יתברך הבורא וישתבח היוצר שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וקידשנו מכל האומות ואת ארץ ישראל מכל הארצות, ואחת המצוות המרכזיות בין "המצוות התלויות בארץ" – מצות השמיטה.
ציוונו בורא עולם בספר ויקרא כה, ב: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבת הארץ שבת לד', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואת, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לד'". ממשיכה התורה ומסכמת: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ".
באור המילה "שמיטה"
שמיטה – משורש ש.מ.ט, היינו: השמט מידך ועזוב את עבודות הקרקע האסורות מן התורה: [זריעה, נטיעה, וזמירה] האסורות לחלוטין בשמיטה. ואף השמט מידך, את העבודות האסורות מדרבנן: [השקיה, דישון, ריסוס, ניכוש ודילול] אם מטרתן – "לאיברויי" – היינו להבריא, להוסיף, לפתח ולהרבות את צמיחת הארץ. אבל מותרות בשנת השמיטה אך ורק מלאכות מדרבנן שמטרתן "לאוקמי" – להעמיד! לשמר את המצב הקיים, למנוע קלקול, נבילה, יובש, נסיגה וקריסה של צמחים, אילנות, דשא ופרחים הקיימים בקרקע. לרמב"ם: בכלל שמוט – המצווה להפקיר את גידולי השנה השביעית, ולהודיע לכולם שהם הפקר לכול.
ממתי מונים שמיטה?
יהושע ועם ישראל, נכנסו לארץ ישראל ביום י' ניסן 2488 שנים לבריאת העולם. כעבור 14 שנות כיבוש וחלוקה, התחילו – בשנה ה-15 לכניסתם לארץ – לספור שש שנים, ואם כן השמיטה הראשונה הייתה בשנה ה-21 שהיא 2509 לבריאת העולם. ואז התחילו גם כן למנות יובלות, כנאמר: "וספרת לך שבע שבתת שנים, שבע שנים שבע פעמים… וקידשתם את שנת החמישים שנה… יובל היא תהיה לכם" (ויקרא כ"ה, ח).
ונחלקו הדעות האם שנת היובל נספרת כשנה הראשונה לשמיטה הבאה או לאו, ולמעשה מאז התחילו לגלות השבטים לקראת גלות בית ראשון, הפסיקו לספור יובלות, ולמעשה כיום, אין היובל נוהג, מפני שאין כל ישראל יושבים בארץ ישראל, והיובל נוהג רק כשכל יושביה עליה ["וקראתם דרור לכל יושביה"] ובטלו היובלות (רמב"ם שמיטה ויובל י, ח).
מנין לנו ששנת תשפ"ב היא אכן שנת שמיטה?
כתב הרמב"ם בתחילת הלכות שמיטה ויובל: "ובחשבון שנת השמיטה נתקבלה דעת הגאונים, ואם תרצה לדעת שנת השמיטה תחלק שנות בריאת העולם במספר שבע, וכשיעלה לך המספר בדיוק בלא עודף – הרי השנה ההיא שמיטה, ואין זה מפני שמונים לבריאת העולם אלא שכך יצא". וזה אחד מפלאי תורתנו הקדושה! ואכן אם נחלק ה'תשפ"א – 5781 ל-7, תהיה התוצאה: 825.6. כלומר תשפ"א שנה ששית לשמיטה. מאידך אם נחלק ה'תשפ"ב – 5872 ל-7, התוצאה תהיה 826 ללא שארית אם כן, תשפ"ב – שמיטה!
לדעת רוב הפוסקים, כיון "שאין רוב יושביה עליה" ואין מונים יובלות – שמיטה בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הכרעת מרן החזון איש. אכן, דעת יחיד הרמב"ן – שגם בזמן הזה שמיטה מן התורה.
תחילת שנת השמיטה
שנת השמיטה מתחילה בא' תשרי ומסתיימת בכ"ט אלול, ובזמן הזה אין נוהגת "תוספת שביעית" ועבודות השדה מותרות עד לראש השנה (רמב"ם ג, ט וחזון איש י"ז, כ"ב-כ"ה), אלא שגזרו חכמים משום מראית העין, שאין לטעת עצי פרי לפני השמיטה אלא עד ט"ז במנחם אב, משום שלחישוב שנות ערלה, בשנה הראשונה די ב-44 יום לפני ראש השנה: 14 ימים – לקליטת הנטיעה ועוד 30 יום, וזו נחשבת כבר שנה ראשונה לערלה, על כן, אם נטיעת האילן היתה בתוך 44 יום לסוף השנה – לא תיחשב שנה זו, כשנה ראשונה לערלה, אלא השנה הבאה, ואז יאמרו בשנה השלישית שהעץ ניטע חלילה בשמיטה, כי חישוב השנה הראשונה לערלה היא בשנת השמיטה.
זריעת צמחים שונים, עצי סרק ופרחים – מותרת עד ראש השנה, אף שקליטת הזרע בקרקע תהיה בשמיטה. אולם, זריעת ירקות אינה כדאית בסמוך לשמיטה, הואיל ואם ישתרש וייקלט הירק בשביעית יהיו חייבים לעקרו מדין "ספיחין", על כן יש להקדים זריעתם על מנת שיתחילו לצמוח לפני השמיטה (מעדני ארץ שביעית ושו"ת מנחת שלמה א, נ"א). לדוגמה: עגבנייה ועגבניות שרי וכן תפוחי אדמה – עד ג' אלול. שום – עד ו' באלול. סלרי דלעת ודלורית – עד י' באלול.
מפגשים ראשונים עם השמיטה
רבים חושבים, שדיני איסורי עבודת הקרקע בשמיטה, שייכים למתגוררים בקיבוץ, במושב חקלאי או לבעלי שדות, מטעים ופרדסים בלבד. הבה נמחיש כיצד ניפגש עם השמיטה גם בעיר המאוכלסת בשכונות צפופות:
- 1. במוצאי ראש השנה, אור ליום חמישי – צום גדליה, בוודאי יופעלו רבבות מכונות כביסה, מלאות בסוגי כביסה שונים, ביניהם סריגים, גרביים, שמיכות צמר שנטף עליהם דבש, טליתות הזקוקות לריענון לקראת היום הקדוש. כביסה כעין זו אינה נסחטת בסחיטה המרבית, ואף לא מוכנסת למייבש הכביסה, רבות תצעדנה, כדרכן בשש השנים האחרונות, לכיוון המרפסת ובידן קערת הכביסה [פייל'ה] כדי לתלות את הכביסה הנוטפת מים על גבי החבלים שמעבר למרפסת…
כמובן, אין בדעתה של עקרת הבית להשקות את קרקע החצר או הגינה הצמודה לבית, אבל לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, יש בפעולה זו איסור השקיה – תולדת זריעה האסורה בשמיטה [ואף ש"אינו מתכוון", אבל "ניחא ליה"], אף אם עדיין אין צמחים בקרקע אבל שפיכת המים מכשירה את המקום להיקלטות זרע או צמח.
אכן, הפעולה מותרת במקרים הבאים: א. כשהמקום מרוצף לחלוטין. ב. כאשר המקום משמש למעבר לרבים (אין סיכוי לצמיחת צמחים), ובמקרה זה יש להימנע משפיכת שארית המים שבקערה אל החצר אף בשאר השנים מבלי לבדוק אם אין שם עוברים ושבים, ובוודאי בעשרת ימי תשובה. ג. כאשר המקום כבר נרטב מגשם או מהשקיה – מותר לשפוך שם מים, שכדברי ה'כף החיים' בסי' של"ו לעניין שבת: "ריבוי ההשקיה רק מקלקל הצמחים".
- 2. הדחת רצפות – מן הסתם במוצאי ראש השנה זקוק כל בית לשטיפת הרצפות, וברבות משכונותיה של ירושלים ת"ו, "מנהג המקום" לגרוף את מי השטיפה בעזרת המגב דרך המרזב שבמרפסת לעבר הרחוב [זכורני שהייתי נוכח בחדרו של מרן הגר"מ הלברשטם זצ"ל כשבא להתלונן קשיש שעלה לא מכבר להתגורר בירושלים, וסיפר שעמד לתומו ליד התחנות שבתחתית רחוב בר אילן ולפתע ירד מעליו שטף מים, שלוּ היו זכים וטהורים, הייתה זו חוויה באותו יום שרבי… אך לא כן, המים העלו קצף… ואמר לו הגאון: האינך יודע כי מצהרי יום חמישי בשבת אין עומדים בעיה"ק תחת מרפסות?… שהרי "על הניזק להרחיק עצמו…]. ובכן, כשהמדובר ב"שטיפה האחרונה" במים נקיים, אסור לגרפם לעבר קרקע, אלא בתנאים הנ"ל.
- 3. יש שייפגשו עם השמיטה כנראה כבר בעצם יום הדין – ראש השנה. אותם שיישבו על גבי המרפסת או בקרבת חלון, ובעודם אומרים תהילים, או מעיינים במאמר העוסק במהות יום הדין, וכדרכם אוכלים פרי טעים ועסיסי, ולבסוף יישארו בידם מספר גרעינים, אשר כל שחונן בנימוס ודרך ארץ מטריח עצמו אל פח האשפה – מקומם הטבעי של שיירי קליפות פרי וגרעיניו, אולם יש שיאמרו לעצמם – "ביום הדין… ביטול תורה… וחלילה ישליכו את הנותר אל הגינה או החצר ויעברו על איסור דאורייתא של זריעה בשמיטה ואף ביום טוב, שהרי רבים עד מאוד הם עצים שצמחו מגרעין שהופל לקרקע, נקלט ונבט והוציא פירות טעימים. אלא אם כן המקום מרוצף או משמש מעבר לרבים כנ"ל.
- יש להיזהר לאורך כל שנת השמיטה, כשמטיילים עם ילדים בגן העיר, או בטיול או מסלול, שלא להשליך שיירי ירקות ופירות לאדמה. שאריות אלו מהוות דישון וזבל מצוינים להשבחת גידולי הקרקע, ועידוד צמיחתם [ל"איברויי" ולא רק ל"קיומי"] ובפרט קליפות בננות.