בימים אלו מרבים אנו לשמוע ולהשתמש במילה "תשובה" ובמילה "סליחה", וכדאי שנתבונן במשמעותן האמתית של המלים, כדי שנשתמש בהן בצורה הנכונה.
"תשובה" אינה יכולה להיות מן השפה ולחוץ, תשובה אמיתית חייבת שתכלול בתוכה את שלושת החלקים: חרטה, וידוי וקבלה לעתיד על עזיבת החטא.
הבה וניקח דוגמא: אדם פגע בחברו. הוא בטוח בכל מאת האחוזים, שהוא, הפוגע, צודק, ולחברו, הנפגע, היה מגיע לקבל עונש, כתגובה למה שהוא התחיל…
והנה מתקרב יום הכפורים. הוא שומע שוב ושוב את המילה "תשובה", את המילה "סליחה", את המשפט "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר", והוא מרגיש שהוא חייב לבקש סליחה מחברו.
הוא ניגש לחברו ומבקש "סליחה"….
בתוך תוכו, הוא עדין משוכנע כי הצדק עמו. היה "מגיע" לו. אך מה לעשות? סוף כל סוף פגעתי בו… אני "חייב" לבקש סליחה… מתוך מחשבות שכאלו הוא נגש לחברו, ופולט בפניו את המילה: "סליחה"…
זוהי סליחה מן השפה ולחוץ. אין כאן חרטה אמיתית. אין כאן עזיבה של החטא. אין כאן כל גילוי של לימוד זכות על השני. אין כאן כל רצון לנסות להבין גם את הצד שלו. אני צודק, הוא אשם, אבל "סליחה"…
נתקדם לדוגמא נוספת:
ראובן פגע בשמעון. זוהי עבירה ברורה. באופן די אוטומטי, שמעון מחזיר מנה אחת אפים. קשה למצוא בן אדם שברגע כזה ינסה ללמד זכות על הפוגע, ינסה להבין אולי יש לו איזושהי מצוקה, איזושהי בעיה, שגרמה לו לעשות מה שעשה.
כאמור, באופן די אוטומטי שמעון "מחזיר"…
אבל חז"ל הורו לנו שלא כך היא ההתנהגות הרצויה והנכונה!
הגמרא אומרת (חולין פט ע"א): "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כו, ז): תולה ארץ על בלי מה".
נדרש מאתנו, שגם בשעת מריבה: מישהו פגע בי, עשה לי, אמר לי- להתגבר. לבלום את הפה. לשלוט על עצמי, ולא להחזיר.
זהו בהחלט ניסיון קשה, אבל מחייב! מי שלא יעמוד בו, ולא יבלום את פיו- תהיה עליו תביעה בשמים על כך!
יתכן כי דווקא ראובן, הפוגע, לא ייענש, אם עשה את מה שעשה מתוך אונס: היו לו בעיות, קשיים, מצוקות וכדומה. ודווקא שמעון, ש"בסך הכל החזיר" – ייענש! התביעה תהא כלפיו! היה עליך, למרות הכל, לבלום את פיך בשעת מריבה.
כמה חשוב לא לכעוס על אף יהודי. זה חשוב תמיד, בכל יום ובכל עת, וחשוב במיוחד בערב יום הכפורים.
כדאי מאוד שכל אחד יעשה את החשבון, יבדוק על מי הוא כועס, ויעשה מאמץ למחול ולסלוח. מכעס לא מרוויחים כלום, רק מפסידים.
פעם אחת נגרם לי הפסד מאד גדול של כסף, בגלל מכרים שנהגו לא כהוגן. באתי אל הרב חיים גריינמן זצ"ל, וספרתי לו על הנזק הגדול ועל הצער הקשה שיש לי, בגלל העוול שגרמו לי אותם אנשים. אמר לי הרב: "חבל, חבל לכעוס… כסף אתה לא תראה, אבל את הלב אתה תאכל. תעשה כל מאמץ למחול! השלום שווה יותר ממיליונים!".
אני מציע לכל אחד לבחון את הלב שלו, ואם הוא מוצא בתוכו כעס על מישהו, שיגיד בפה מלא "מחול לך, מחול לך, מחול לך…" וימחל באמת, לא רק מן השפה ולחוץ.
ככה נקרב את הגאולה, וגם נחיה הרבה יותר טוב, כי אם אדם מחזיק בלבו כעס ועלבון, הוא מצער את עצמו ומזיק לעצמו. כאשר הוא מוחל, ומוציא את הכעס מהלב- הוא עושה בכך טובה גדולה לעצמו. החיים נראים אחרת בלי כעס, עלבון ותסכול, ושאר הרגשות השליליים.
הרבה אנשים שלא מחלו, הכאיבו לאלו שפגעו בהם, והיו כאובים בעצמם. רבים מאלו נמצאים עכשיו ב…. לעמת זאת, אלה שספגו פגיעה, אבל מחלו והסירו את הכעס והטינה מלבם, ממשיכים בחייהם, בשלוה ובנחת. אני מכיר לא מעט אנשים שעוררו מחלוקות, והם כבר מזמן אינם, והאנשים שעליהם חלקו עדין מסתובבים ומתפקדים.
לאכול את הלב- זה אחד הדברים הגרועים שאדם יכול לעשות לעצמו. ממילא לא יצא מזה כלום, ולמה יאבד את עצמו לדעת?
כתוב: "לא תשנא את אחיך בלבבך". אם יש לך איזו טענה נגד אדם מסוים, אתה יכול לומר לו את טענתך, ולנסות ליישר אתו את ההדורים. בן אדם לא חייב להיות "מנוצל". אבל כל זה רק בתנאי שאפשר לבצע את השיחה הזאת, בלי לפגוע באותו אדם ובלי להלבין את פניו. אם אי אפשר לומר בלי לגרום לפגיעה, כדאי להשתדל לסלוח ולשכוח. ואם יודעים שאותו אדם לא יקבל את המסר, אלא להפך- כעסו יגבר, והוא יגדיל את להבת המחלוקת- כדאי מאד להימנע מהעימות הזה. מוטב למחול, למחוק את הטרוניות ולנקות את הלב. להישאר עם לב שלו ונקי.
אם משאירים כעס בלב, הכעס הזה מוביל למצב של "חרב איש באחיו". וכך מתרחשים חורבנות.
כדאי להסתכל על העניינים במבט קצת יותר גבוה, וכך קל יותר לסלוח. כסף הולך וכסף בא, מה שרשום לך יהיה לך בין כה וכה, ומה שלא נגזר עליך להפסיד – לא תפסיד, גם אם הרמאים הגדולים ביותר ינסו לעשות לך את העוקץ המתוחכם ביותר. והאמת היא, שמה שהקדוש ברוך הוא לוקח ממך- לטובתך הוא לוקח.
אם תחיה מתוך מחשבה כזאת, ותתנהל בהתאם אליה- תהיה מאושר.
אני, באופן אישי, יכולתי להתרגז בגלל הרבה מאד אנשים. סיפקו לי סיבות מאד טובות לכעוס ולאכול את הלב. אבל הקדוש ברוך הוא נתן לי מתנה- את היכולת לעשות מיד חשבון, ולהזכיר לעצמי שאם הקדוש ברוך הוא לא היה רוצה שאפסיד את הכסף ו/או אספוג את הנזק וההפסד, לא הייתי מפסיד ולא הייתי סופג נזקים.
ההתרחשות הזאת באה עלי כדי לנסות אותי, ואם אעמוד בניסיון, אתחזק באמונה בה' ולא אטור טינה- ארוויח הרבה מאד.
כדאי גם לנסות לדון את האחרים לכף זכות, ולזכור שאולי אותו אדם שפגע לא התכוון להכעיס אותי ולא להזיק לי, ואז קל יותר למחול מחילה גמורה.
מחילה וניקוי הלב מכעסים ומטינה – מוסיפים לאדם חיים ומחזקים את כוחותיו.
בערב יום כיפור חשוב במיוחד למחול, שהרי בשמים נוהגים עם אדם באופן של מידה כנגד מידה- כשאתה מוחל, מוחלים לך.
אספר לכם סיפור ששמעתי לאחרונה:
אברך אחד ניגש אלי ואמר לי: "לפני שנתיים חמותי הסיתה את אשתי נגדי באופן נורא. ההסתה שלה הגיעה לרמות בלתי נתפסות, ואני כמובן כעסתי עליה מאד. היא אמרה, שלא תיתן לאשתי להתפייס איתי אלא אם נלך לרב שכטר. אולי אתה לא זוכר, אבל ימים ספורים לפני יום הכפורים באנו אליך. שמעת בסבלנות רבה את שנינו, ואז אמרת לי, להפתעתי הגדולה: 'תקנה מערכת יפה ואיכותית של כלי מיטה, ותשלח לחמותך בערב יום כיפור, עם פתק חם'.
"היה לי מאד קשה. קשה – אני אומר? לא, זה היה נראה בלתי אפשרי. היא פגעה בי כל כך, והרסה את שלום הבית שלי, ואני אשלח לה מתנות?!
"אמרת לי: 'אתה יודע שערב יום כיפור עכשיו. אתה יודע, כמה אתה עשית נגד בורא עולם, וכמה הכעסת אותו, על אף שהוא עושה לך חסדים גדולים ומרובים כל העת… כידוע לך, נוהגים עם האדם מידה כנגד מידה. אם עכשיו תעבוד על מידותיך ותעשה כפי שאני מייעץ, אני בטוח שייגזר גזר דינך לטובה'.
"באמת, עשיתי כך. זה היה קשה מאוד, אבל נשכתי את השפתיים, והתגברתי. ושלחתי מתנה למי שהרעה לי כל כך…
"לא עבר שבוע, והיא התקשרה וביקשה סליחה מכל הלב. אחרי שהיא התנצלה התנצלות ארוכה ונרגשת, היא הוסיפה שאומנם זה לא מצדיק את ההתנהגות שלה, אבל שאדע שעברו עליה צרות קשות, ובגלל זה היא היתה מרירה ורגוזה, ולא עמדה בניסיון. מאז אנחנו ברוך ה' חיים בשלום ובשלווה".
תראו מה יכול לעשות פיוס קטן. במקום לכעוס – לפייס.
בואו נלך לקראת בורא עולם, לקראת יום כיפור, עם מחשבות ברורות של סליחה ושל טיהור הלב. נחליט כי סולחים אנו לכל אחד בלב שלם, ואין לנו שום קפידא על אף אחד ועל שום דבר. ובזכות זה יביא עלינו בורא העולם שנה טובה ומתוקה, שנת בריאות ופרנסה, שנה שיפתח ה' לכל בית ישראל את העיניים, ונזכה כולנו לחזור בתשובה שלמה.
המעביר על מדותיו
ישנה עצה מופלאה לזכות ליום הדין – "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו" (ראש השנה יז ע"א). חטא ועוון הוא דבר חמור ביותר, ומה בכוחו להעביר עליו? העברה על המידות!
דוגמא מופלאה לאדם שהעביר על מדותיו, היה משה רבינו עליו השלום.
פרשת "וזאת הברכה" מתחילה בו' החיבור, על אף שזו תחילת הפרשה.
אומר על כך ה'אור החיים' הקדוש דבר נורא: בפרשה הקודמת מוזכר העונש הקשה שקיבל משה רבינו: "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא" (דברים לב, נב) הקדוש ברוך הוא מראה לו את כל ארץ ישראל ואומר לו, שהוא יישאר כאן ולא יזכה להיכנס אליה.
מי גרם למשה לכל העונש הזה? עם ישראל במי מריבה, כפי שאמר משה: "גם בי התאנף ה' בגללכם… גם אתה לא תבוא לשם" (דברים א, לז).
והנה, כל אלו שגרמו לכל הסיפור הזה, ממשיכים לארץ ישראל כאילו לא ארע דבר, והוא – המנהיג שלהם, שסבל מהם ארבעים, נשאר פה, ולא רק נשאר, אלא צריך להיפרד מהם ולתת להם ברכת פרידה…
כמה כאב לב נגרם לו מן הדבר הזה! כמה גדול הקושי!
ועם כל זאת, משה רבינו נותן להם ברכה מכל הלב, מלאה כל טוב ובכל הברכות הגדולות שיהיו להם בארץ ישראל.
זה הקשר בין 'וזאת הברכה' לפרשה הקודמת, ולאחר שמשה ברך ברכה כזו נאמר: "איש האלוקים". פרגון כזה יכול לתת רק איש אלוקים!
בהמשך דבריו של ה'אור החיים' הוא עומד על עוד נקודה מעניינת, שיש בה עבורנו לימוד עצום:
הכתוב סמך את "איש האלוקים" ל"בני ישראל" לומר, שבני ישראל הם אלו שגרמו למשה רבינו להגיע לדרגה העצומה של איש האלוקים!
כל מריבה היא כך. אילו היו האנשים יודעים להגיב בצורה הנכונה, כמעט היה עליהם להזמין אותה… מריבה היא הזדמנות לקרב בין אנשים. אדם מציק לחברו, והלה, במקום להחזיר לו כגמולו, מתנהג כלפיו יפה. הדבר יכול להתרחש פעם, פעמים ושלוש – אך לבסוף הוא הופך לחבר הטוב ביותר שלו.
עם ישראל העלה את משה לדרגות גבוהות באמצעות ההתנהגות שלו, ולכן הם ראויים לקבל מהברכה.
מעשה באדם שהיה מעביר גדול על מדותיו. במשך שלושים או ארבעים שנות נשואיו, היתה אשתו 'יורדת לחייו'. הוא לא רצה לריב, ולכן ויתר לה שוב ושוב, וקיבל את כל הדברים ברוח טובה, תוך שהוא מלמד עליה זכות, ומצליח שלא לכעוס. הוא הבין שיש לה קצת עצבים, ולמד לקבל את הדברים ברוח טובה ולא התרגש יותר מדי. במהלך השנים אשתו שפשפה אותו, והעלתה אותו לרמה גבוהה של התגברות על המדות!…
והנה בערב פסח אחד רגזה האישה על עניינים שונים, ומרוב כעס התעייפה והלכה לנוח. כשהלכה לנוח היתה השעה אחת-עשרה לפני הצהרים, אך השעות חלפו והיא לא קמה. בשעה חמש מציץ הבעל על הבית שאינו מוכן לחג, אל השולחן שמפה של חול עדין פרוסה עליו, ואל האישה שעדיין ישנה.
הוא קורא לילדים ומדרבן אותם להרתם לסדור הבית. הם פורסים את המפה של החג, עורכים את השולחן עם כוסות קריסטל, יין ומצות, ופונים לבית הכנסת להתפלל כשהיא עדיין ישנה. באותם ימים לא היה אור חשמל בבתים, היו מאירים בנרות שהדליקה האשה לאחר ששבו מבית הכנסת.
הבעל תכנן לאשתו הפתעה יפה – כשיבוא מבית הכנסת יעיר אותה משנתה, והיא תדליק נרות ותראה את כל השולחן הערוך… אלא שהקדוש ברוך הוא רצה אחרת.
האשה התעוררה דוקא כשהיה בבית הכנסת. הציצה לחלון, ראתה את החושך, ונחרדה: אבוי! החג נכנס, והיא אפילו לא ערכה שולחן!
היא גיששה את דרכה בחושך לעבר הסלון, וכשנתקלה בשולחן משכה בכעסה את המפה שעליו והעיפה אותה לרצפה. ביחד עם המפה עפו גם המצות, היין וכל כלי הקריסטל שהתנפצו בקול רעש גדול.
ומה הגיבה האשה? היא התפרצה בזעם: אוף!!! אפילו כשהוא רוצה לעשות משהו טוב, הוא לא עושה את זה בשלמות! מה הוא חשב, שאני אישן לעולם? איך לא הבין שיכול להיות שאתעורר ויקרה דבר כזה? למה הוא לא העיר אותי כשהלך לבית הכנסת, והודיע לי שאערוך שולחן? איזה מין אדם הוא שאינו חושב על אשתו?!… הנה עוד הוכחה כמה שהוא מנותק ממני, ולא אכפת לו ממני כלל.
הבעל חוזר מבית הכנסת, מחייך למחשבה שהפעם תהיה אשתו מרוצה. הפעם באמת לא תוכל להאשים אותו בשום דבר. כזו הפתעה אין הרבה נשים שקבלו…
כשהוא פותח את הדלת מצפה לו קבלת פנים שחורה משחור. האשה שופכת עליו את כל זעמה וחרונה.
בשלב הזה יש לסיפור שני תסריטים אפשריים:
על פי תסריט אחד – הבעל מחליט שאינו יכול יותר. זהו עד כאן. סבלנותו פוקעת לחלוטין. הוא מחזיר לה, כפי הראוי לה, וגם מתחיל לחשב בקול את כל הפעמים ששתק לה וויתר לה, ומה קיבל בתמורה. היא צועקת, והוא צועק, והמריבות והצעקות עולות עד לב השמים. השכנים גם הם נעשים שותפים בעל כרחם למתחולל שם בבית, וכשהשכנים כבר יודעים שיש מריבות, לא מפסיקים אותן כל כך מהר…
התסריט השני הוא, שהאדם ראה את אשתו מתפרצת והתמלא ברחמים. מסכנה! פנה ואמר לה: "אל תתרגזי! את באמת צודקת! איך באמת לא עלה בדעתי שאת עלולה להתעורר פתאום?! אני מבקש ממך סליחה, ומבטיח לך ששוב לא יקרה דבר כזה! וכעת, אל תדאגי, תעשי לי רק טובה אחת: לכי לישון עוד עשרים או שלושים דקות, עד שאנחנו כאן נתארגן".
בעידודו התגייסו כל הילדים למשימה. אספו במהירות את כל השברים והלכלוך, נקו את הרצפה ככל יכולתם, והלכו ושאלו משכנים כלים אחרים ומצות. תוך עשרים דקות מהירות של עבודה מאומצת עמד בסלון שולחן ערוך מחדש. האיש קרא לאשתו: "אמאלה יקרה, בואי הדליקי נרות!". האשה נרגעה, הבית נותר שקט ורגוע, והילדים עמדו וראו את הכל.
הם ראו את האבא המלאך שיש להם… ואת הלקח הזה שמרו בליבם לעולם.
אותו אב הצליח לחתן את ילדיו בגיל סביר, אף אחד ברחוב לא ידע על התנהגות האם בתוך הבית, משום שכלפי חוץ תמיד התנהגה בנימוס. חלפו עוד כמה שנים, לבית נכנסו חתנים וכלות, ואז גם בתוך ביתה האישה צריכה לשמור על עצמה. כך הלך הבית ונעשה נורמלי יותר ויותר.
וכעת ננסה לחשוב, מי הרוויח ומי הפסיד? איזה תסריט עדיף? מיותר לומר…
מי גרם לאותו אדם שיהיה מעביר על מידותיו? לא אשתו היקרה? וכי לא מגיע לה בדיעבד תודה רבה?!… הסטייפלר זצ"ל היה נוהג לומר: את הייסורים שעברת אל תמכור במיליארדים! אל תמכור אפילו פרור ייסורים! בזכותם תוכל לבקש שמן השמים יוותרו לך על מה שצריך לבוא עליך.
הרמב"ם אומר שאדם חייב לראות את כל העולם כאילו הוא חצי חייב וחצי זכאי, וכל פעולה שלו מכריעה את כל העולם לכאן או לכאן. ימים אלו שאנו זקוקים בהם לרחמי שמים כה גדולים, הם ההזדמנות לחנך את עצמנו להיות בני אדם ולהעביר על מידותינו.
או אז, כשנגיע להושענא רבה, שהוא יום שבו מיטיבים לנו את החתימה, וליום שמחת תורה – נבוא לפניו נקיים וזכים.
(מתוך הספר 'אריה שאג')