בכל החגים מונהג 'יום טוב שני' רק בחוץ־לארץ, משום שבזמן שבו היו מקדשים את החודש על־פי ראיית הלבנה הונהגו שם שני ימים מחמת הספק מתי קידשו את החודש בארץ־ישראל.
לעומת זאת, בראש־השנה, בשל חשש מסוים לזלזול בקדושת יום־טוב, תיקנו חכמים שבמקרים מסוימים יונהג יום־טוב שני אף בארץ־ישראל; וכשם שיום טוב שני של גלויות מונהג בחוץ־לארץ גם בימינו, משום ש"מנהג אבותינו בידינו", כך מונהג יום טוב שני של ראש־השנה בארץ־ישראל גם בימינו.
מסיבה זו, שהיום הנוסף בראש־השנה יסודו בתקנת חז"ל שלא מספק, נחשבו שני ימי ראש־השנה כ'קדושה אחת', וכיום אחד ארוך, ושניהם נקראו יום טוב של ראש־השנה; וגם כיום – שאנו נוהגים כך משום ש"מנהג אבותינו בידינו" – נחשבים שני הימים כ'קדושה אחת', כשהיום הראשון עיקר, ואסור מן התורה, והשני – מדרבנן. ונחלקו הראשונים אם הימים נחשבים כ'קדושה אחת' גם לקולא, או רק לחומרא.
[סימן תר, סעיף א וס"ק א; ביאורים ומוספים דרשו, 1. סימן תרא, סעיף ב וס"ק ג; ביאורים ומוספים דרשו, 3-4]