תוצאות, זה דבר אחד שאמרו לי, דבר שני שאמרו לי, ההישגים שהגעתי אליהם לפני שנה שנתיים, הם אינם מספיקים לשנה האחרונה, בכל שנה ושנה, אדם צריך להתעלות ולהגיע להישגים חדשים.
איך נשמעו הקולות הללו?
הקולות נשמעו בצורה מאוד ברורה, קולות מאוד סמכותיים, לא ראיתי שום דמויות, רק שמעתי קולות.
אתה אמרת שיש סימנים שזה לא חלום.
כן.
איזה סימנים?
הסימנים היו שהגישו לי דין וחשבון מפורט, על כל מיני מעשים ופרטים מלפני עשרות שנים, ואמרו לי דברים שמעולם לא חשבתי עליהם, אמרו לי דבר פלוני ופלוני שעשית לפני 30 שנה, האם אתה חושב שהוא היה כשורה או לא כשורה?
אבל מי אמר שזה לא יכול להיות בחלום?
מאוד קשה לי להאמין, הרי בחלום בכל זאת אדם קשור לדברים שהוא חש או חשב לאחרונה, מאוד קשה לי להאמין ולחשוב שהדברים האלה שהיו נשכחות ב-30 שנה לא חשבתי עליהם, הביאו אותם לפניי.
רבנים אמרו לך שהיה כאן מעבר לחלום?
כן.
תוכל לומר מיהם הרבנים?
קשה לי לומר מי, כי אני לא יודע אם הם רוצים, אבל בשורה ראשונה של גדולי ישראל, אני שאלתי אותם מיד, כי לא רציתי ללכת ולספר חלומות, סיפרתי להם את הסיפור, ושאלתי אותם תגידו לי האם זה חלום או מציאות, כל אחד שאלתי בנפרד, וכל אחד אמר לי אדוני זאת הייתה מציאות אמיתית.
ואחרי שהתעוררת זכרת הכל?
כן.
הרב דביר זה נשמע מרתק, לא מקובל, ידוע לך על מקרים נוספים?
אני רק רוצה להוסיף עוד משהו. כשהתמקחתי על חיי, ביקשתי לחיות עבור המשפחה, ועדיין לא נענו, אמרו לי שלכל הנידונים יש משפחה, וזה לא מצדיק לתת לאדם חיים, ונסיתי להעלות כל מיני טענות מטענות שונות, עד שטענתי טענה אחת ואז נענתי, כשאמרתי לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי קה. אני מקבל על עצמי שכאשר אני אחזור לחיים, לספר את גדולת השם.
וחלק מהדברים, אתה עשית בעצם ברגעים אלו.
כן.
איך אתה מרגיש היום?
כמו אחרי ניתוח, אני מרגיש חלש, אבל מתאושש, בניגוד לכל הציפיות של הרופאים, גם אחרי הניתוח הם צפו לי מצבים קשים מאוד, אבל מעניין שהרופאים הגויים, והאחיות הגויות, הם היו באים כולם, היום באים לראות אותי יום יום, והיו מצביעים עליי באצבע ואומרים נס. האחיות כשראו אותי מתאושש ומתעורר, וקם על הרגליים זה היה כמה ימים לאחר מכן, הם בכו, והם מחאו כפיים, ואמרו צעקו, מירקל מירקל נס. זה היה בבחינת ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.
הרב דביר נאחל לך בריאות טובה ורפואה שלמה ושתחזור בקרוב לעבודה במשרד החינוך.
תודה רבה.
הדברים שסיפר אבא ז"ל, לא היו סיפור דברים בעלמא, אלא היוו לגביו שינוי בכל גישתו אל החיים. אבא זכה לדעת איך נראים הדברים משם, הוא ידע באופן מוחשי שלכל אדם ישנו שעון המתקתק את הספירה לאחור, את השעון הזה הצליח לשמוע ולכן ניסה בכל מאודו להצדיק את חייו שניתנו לו במתנה, דקדוק הדין העצום שעבר, עד החדירה לפרטים הקטנים ביותר, הותירו בו רושם כה עמוק, עד כדי קושי רב לשחזר הכל בפעם אחת, הדברים יצאו טיפין, טיפין, ידידו של אבא, הרב פרץ שליט"א שאיתו שוחח שעות ארוכות, זכה לשמוע חלק מהדברים ולספרם, והרי דבריו:
תמיד חשבתי רק בימי הגמרא יכול היה לקרוא דבר כזה שאדם עולה לדין לשמיים וחוזר לארץ, אבל בימינו יכול לקרוא דבר כזה בין ידידיי, לפני כחודש וחצי אולי חודשיים, סליחה. פגשתי ידיד שלמד עימי בישיבה, והידיד הזה אומר לי, אתה זוכר את פלוני אלמוני שלמד יחד עימנו בישיבה? תדע לך פלוני אלמוני הוא חולה אנוש, חולה מסוכן, התעצבתי מאוד לליבי לשמוע את הדברים, אני מקצר בפרטים, האיש טס לארצות הברית עם רעייתו, באחד הימים אני מרים אליו טלפון.
זה היה בערב שבת אצלנו, שוחחתי עם אשתו, והיא אמרה לי בדק אותו רופא, הרופא הטוב ביותר, הוא אמר לא 35% מהלב שלו, אלא 90% מליבו כבר לא מתפקד, שהוא חי בנס, הוא לא מבין איך הוא חי, ומיד עשו לו ניתוח לב פתוח, כשקיבל את ההתקף לב הוא היה מחובר לכל מיני מכונות, הוא לא היה בהכרה כמובן, היא אמרה הרופא אמר לי תדעי לך, זהו זה, אני לא מאמין שבעלך יצא מזה, את צריכה להתכונן לדעת, שרק המכונות, כך היא אמרה לי, רק המכונות מחיות אותו, הוא כבר אין לו חיים משלו, ואז היא אמרה לי כשהיא בוכה בדמעות של איש, אני מבקשת ממך, תזעיק את הישיבות שיתפללו עבורו, תזעיק את בתי הכנסת, תתפלל עליו, שיישאר אפילו רתוק לכסא גלגלים כל ימיו, ובלבד שיהיה אבא לילדים, ניסיתי לעודד אותה בטלפון, אבל לכם אני אומר את האמת, אני כבר הייתי מיואש לגמרי, אחרי תיאור כזה גם אני הבנתי שזהו זה. אני מקצר, עברו ימים, עברו שבועות, יום אחד מטלפן הטלפון אצלי בבית, ביתי מרימה את הטלפון ואומרת לי פלוני אלמוני רוצה לדבר איתך, מי זה הפלוני אלמוני? אותו ידיד שעבר את הניתוח המסוכן, אני ממש פחדתי לגשת לטלפון, הוא בעצמו מדבר אני אומר? היא אומרת לי כן. אני מרים את השפופרת, הוא אומר לי שלום לך ידידי, אני אומר מה שלומך איך אתה מרגיש? הוא אומר לי, לא דרך הטלפון, אני חזרתי ארצה, תבוא לבקר אותי, יש לי סיפור עבורך. הלכתי עם אשתי לבקר אותו, זה היה בדיוק בראש חודש אלול יום חמישי.
דפקנו בדלת, הוא בעצמו, בכבודו ובעצמו פותח לנו את הדלת, לא שכב על אלונקה, לא על כסא גלגלים, אני רואה אדם בריא עומד על רגליו, קצת רזה מהרגיל כמובן, אבל אדם שעומד על רגליו, מתיישבים הוא אומר לי הרב פרץ, אני רוצה לספר לך מעשה, את הרי מכיר אותי היטב, אני לא בעל חלומות, לא בעל דמיונות ולא בעל הזיות.
מה שאני אספר לך כעת זה אמת ויציב ונכון וקיים, מה אתה עומד לספר. הוא אומר לי תדע לך, באותם שעות כשהייתי מחוסר הכרה, כשרק המכונות פעלו, נשמתי הייתה בבית דין של מעלה, עמדתי למשפט בבית דין של מעלה, כאותו מעשה עם רב הונא, והנה אומר, כשהייתי בבית דין של מעלה, השכיבו אותי על מיטה, בתוך איזה שהיא קרוסלה שמסתובבת, ויחד עמי השכיבו באותה קרוסלה עוד שלושה אנשים, והקרוסלה הזאת היתה מסתובבת במהירות עצומה… ופתאום אני שומע קול, והקול אומר, פלוני אלמוני, אתה בבית דין של מעלה, ואז אני זועק אבל אני רוצה חיים, אני עוד צעיר לימים, אני רוצה עוד לחיות. והקול אומר בשביל מה אתה רוצה חיים? אמרתי יש לי אישה, יש לי ילדים, אני רוצה לחיות בשבילם, והקול זה רק קול אני שומע, ותמונה אינני רואה, רק קול, והקול אומר זו לא סיבה לקבל חיים, לכל אדם יש אישה ולכל אדם יש ילדים, ואז אמרתי אבל אני עוסק בחינוך, אני מחנך ילדי ישראל, בשביל ילדי ישראל תנו לי חיים, כבר 20 שנה שאני עוסק בחינוך, והקול אומר, אתה אמנם עוסק בחינוך אבל האם בדקת פעם האם יש תוצאות לעבודה שלך בחינוך? אתה עובד אי שם באיזה שהוא תפקיד בכיר, אבל האם ירדת לראות האם התלמידים הם באמת יראי שמיים? האם התלמידים הם שומרי תורה? האם בדקת את הספרים שאתם מעבירים להם? אמרתי לא, לא בדקתי. אבל אני עובד קשה, אני משתדל, אני מתאמץ כבר 20 שנה, והקול אומר לי עבדת קשה פעם, אבל היום כבר שנים שאתה לא מתאמץ, אתה עושה את עבודתך רמייה, אתה לא משתדל בכלל. ובאותו רגע הוא שואל אותי, האם היית פעם בבית חורשת?
האם ראית פעם פס ייצור של בקבוקים איך שהם עוברים בסרט הנע? כך בדיוק העבירו מול עיניי את כל העבירות שעשיתי כל ימיי, כל העבירות שזכרתי, כל העבירות שלא זכרתי, וכל עבירה ועבירה עברה מול עיניי, והייתי צריך לתת דין וחשבון על כל מעשה ומעשה, והקול היה שואל מדוע עשית זאת? איך עשית זאת? איך לא פחדת? איפה הייתה יראת שמיים שלך? ואני נבהלתי ופחד אלוקים נפל עליי, והייתי אומר זה לא עשיתי בכוונה, זה היה בשגגה, זה אני לא ידעתי, והקול אומר בעולם הזה אין תירוצים. בעולם הזה אין הסברים, מדוע עשית זאת? איך לא פחדת? איפה הייתה יראת שמיים שלך? ואז אני אומר, אבל ציבור מתפלל עליי, תנו לי חיים, ישיבות מתפללות עליי, בתי כנסת מתפללים עליי, ואז הקול אומר, ציבור מתפלל עליך, זוהי סיבה שלא תמות, אבל זו עדיין לא סיבה לקבל חיים, אפשר לחיות בעולם הזה במצב שלא מת ולא חי, ואני לא הבנתי מה פירוש של לא מת ולא חי הוא פתאום אומר אני מרגיש איך המיטה הזאת ששכבתי עליה, המיטה הזאת עומדת באלכסון בשיפוע בשיפוע, ואני רואה את עצמי תלוי בין שמיים לבין תהום איומה ונוראה, ופחד אלוקים נורא נפל עליי והפחד היה כל כך איום שרציתי לבקש רק מוות, הרגשתי הוא אמר שבעולם ההוא לא לוקחים מאדם את נשמתו עד שיסכים. באותו רגע החלטתי להסכים, קח אותי מחיי, אבל ממש, באותו רגע שרציתי לבקש מוות, פתאום מהפה שלי נפלטה מילה, לא אמות כי אחיה, תנו לי הזדמנות. אני רוצה לחזור בתשובה! תנו לי הזדמנות, ואז הקול בוקע ואומר, אנחנו ניתן לך הזדמנות, וניווכח לראות אם אכן תתקן את מה שצריך לתקן, הוא פתאום אומר אני מרגיש שאותה קרוסלה שהייתה מסתובבת במהירות איומה נעצרה לאט לאט, עד שנעצרה לגמרי ואני רואה מתוך הקרוסלה מורידים 3 גוויות, האנשים שעלו איתי לדין, הם קיבלו פסק דין מוות.
ורק אני, ואני לא יודע בזכות מה, ואני לא יודע בשכר מה זכיתי לקבל פסק דין של חיים, הוא אומר לי, פתחתי את העיניים, התחלתי לשוב לעצמי, ופתאום אני שומע איך שמתלחשים סביבי, הוא חי, הוא חי הוא לא מת, איזה נס, איך אפשר להבין זאת, והאחיות התרוצצו, ורופאים התרוצצו, וכולם משתאים ומשתוממים, הוא לא מת, הוא חי. עברו כמה ימים, חזרתי לעצמי, ואיש מהרופאים שם לא היה מסוגל להבין מה קרה איתי, הרי הם היו בטוחים שאני כבר לא קיים, ופתאום ראו שאני הולך למטוס, לא על אלונקה, לא על כסא גלגלים, אלא על הרגליים, אכן ידידי זה היה נס מוחלט, אין לזה שום הסבר, הרופאים לא יודעים איפה אני הייתי בנתיים.
השתדלתי לתקן כל מה שרק יכולתי, נזכרתי שהיו אצלי ספרים שלקחתי פעם מאיזה בית כנסת ולא החזרתי, מיד שלחתי אותם עם אחי להחזיר אותם לבית הכנסת, מצאתי ספרים שלקחתי פעם מחברים, מיד החזרתי אותם, עברתי על חובות, מצאתי כל מיני חובות שלא שילמתי, מיד החזרתי חובות, והשתדלתי לתקן כל דבר, ונזכרתי לפני 5 שנים, כאשר בניתי את הבית הזה, היה אחד השכנים שטען שאני הסגתי גבול, ושאני לקחתי שטח שהוא לא שייך לי, אמרתי לאשתי אני מוכן להחזיר חצי מהבית אם חס וחלילה משהו מהבית לא שלי, ובמשך שעות הוא אומר, ישבתי יום יום ליד הטלפון והייתי משגע את העירייה, שיוציאו את התוכניות, שיבדקו כדי שיראו אם חלילה וחס לקחתי ממישהו איזה שהוא סנטימטר, ברוך השם לא לקחתי דבר. וכך הוא אומר לי, יום יום אני מנסה לתקן.
זימנתי אליי אנשי חינוך שאני ממונה עליהם, ואמרתי להם בלשון זו, מדינת ישראל שולחת מדי פעם בפעם משלחות לארצות הברית כדי ללמוד נושא מסויים, וכשהמשלחת חוזרת היא מיישמת את המסקנות והלקחים, מדינת ישראל שולחת משלחות לאירופה ללמוד נושא מסויים, והמשלחת חוזרת ומיישמת את הלקחים והמסקנות, ידידיי אמרתי לאנשים שאני ממונה עליהם, אתם שלחתם משלחת לא לארצות הברית, לא לאירופה, שלחתם משלחת לעולם האמת, ואני חזרתי משם כדי להסיק מסקנות ולהפיק לקחים, ועכשיו אמרתי לאנשים, צריכים לעשות בדק בית בכל הנושא החינוכי שעליו אנחנו ממונים, ואני לא נותן להם מנוח, יום יום בודק עוקב, כדי לתקן מה שאפשר לתקן. אני מספר לך את הדברים הוא אומר, אני יודע, אתה מרצה בפני אנשים בחודש אלול, אתה מופיע בעצרות עם, תספר את הסיפור הזה לאנשים, כדי שישמעו, כדי שידעו, כדי שיבינו, יש דין ויש דיין, העולם לא הפקר, כל מעשה ומעשה נכתב, וכל מעשיך בספר נכתבים. אתה זוכר כל מעשה עולם, אתה זוכר כל הנשכחות, אחי ורעיי, סיפרתי לכם את המעשה כדי לקיים את רצונו של ידיד ורעה, ואותו ידיד הוסיף ואמר, מי יודע?
אולי כשתספר את המעשה יהיה יהודי אחד שיחליט לחזור בתושבה, אולי יהיו שני יהודים, ואלי אפילו שלושה שיחליטו לחזור בתשובה אמיתי, בתשובה מעמוק הלב, ואז בשמיים יאמרו כדאי גם כדאי היה להחזיר את היהודי הזה לעולם הזה, כדי שבזכותו אנשים יתעוררו ויחזרו בתשובה.
בכ"ד מר חשוון תש"נ כשלושה חודשים לאחר שחזר אלינו, החזיר אבא ז"ל את נשמתו לבורא, בתקופה קצרה זו, מימש אבא את ייעודו בצורה מופלאה, ואף סיימו בכתיבת אגרת שהופצה בין ידידיו שבה העלה על הכתב חלק ממחשבותיו ותחושותיו, שהיו לו בעת שוכבו על ערש דווי.
קיום ייעוד זה, הטיב לבטאות הרב פרץ בהספד שנשא ביום ה30 לפטירת אבא ז"ל.
רבי עזריאל זכר צדיק לברכה, היה אומר, אם ניתן לאדם יום כיפורים אחד ב70 שנה, זוהי סיבה מספקת לאדם להיות מאושר, יום כיפורים פעם ב70 שנה, כמה עלינו להיות מאושרים שיש לנו יום כיפורים פעם בשנה, אבל ידידיי, יום הכיפורים הוא יום גדול, ביום הכיפורים יש לנו שעה אחת שהיא שיא השיאים, זה שיר השירים של יום הכיפורים, זוהי שעת הנעילה, שעת הנעילה זאת השעה שכל יהודי מתכרבל בטלית שלו, ואומר לפני בוראו, ללא מחיצות וללא חששות, זוהי שעה של אמת, שכל יהודי יוצא מתוך עצמו ומתקרב לקב"ה, ובדמעות של איש, מתחנן כבן בפני אביו, ומקבל על עצמו קבלות גדולות, הוא מתייצב מול בוראו, שעת נעילה, בשעת הנעילה הזאת יונק האדם את חיי הרוח שלו לשנה שלמה, כמה אנחנו מאושרים שיש לנו שעת נעילה, לא פעם ב70 שנה, אלא פעם בשנה שעה אחת, כמה צריך להיות מאושר אדם שזכה לא לשעת נעילה בשנה, הוא זכה לשלושה חודשים, שהן כולן שעת נעילה אחת, שלושה חודשים רצופים של חיים מעל הטבע, חיים של קדושה, חיים של טהרה, חיים של התעלות מופלאה, ואחד הימים לאחר שחזר רבי דביר הרים אליי טלפון, ואמר לי מה אומר לך, אתה זוכר את הגמרא על רבי שמעון בר יוחאי? ובנו אלעזר שנפרדו במערה, 12 שנים, והנה כשהם יצאו לאחר 12 שנים מהמערה, הם ראו עולם כמנהגו נוהג, אנשים חורשים בשעת חרישה, זורעים בשעת זריעה, אמרו חורשים וזורעים? כל מקום שנתנו עיניו בו מיד היה נשרף, אמר לי רבי דביר, אומר לי תדע לך, אני היום איפה שאני מסתובב, אני מרגיש בעצם שאני לא מבין בבני אדם, חורשים בשעת חרישה? זורעים בשעת זריעה? תורה מה יהיה עליה? עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה,
האמן לי, אני נמצא עם בני אדם אני לא מבין אותם, אני מדבר איתם לא מבין במה הם עוסקים, על מה הם מדברים, מה מטריד אותם? מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? כשהוא עמד בפני כס המשפט, החזירו אותו לעולם הזה, אבל הוא בעצם נשאר שם, הוא נשאר שם הוא לא חזר. הוא נשאר ברוחו בעולמות העליונים, יומיים לפני פטירתו ביקרתי אותו בבית חולים, בסוף הפגישה אמרתי לו רב עזריאל אתה הרי מלומד בניסים, הוא אמר לי נכון, אבל קשה לי לחיות חיים ריקים כאלה זה לא קל. הוא זכה לשלושה חודשים של שעת נעילה, כמה מאושר, כמה זכויות היו לו שזיכו אותו בסיום כל כך גבוה, בהתרוממות כל כך אדירה, בסיום כל כך מרגש. חזר אלינו לשלושה חודשים, כדי להעיר אותנו, כדי להכות על קדקודינו, ולומר לנו גדל, אסור להיות קטנים. אסור להסתפק בחיים הרדודים, יש לצאת מהשגרה, יש לשאוף לחיים נעלים, לחיים טהורים, לחיים אציליים.
זוהי הצוואה שהותיר לנו, זוהי הצוואה שהותיר לבניו, לבנותיו, לחתניו ולביתו. קטונתי מלומר מוסר, כל מה שאמרתי אמרתי מתוך פיו של רבי דביר, הוא אמר את הדברים האלה, הוא דיבר לנצח. שנשאף לחיים מורמים, לחיים של תורה, מהיום והלאה אמר לי באותו ראש חודש אלול, אני רוצה לשאוף שכל רגע יהיה לי כולו קודש, זאת השאיפה שלי, וזאת הצוואה, לשאוף לחיים שהם כולם קודש להשם, תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.