התורה אומרת (דברים ל, יד): "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". הרמב"ן אומר שפסוק זה מתייחס למצוות התשובה: "בפיך" – זה הווידוי, "בלבבך" כולל את החרטה על העבר ואת הקבלה לעתיד, אבל, מוסיפה התורה ואומרת, "לעשותו" – יש להתחיל לעשות את התשובה מיד, ללא דיחויים, למעשה!
חז"ל (בראשית רבה כא, ו) אומרים: "אין 'ועתה' אלא תשובה, שנאמר (דברים י, יב) 'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה'… ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבוד את ה'… בכל לבבך ובכל נפשך'".
הרב'ה רבי שלום זצ"ל היה אומר: היסוד של תשובה הוא "ועתה" – להתחיל עכשיו! "אין 'ועתה' אלא תשובה". אם לא מתחילים עכשיו אלא דוחים למחר – לא יהיה שום דבר!
המשנה אומרת במסכת בבא מציעא (פ"א משנה ד): "ראה את המציאה ונפל עליה, ובא אחר והחזיק בה – זה שהחזיק בה זכה בה".
הבה נתאר לעצמינו מה קורה כאן:
אדם הולך ברשות הרבים ורואה שעון זהב. בואו נאמר, למשל, שמדובר ב'אושן פארקווי'. הייתם פעם שם? לא הייתם? טוב שלא הייתם! אני הייתי שם ומדדתי בפסיעות את הרוחב… זה "רשות הרבים" מדאורייתא… הרוחב שם הוא לא שש עשרה אמה אלא שישים אמה… מיליונים עוברים שם…
ואתם יודעים למה אני מצייר את הסיפור על 'אושן פארקווי'? כי שעון זהב יש לו סימן, ובארץ ישראל שיש בה רק יהודים, יהיה המוצא חייב להכריז…
בקיצור, אותו אדם רואה שעון זהב באמצע הכביש. הוא רץ ונפל עליו מלא קומתו… השתטח עליו באמצע הכביש… אתם מבינים מה קרה שם? כל התנועה נעצרה… צפירות, בלאגן … חשבו שהוא מת…
אבל כשניגשו אליו ראו שהוא חי. "כנראה שהתעלף" אמרו, אך הוא אמר: "לא התעלפתי! אני מרגיש טוב! בסך הכל מצאתי שעון, הנה תסתכלו כאן למטה, מתחתיי, תוכלו לראות אותו. אבל! שאף אחד לא יעז לגעת בו! הוא שלי!"
והנה לפתע ניגש איזה שהוא יהודי, בשקט, בלי להישכב על הכביש, בלי צעקות, בלי לעשות בלאגן, בלי לעצור את התנועה, ו'סוחב' את השעון מתחתיו…
של מי השעון?
של השני, שתפס!
למה? כי הראשון לא עשה כל 'מעשה' בשעון. הוא בסך הכל נשכב עליו. לא קונים שעון בלי לעשות בו מעשה קנין. השני, שעשה 'מעשה' בשעון והגביה אותו – קנה!
אפשר לדבר שעות על גבי שעות על "תשובה"… אפשר להתחזק, להתרגש… אבל כל זה איננו שווה בלי "לעשותו" – בלי להתחיל ולעשות "מעשים"!
אין 'ועתה' אלא תשובה – כדי שהתשובה תחשב לתשובה – יש צורך להתחיל עכשיו, מיד, ללא דיחוי, ולעשות מעשים בפועל. לשנות. לקיים. לברך ברכת המזון מתוך סידור. להתפלל מתוך סידור. להתגבר על הכעס. לנצור את הפה מדיבורים אסורים. כל אחד יודע על עצמו מה הוא צריך לשנות "למעשה"…
המתוודה בעצמו- סותם פי המקטרג
בכל תפילה מתפילות יום הכיפורים הננו מתוודים בפרוט רב על חטאינו "אשמנו, בגדנו, גזלנו..".
ויש להתבונן: הן יום כיפור הוא היום הגדול של המקטרגים שציפו לו שנה שלימה. הם מחזיקים היטב בידיהם את 'הרשימות השחורות', מכחכחים בגרונם, בעוד רגע יתחילו לפרוס את רשימת הקטרוגים הארוכה שהכינו כנגד בני האדם.
ואז- לפתע שומעים הם את בני האדם מתחילים לומר וידוי, מפרטים בפרוט רב את עוונותיהם: "אשמנו, בגדנו, גזלנו"… המקטרגים שומעים זאת ונבוכים, כעת הם ממש מרגישים מיותרים, וחיש מהר עוזבים את המקום…
נשאלת השאלה: מה נפקא מינה אם את דברי הקטרוג משמיע המקטרג או שהאדם עושה זאת בעצמו? נכון שכשהאדם עושה זאת הוא סותם את פי המקטרג, אבל סוף כל סוף דברי הקטרוג נשמעים, ועוד מפי האדם עצמו, כהודאת בעל דין!
אומר המגיד מדובנא: משל למה הדבר דומה: ילד נעשה בר מצווה, אביו קונה לו חליפה יקרה לכבוד בר המצווה.
זהו, כעת הוא כבר הולך מידי יום לחיידר כמו בן תורה, לבוש בחליפה ובמגבעת. אבל בתוך תוכו הוא עדין ילד, בהפסקות הוא משחק ומשתובב עם חבריו בחצר החיידר. הוא לא מספיק בוגר להבין, שאם רוצים לשמור על החליפה שלא תתבלה ותתלכלך – צריך לפשוט אותה ולתלותה על קולב, ואז אפשר לשחק בחופשיות. הילד נשאר לבוש בחליפה, מתפלש בבוץ ומתבוסס ברפש עם חבריו. החליפה מתלכלכת, וקרע רציני נפער מאחור.
בתום הלימודים חוזר הילד הביתה, ואז מגיע שלב ההתפכחות. כעת הוא שם לב מה הוא עשה לחליפה החדשה והיקרה שאביו קנה לו
מה יעשה כעת?
הוא מסתובב ברחוב אנה ואנה, לא מסוגל להיכנס הביתה. פגש בו אחד השכנים ונבהל ממראה עיניו.
מיהר השכן לדפוק על דלת ביתו של הילד, וסיפר לאביו שבנו מסתובב ברחוב, לבוש בחליפה מטונפת וקרועה. אביו מיהר לרחוב, וכשראה את בנו ואת מה שהיתה פעם חליפה חדשה ונקייה, שאל אותו בכעס: "מה קרה?"
השיב הבן במבוכה: "שיחקתי עם חברי בחצר"…
התשובה הזאת הרתיחה את האב עוד יותר. "מה זאת אומרת שיחקת עם חבריך בחצר? אין לך את ההבנה שלא עושים זאת?", כך גער בו בכעס והחליט להענישו כהוגן על מעשה השובבות חסר הדעת. אין ספק, בפעם הבאה לפני שיתגולל עם חבריו בחצר, כבר ידע הילד להיזהר ולשמור על החליפה היקרה שאביו קנה לו…
ומה עושה ילד חכם שחוזר מהחיידר בחליפה מטונפת וקרועה?
הוא אינו מחכה שמישהו אחר ירוץ לספר לאביו, מה שנשאר מהחליפה היקרה והמצוחצחת שקנה לו. הבן ממהר לביתו, אך לא נכנס הביתה פנימה, הוא נעצר בפתח הבית ופורץ בבכי וזעקות שבר.
האבא שומע את הבכיות קורעות הלב, וממהר לפתוח את הדלת. הוא רואה לנגד עיניו את הבן ממרר בבכי, עינו צדה את המראה העלוב של החליפה, ואז הוא שואל בדאגה: "מה קרה, הכל בסדר?", והבן משיב: "לא כל כך…".
התשובה הזאת רק הגבירה את הדאגה עוד יותר. האבא שב ושואל כשכולו נסער: "מה קרה?". ואז הבן מצביע על החליפה: "אתה לא רואה מה נהיה ממנה?…", וממשיך למרר בבכי.
"ואתה עצמך בסדר?", מתעניין האבא, עדין לא רגוע.
"כן!", אומר הבן.
ואז סוף סוף האב נרגע, והוא מנסה להרגיע גם את הבן שעסוק בניגוב דמעותיו: "לא נורא, בני, העיקר שברוך ה' אתה בסדר… נשלח את החליפה לניקוי יבש, היא תראה כמו חדשה… אל תבכה…".
אך הבן ממשיך למרר בבכי: "כן , אבא אבל תראה מה הולך מאחור", ומסתובב להראות לאביו את הקרע שנפער בחליפה.
"לא נורא, החייט יתפור את הקרע", מרגיע אותו האב, "ואם לא – אקנה לך חליפה חדשה. אל תדאג! העיקר שלא קרה לך כלום. די הפסק לבכות", ומעביר יד מלטפת על לחיו של הבן.
הבן, כמובן, הפסיק לבכות. למה יבכה? עכשיו באמת אין לו סיבה…
זהו הבדל הגדול אם המקטרג בא ומדווח על חטאי האדם, או שהאדם עושה זאת בעצמו. כשהאדם מתוודה על חטאיו בעצמו, בכך הוא סותם את פיו של המקטרג. ומה שהאדם עצמו התוודה, על כך הקב"ה כבר ימחל לו, "כרחם אב על בנים".
הווידוי מועיל רק כשמתחרט באמת
אבל על כך יש להעיר הערה ותוספת חשובה.
מתי האב ירחם על בנו, ויסלח לו על מעלליו ועל מעשה השובבות שלו? כאשר הוא ייווכח שהבן אכן מצטער ומתחרט על המעשה שעשה, ומעתה ואילך קיבל על עצמו להיזהר, ולא לנהוג שוב כילד קטן וחסר דעת. אבל אם הרב יראה שהבכי של הבן היה מן השפה ולחוץ, רק כדי להיפטר מעונשו של אביו, או אז לא רק שהאב לא יסלח לבנו, אלא עוד יכעס עליו כעס גדול על הדרך הערמומית שנקט כדי להינצל מעונש.
כמו כן, לחילופין, יש דרך נוספת להיפטר מעונש:
הבן ינהג בדרך ישרה, ויכנס הביתה כשהחליפה המטונפת לגופו, יישיר פנים אל אביו ויאמר לו: "אבא, תראה מה עשיתי לחליפה החדשה שקנית לי, אני מאוד מצטער על מה שקרה", וימשיך ויספר לו בדיוק כיצד קרה הדבר. במקרה כזה לא יוכל האבא להתאכזר על בנו, אלא בוודאי ימחל לו על מה שעולל ויאמר לו: "כל הכבוד לך על הישרות שלך. אני מאוד מעריך זאת, ולכן הפעם לא אעניש אותך. אבל בפעם הבאה תיזהר שהדבר לא יקרה".
אך אם כעבר זמן יתברר שהבן שב לסורו, ושוב טינף את החליפה שאביו קנה לו בדמים מרובים- הרי וודאי שאביו לא יעבור לסדר היום על מעשה השובבות של בנו, ויענישו כהוגן. כאן כבר לא תועיל לו הישרות שלו…
כך גם בין האדם לקונו. אם האדם ממרר בבכי ומתוודה על חטאיו- הקב"ה מתמלא עליו רחמים ומוחל לו. אך כל זה בתנאי שהאדם באמת מצטער ומתחרט על חטאיו. אבל אם "בפיו ובשפתיו כיבדוני וליבו ריחק ממני", אם הווידוי הוא רק בפה אך בלב אינו מצטער ומתחרט על מעשיו- הקב"ה אינו מוחל לאדם ואיך בכך כדי לסתום את פיו של המקטרג.
נמצא אפוא שכל התועלת של הווידוי, היא רק כאשר הוא בא כתוספת וכהשלמה לחרטה אמיתית של האדם על מעשיו.
(מתוך הספר 'דורש טוב')