מאת: הרה"ח אליהו ע. שור
הם עמדו פעורי פה והביטו אל עבר האופק כלא מאמינים למראה עיניהם. את המחזה הזה הם לא ישכחו לעולם!
הסיפור שלפנינו אמיתי.
אמיתי הוא לגמרי!
דוד שלי, הרה"ח רבי יעקב רבינוביץ שליט"א שמו, משפיע בחסידות באיאן לצאן קדשים, הוא שסיפר לי את הסיפור האמיתי והבלתי יאומן דלהלן. וליתר דיוק, ולמען לא נשגה בפרטים כלשהם, אף שלח לי את כל הסיפור בכתיבת ידו המדוקדקת. להלן אף נצטט קטעים ממכתבו זה.
רבי יעקב גדל בנערותו בשכונת 'רמות פולין' בירושלים. שם התפלל תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן בקלויז דחסידי באיאן – רוז'ין, אשר בשכונת רמות ברחוב מירסקי. התפילות נערכו בהתרוממות ובהתלהבות כמנהג חסידים ואנשי מעשה, בשבתות כבימים טובים בתפילה ל'קבל ברחמים וברצון את תפילותינו!'
באחת השבתות זה קרה.
או כלשונו הרהוטה במכתבו: "היה זה אחד מהמראות המפחידים ביותר שראיתי בחיי! באמצע קריאת התורה ביום שבת, בקלויז שבשכונת רמות, אחד המתפללים שהקפיד לעמוד בשעת הקריאה, צעק לפתע בקול חנוק בבהלה: 'הצלה! הצלה!'".
הציבור נבהל ביותר. "מה קרה?", הפנו כולם את ראשם לעברו. "מדוע צריך 'הצלה'?"
אף הבעל קורא עצר ממרוצת שטף קריאתו ,לנוכח קריאת ההצלה הבהולה. פני כולם היו מופנות לעבר האיש שעצר את הקהל בקריאות 'הצילו'. הלה לא היה יכול להוציא אפילו הגה מפיו, רק באצבעו החווה לעבר הבנין הגדול שממול…
המחזה שנגלה לנגד עיני המתפללים היכם בתדהמה מוחלטת. הפחד הרעיד אותם תוך שיתוק חושים מוחלט. ופיהם היה פעור נוכח המחזה, ואף לסוגרו לא יכלו…
מה היה המחזה המפחיד שכה הצמית את הקהל, ומה היו סיבותיו? זאת ניווכח לאחר שנכיר קצת את האזור והסביבה. באשר באיזור מירסקי מול הקלויז המדוב, שוכן לו בנין ישיבת הר"ן, בנין גבוה הוא בעל ארבע קומות, והוא שוכן על הר גבוה שמצדו האחד תהום פעורה לרגליו!
מחמת גובה הבנין וההר שמתחתיו, הרי שכשהיו עומדים על גגו יכלו להביט ולהתבונן בכל מרחבי ירושלים רבתי, אפילו בבית המדרש 'בעלזא' הבחינו משם…
דא עקא, שהגג, גדר אבנים רחב סביב היה לו, ומשום מה רק מעקה נמוך וקטן סבב אותו, בלא מעקה ראוי הסוגר את המרחב. הווה אומר גדר קטנה שאפשר לטפס עליה ללא שום קושי, עם מעקה נמוך מאוד. מתכון בטוח לאסונות!
בכל העיתים היה גרם המדרגות המוביל אל הגג סגור ומסוגר על מסגר ובריח, אך בשבת זו היתה הדלת לגרם זה פתוחה, משום מה…
שני ילדים, אחים, חמודי עין ומשובבי לב, בנים לאחד ממתפללי הישיבה, התגנבו דרכו ועלו אל הגג בשובבות ילדים…
קרבו שני הילדים אל גדר הגג, והתפעמו מהמראות המשכרים ומהנופים המשובבים, הן את כל ירושלים ראו דרכו.
האחד גרר כסא, הצמידו עד לגדר האבנים הנמוך, נעמד עליו והתבונן באווירה של ירושלים ובאורה, ואילו אחיו התיישב על הגדר ממש (עם מעקה נמוך מאד עליו. מפחיד!) בלא אומר ודברים. כך ישבו שניהם בשלוה מוחלטת ובהנאה גלויה. כאשר, להזכירכם, רק מעקה קטן סובב אותם, ורק את רגליהם הקטנות, אך כל גופם חשוף לרוח השמים ופרציו, כאשר לכן, כפסע הוא ביניהם ובין …
במראה הזה הבחין המתפלל, וקריאות הצלה נפלטו מפיו במהרה. בוקה ומבולקה השתררה בקלויז בין רגע. המראה היה נורא ואיום. מראה של שני ילדי חמד שלא טעמו טעם חטא, ולא ניתן להעלות על הדעת מה יכול לקרות להם כל רגע…
המתפללים איבדו מהרה את עשתונותיהם.
חלקם רצו למהר לפתוח את החלונות, ולצעוק בקול גדול לילדים שיסוגו במהרה, עקב סכנת החיים הנשקפת למולם. אך קריאה זו היא מתכון בטוח לאסון נוראי תוך שניות, באשר הילדים ייבהלו מאוד לנוכח הקריאות, ובשכך יתחילו להזיז גופם לכאן או לכאן, וכל תזוזה במיקום הקריטי שלהם – כשרוב גופם נמצא מחוץ לגדר, תגרום חלילה לנפילה אל התהום הפעורה!
אחרים רצו לצאת לרחוב להזעיק עזרה מכאן או משם, מתכון שיתכן שאף הוא נידון לכישלון, שכן עד שיזעיקו עזרה… מאחר, שכאמור, כל תזוזה ולו הקטנה של האחים בעת הזאת יכולה להובילם…
המצב היה נראה אבוד.
היו גם מתפללים שלנוכח המחזה המחריד, מיהרו לכסות את ראשם בטליתותיהם, לסגור את עיניהם ולאטום אוזניהם, לבל יהיו עדים או נוכחים לאסון הכבד שעלול להתרחש תוך שניות.
בקיצור, אובדן עשתונות מוחלט!!
כאשר בכל העת הזאת יושבים להם שני הילדים על גדר האבן המקיפה את הבנין, רוב גופם חשוף לרוח השמים. וחוץ ממתפללי הקלויז אין איש שרואה אותם.
הכל התרחש תוך שניות. הבלבול והפחד שימשו בערבוביא, שיתוק השכל ואיבוד העשתונות היו מוחלטים.
היה אחד שלא התבלבל.
החסיד רבי פסח ברנדווין קראו לו.
ר' פסח לא איבד את עשתונותיו ולו לרגע. מהרה קלט את המצב לאשורו, ומיד לקח את הפיקוד. הוא הורה לכולם להישאר לשבת בשקט, לבל ינסה אחד לצעוק לעברם לא מעבר לחלון, לא מהרחוב. באשר כאמור קריאה זו, זרז היא להביא סכנה לילדים התמימים ח"ו.
תוך כדי כך הסיר את הטלית מעל כתפיו במהרה, פשט את הבעקיטשע ואת הטלית קטן מעל גופו, זרק את צרור מפתחותיו ארצה, ואף את נעליו חלץ בזריזות, ורץ לעבר הבנין ממול.
כל זאת עשה ר' פסח בשניות אחדות תוך הפעלת שיקול דעת מפתיע ובקור רוח מושלם!
כאשר אף סיבת התפשטותו מכל לבושיו וצרור מפתחותיו – היתה בהשכל ודעה. וזאת כדי שבריצתו אל עבר הילדים ובהשתחלו הגגה, לא ישימו אלו לב אליו. באשר יתכן שאילו ישימו הילדים לב לפתע למבוגר המתקרב אליהם, ייבהלו המה כהוגן, ויזוזו תזוזה אסונית נחרדת.
מתפללי הקלויז עקבו בדאגה רבה אחר ר' פסח. כשהם 'משתאים ומחרישים לדעת' היצליח להציל את הילדים ברגע האחרון.
הם רואים אותו שועט אל עבר הבנין של ישיבת הר"ן. מטפס במדרגות המובילות לגג בשקט מוחלט, כשהוא צועד על ארבעתיו, לבל ישמע קולו בבואו אל הגג, שכן אם ישמעו הילדים את קולו, יהיה חלילה האסון בדרך מיד. כך עקבו אחריו בסקרנות רבה מהולה בחרדה עצומה.
ולבטח סקרנים אתם. ההצליח ר' פסח אם לא?
נעביר את השרביט לדודי רבי יעקב, המתאר את ההתרחשות הדרמטית: "וכאשר הגיע ר' פסח אל הגג, רכן על הרצפה כמו נחש, עד שהתקרב אליהם, וכל זאת מבלי שראו או שמעו אותו מתקרב. ואזי התרומם בשקט בשקט מתנוחת שכיבתו, כאשר רק שתי ידיו מורמות אל על. ומבלי שהם ירגישו, לפתו ידיו של ר' פסח את שני הילדים, כשהוא מקיפם ונועלם על ידיו לבל יפלו, וכך החזיקם בחוזקה עד שנעמד על רגליו, הורידם בבטחה ושילח אותם לביתם!"
אהה. אנחת רווחה התפשטה בקרב קהל המתפללים שראו בסיום כי טוב, והיאך ר' פסח אכן הצליח להציל את הילדים ממוות לחיים!
(רבי יעקב מוסיף במאמר המוסגר: "אגב, אבי מורי הרה"ח רבי שמואל ז"ל שהיה הגבאי של הקלויז, לא נח אחרי מעשה כזה, ועשה הכול, וכעבור אך ימים אחדים, כבר עשו מעקה גבוה סביב כל הגדר!") .
עתה בואו ונחשב חשבונו של עולם:
ר' פסח אכן הצליח להציל את הילדים.
אך את מופע האימים שהתחולל בקרב המתפללים – לא הצליח לעצור.
שכן על אף שבמושגי שעון לא התרחשה הדרמה זמן רב, כדקה וחצי התחוללה כל המהומה, לא יותר. אכן במקרים כאלו של פחד וחרדה, ובסיטואציה דרמטית שכזו, הרי שכל שניה נדמית היא כנצח. ובפרט במקרה זה שהחשש לילדים הולך וגובר, ואופק להצלה אין. לבטח צרוב מקרה זה בזכרונם של המתפללים בצרבת של ברזל כשעות של פחד, אימה וחרדה!
עתה ננסה לדרג את התנהגותם של כל הנוגעים בדבר וכל המעורבים בסיפור. הנכונה היתה אם לא? ובאיזו מידה?
אין ספק שגיבור הסיפור הוא ר' פסח, שלא איבד את קור רוחו, ושלט באירוע בהשכל ובדעת, לדעת מה תפקידו והיאך עליו לפעול. אין ספק שהוא הוא הדוגמא לאדם היודע איך להתנהג בכל מצב. קטן וגדול, לפי הצורך.
אין ספק. הוא הבין את הענין, שלט בו, עשה מעשה, והציל חיי נפש של שני ילדי ישראל תמימים וטהורים! שני עולמות שלמים של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא מעולם!
אין זכות גדולה מזו!
מצד שני. מתפללי הקלויז הרבים – אף הם הבינו את גודל הסכנה, והחרדה תקפה אותם בעוצמה. אך הם לא ידעו לתרגם את הרגשות לשפת המעשה, כאשר מבולבלים היו לנוכח הסיטואציה המחרידה ולכן לא עשו מעשה למען הצלת הילדים. זהו חידלון חושים מסוים לנוכח הנסיבות.
ובוודאי אלו שטמנו ראשם בטליתותיהם לבל יחזו באסון המתקרב, אין לך בלבול גדול מזה (ובכל זאת איננו יכולים לשופטם לכף חובה, הרי במרכזו של אירוע נוראי היו המה שרויים!).
היחידים שלא היו בליבם כלל לא פחד ולא מורא, היו איך לא – – –
שני האחים!!!
– – – הילדים!!!
הם שהיוו את המקור לדרמה הגדולה. הם ישבו בטח, התבוננו בנופים הקסומים בשלוה מוחלטת, ולא חשו בסכנה הגדולה העומדת לפתחם…
האם זה בא מהפעלת קור רוח? מיישוב הדעת כלשהוא?
לא! לא! ולא!
יישוב הדעת והרוגע בהם היו שרויים – בא להם אך ורק מכוח אי ידיעת מצבם ועתידם, כאשר בשכלם הקט לא הכירו את אשר עומד לפניהם, ועל כך שבכל רגע הם עלולים לסיים את חייהם!
זאת אומרת, שישוב דעתם אינו מעלה אצלם כלל, רק מרוב חוסר שכלם בא להם כך!
ויתכן לומר ש – – –
כך אנו נראים בימים אלו…
עומדים אנו לקראת יום הדין הגדול והנורא, בו יחרץ גורלו של כל אחד ואחד מבאי העולם, אם לחיים ואם… כאשר כפסע הוא אצל כל אחד בין החיים והיפך החיים.
עד שאפשר להגדיר את מצבנו אנו, כמעט כמצב המדויק של שני הילדים שעמדו על הגדר, תוך סכנת חיים עצומה, שיש סיכוי שתוך שניות כבר לא יהיו בעלמא דידן!
כך אנו!
כל אחד ואחד מצוי לפני יום גורלי בו יקבע עתידו בעולמינו דידן, כאשר פסיעה אחת בלתי מחושבת יכולה להיות הרת אסון ח"ו.
הפחד אמור להקיף את כולנו, הן יום הדין – פחד אימים הוא משרה!
אך משום מה ישנם כאלו שאינם מבינים את משמעות יום הדין ופחדו, ואינם מתעמקים בהשלכותיו. ולכך כשמגיע יום ראש השנה, הרי הוא בשבילם אך יום חג, וההכנה לקראתו מסתכמת בדאגה ל'סימנים' השונים, לקניית המקום המכובד בבית הכנסת ולבגדי החג. בכך מסתכמת הכנתם ליום הדין!
אף במהלך יום הדין עצמו נתונה דעתם כל העת לגודל הקהל, לרוחב הפארענטשע'ס בחצרות הצדיקים השונים, לסלסולי החזן בקטעים המרגשים, ולאי הצלחתו של הבעל תוקע בהשמעת תקיעותיו…
בהבלים אלו נתונה דעתם. רק לא במהות יום הדין, במעשים ובפעולות שתובעים מעימנו בעקבות כך!
מרותקים הם לנופים הקסומים – הקהל, החזן ובעל התוקע, ואינם שמים לב שהגדר יכולה להתמוטט בכל רגע ואזי כבר יהיה מאוחר…
והרי בהצלת עולם מלא אנו עוסקים, שכן כל אחד כלפי עצמו, הרי הוא עולם מלא, וחובה עליו להצילו ע"י עצמו!
וכיצד יתמכר לנופים הקסומים ויתעלם מהתכלית האמיתית של יום הדין?!
נעבור לסגנון אחר של אנשים:
ישנם כאלו שאכן מבינים את משמעות יום הדין ופחדו, אך מרוב פחד וחרדה הרי הם מבולבלים לגמרי ואינם יודעים מימינם ומשמאלם.
תוהים באיזה קטע לכוון, איזו קבלה טובה לקיים, ובמה לגשת אל ימי הדין.
רק את החרדה הם מרגישים. אך היא אינה גוררת מעשה בעקבותיה, והתוצאה היא שהם טומנים ראשם בטליתותיהם כתוצאה מהבלבול הנרחב בו הם שרויים!
לעומתם ישנם יהודים שהם כר' פסח בסיפורינו… מבינים את משמעות יום הדין ופחדו, ויודעים הם גם את אשר מוטל עליהם לעשות ולפעול. בהתאם לכך הם תופסים פיקוד, מכריחים את יצר הרע לזוז הצידה, ופועלים באופן אקטיבי להינצל ביום זה ולהיכתב בספרן של צדיקים!
כאשר בהתאם לכך הם מכוונים בתפילה כראוי, שופכים הם ליבם כמים ומתחננים קדם מרא די בשמיא שיוציאם זכאי בדין.
ובמקביל אינם מסתפקים רק בתפילה, אלא אף משתדלים לעשות מעשה, בקבלם עליהם 'קבלות טובות', לשנות את הרגליהם הבלתי נכונים, ומשתדלים לעמוד בהם. ועל ידי כך זוכים הם להינצל ביום דין זה, להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים גמורים ביום ראש השנה.
וזוכים הם – – –
להציל עולם מלא מרדת שחת.
עולמם שלהם!!