כולם מתכוננים לראש השנה. כל אחד שואל את עצמו: מה עלי לעשות בימים שנותרו?
אספר סיפור שקראתי בספרו של הרב יוסף פוגל זצ"ל, אודות ה'דברי חיים', האדמו"ר הראשון מצאנז.
הרבי היה ענק שבענקים. צדיק, חסיד, ותלמיד חכם עצום.
בראש השנה לפני התקיעות, היה הרבי מסתגר בחדרו למשך דקות ארוכות. אף אחד לא ידע מה עושה הרבי באותו זמן. אחרי הרבי לא בודקים. למרות שהדלת לא היתה נעולה, אף אחד לא העז להיכנס ולהפריע לו בעבודת הקודש שלו. החסידים ניסו לשער כיצד מכין הרבי עצמו לתקיעות. זה בכה וזה בכה. זה אומר הרבי לומד זוהר על התקיעות, זה אומר ודאי לומד של"ה הקדוש. רבו ההשערות, אך לכלל ידיעה לא הגיעו.
ראש השנה אחד, בדיוק באותו זמן בו התבודד הרבי בחדרו, התעוררה שאלה הלכתית דחופה בבית המדרש. לא הייתה ברירה אלא להיכנס אל הקודש פנימה ולשאול. נכנס הגבאי בחרדת קודש, ומה מאוד התפלא למצוא את הרבי יושב, כאשר לפניו פתוח ספר 'קצות החושן', והוא לומד בעיון ובהעמקה.
כשנכנס לבית המדרש סיפר מה שראה. כולם היו המומים. בטוחים היו שהרבי עוסק בכוונות ובייחודים, מה פועלת תקיעה, מה שברים ומה תרועה. ומה מתברר, הרבי לומד 'בסך הכל' 'קצות החושן', לימוד 'רגיל', המתאים לכל ימות השנה. הדבר היה לפלא ולחידה. אבל על הרבי לא שואלים שאלות, ובודאי שלא שואלים אותו עצמו אודות מעשיו.
הרבי רצה לשמח את הקדוש ברוך הוא לפני התקיעות
לימים הסביר נכדו, הרבי מקלויזנבורג, את התנהגותו של סבו, באמצעות משל פשוט:
משל למה הדבר דומה. פעם נסע ראש משפחה לחו"ל כדי לנסות להביא פרנסה לביתו. האיש השתהה בניכר זמן רב. על הבית עברה תקופה קשה עד מאוד, הן מבחינת פרנסה, הן מבחינות אחרות. ואז מקבלים סוף סוף הודעה מהאב, שהוא מצוי בדרך חזרה.
כולם ממתינים בכיליון עיניים, והנה, הדלת נפתחת, ואבא נכנס. הקטנים, שאינם מבינים הרבה, עטים על המזוודות, מחכים שאבא יפתח ויוציא את המתנות. הגדולים יותר מחכים לחיבוק, ללטיפה, לביטויי האהבה מהאבא, אותו לא ראו זמן כה רב. והמבוגרים יותר, די היה להם בכך שאבא שוב בבית. עצם הדבר אמור להביא עליהם רוגע, שלוה ושמחה.
ומה קורה עכשיו?
תלוי. אם האב חוזר מהמסע הארוך עטור הצלחה, אם אכן עשה לביתו והביא עמו את הרווחה, הרי שגם לילדים יהיה טוב. כל אחד יקבל מאבא מאור פנים, הוא ייתן מתנות לילדים, יקדיש זמן לכולם, יביא לבית אורה ושמחה.
אבל, אם האיש נחל אכזבה, חזר כלעומת שבא ועתה הוא מדוכדך, שבור, עצוב, פניו קודרות, מצב רוחו רע ועכור, אזי הילדים יודעים שלא כדאי להתקרב אליו. אין טעם לבקש ממנו כלום. נחכה להזדמנות אחרת לבקשות אלו ואחרות.
אמר הרבי מקלויזנבורג: בראש השנה אנו מבקשים מהקב"ה בקשות רבות. יש לנו סל בקשות. לא סל, עגלת קניות ענקית. מה עלינו לעשות? – עלינו לדאוג לכך שהקב"ה יהיה שמח ומרוצה. אם הקב"ה יהיה 'בשמחה' בראש השנה – נוכל לבקש ממנו הכל. אבא, תן לנו מזה, וגם מזה. "פתח לבנו בתורתך", "ומצוותיך תרדוף נפשי". תן לנו בריאות, פרנסה, אושר ועושר…
זהו ההסבר בהנהגתו של בעל ה'דברי חיים': בתקיעות אנו מבקשים מהקב"ה שיעלה זכרוננו לפניו. זה בעצם הכל! אם הקב"ה יזכור אותנו לטובה, אזי ייתן לנו כל מבוקשנו. אבל, כאמור, לשם כך עלינו לדאוג לכך שהקב"ה יהיה שמח, כביכול. וכיצד משמחים את הקב"ה? על ידי לימוד תורה.
אם כן, זו ההכנה הראויה לתקיעות, ובכלל לימי הדין. לימוד תורה ב'ברען' ובהתלהבות.
החפץ בחסד ה', ינקוט במידת האמת
כתוב בספרים הקדושים, "אתם ניצבים" (דברים כט, ט) "אתם"- אותיות "אמת". אחת ההכנות לראש השנה היא- לא לדבר שקר. "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהילים קא, ז). הקב"ה אינו חפץ לראות דובר שקרים. "מדבר שקר תרחק" (שמות, כג, ז). פעם אמרתי למשגיח, רבי דוב יפה זצ"ל, אפשר גם לקרוא: "מדבר שקר- תרחק" , התרחק ממי שדובר שקר, כפי שהקב"ה מתרחק ממנו.
אם כן, מלבד ההכנה של לימוד התורה, עלינו להישמר שלא לדבר שקרים. בסליחות אנו אומרים: "חסד ואמת יקדמו פניך". מי שחפץ שהקב"ה ינהג עמו בחסד, צריך לנקוט במידת האמת.
כאמור, אנו באים אל הקב"ה עם 'עגלת קניות עמוסה'. בקשות מכל הסוגים. אומרים אנו לאבינו שבשמים, מה זה בשבילך, וכי יש דבר שקשה לך לתת לנו?
אכן, דבר אינו קשה לפני הבורא יתברך. כמובן. אבל עלינו לדאוג לכך שהקב"ה יהיה 'שמח וטוב לב', כביכול, אז גם ישמח למלא את בקשותינו.
אל לנו לעשות אל העיקר טפל ואת הטפל עיקר
מצוי מאוד בראש השנה, שעושים את העיקר טפל ואת הטפל עיקר. עסוקים בסימנים, רימונים, ראש דג או ראש כבש. אם היו על השולחן כל הסימנים, 'עשינו' את ראש השנה כפי שצריך.
אבל עלינו לדעת: אמנם, אלו מנהגים יפים ונאים, ומקורם כבר בדברי הגמרא, אבל אינם העיקר. העיקר הוא התשובה. העיקר הוא להמליך עלינו את הבורא יתברך, מלך מלכי המלכים, לדעת שהוא מלכנו, ועלינו לשמוע בקולו ולציית לו.
ישנו משל מפורסם בענין זה: פעם היה עשיר גדול, לעשיר היו משרתים רבים אשר שמשוהו ועשו כל רצונו.
אגב, לא מכבר התארחתי בחו"ל אצל יהודי עשיר אחד. ישבתי בסעודה של סתם יום חול. רק הזזתי את הצלחת הריקה מלפני, מיד קפץ בעל הבית ואמר, "לא! לא!"
התפלאתי: "וכי יש אצלכם דיני מוקצה גם בימי חול?"
אמר האיש: "זהו תפקידה של המשרתת. היא תכף תבוא, תיקח, תסדר. אתה לא צריך לעשות כלום!". כך היה גם בארוחת הבוקר, כל חמש דקות באה משרתת. סדרה, ניקתה ומרקה. אם נופל דבר על הרצפה, אסור להרים אותו. זה לא תפקידך, חלילה…
ובכן פעם נסע העשיר לעיר הגדולה בלוויית משרתו הנאמן. בעודו משוטט ברחובות, נתקל בחנות של חיות מחמד. נכנס והתעניין. הוא רוצה לקנות מתנה לאשתו. משהו מיוחד במינו.
הצביע בעל החנות על ציפור קטנה ואמר: "זו ציפור שיר מיוחדת ונדירה. היא יודעת לשיר ולזמר, משמחת לבבות. אבל מה, מחירה גבוה עד מאוד. עשרים אלף דולר טבין ותקילין".
אמר העשיר: "אכן, המחיר גבוה, אבל זה 'קטן עלי', וזו תהיה מתנה מרשימה. כשמביאים יהלום כמתנה, לא כל אחד מבין למה צריך לשם עליו סכומים כה גדולים. לא כל אחד מבין ביהלומים. אבל ציפור שיר, כל אחד יכול להבין שיש לה ערך רב". חזר האיש לביתו, והביא את הציפור לאשתו. היא אכן שמחה עד מאוד, והודתה לבעלה מכל הלב.
המשרת לא בדיוק שם לב לכל אשר ארע. הוא רק ראה שהעשיר קונה ציפור קטנה בסכום עצום, הוא גם הבחין שאשתו של אדונו שמחה בה מאוד.
היה המשרת בטוח שמדובר בציפור שבשרה טעים באופן מיוחד, עד כדי כך שמאה גרם ממנה שווה עשרים אלף דולר.
חזר האיש לביתו, עלה על יצועו, אך כל הלילה לא נרדם. חשב לעצמו: מדוע נפלינו אני ואשתי מכל העשירים אשר על פני האדמה? מדוע לא נוכל גם אנחנו ליהנות מבשר כה טעים?
מה עשה? החליט לחסוך מפת לחמו הדלה, כדי שיוכל גם הוא להפתיע את אשתו במאכל תאווה שכזה. ועל הדרך, גם הוא עצמו ייהנה מכך.
אחרי שנתיים שלוש הצליח המשרת להגיע לסכום המיוחל. עתה נסע לעיר הגדולה ופנה אל אותה חנות. למרבה המזל המחיר לא עלה. רכש האיש את הציפור וחזר לביתו בשמחה.
כשנכנס הביתה, הגיש לאשתו את הציפור באומרו: "זו הפתעה בשבילך", וכאמור על הדרך- גם בשבילו. "בשרה של הציפור מיוחד במינו, רק עשירים מופלגים אוכלים אותו, וזאת יודע אני מידע אישי, ממקור ראשון…
"שווה לחיות שבעים שנה של תלאות וקשיים, רק כדי לאכול ולו פעם אחת מעדן שכזה. ועתה, הלא בשלנית מומחית את – בשלי נא את הבשר כראוי, נאכל ממנו ונהנה מעט מהחיים טרם נמות".
האישה הנרגשת מתחילה בהכנות. מנקה את המטבח עד שהוא נוצץ. קונה את התבלינים היקרים ביותר, עתה מנקה היא את העוף ומצליחה להוציא ממנו כמאה גרם בשר. או אז, ניגשה לבשל את בשר הציפור בסיר חדש, נקי וממורק, שלא ידבק חלילה טעם זר בבשר היקר והמיוחד.
בחרדת קודש היא מגישה את פיסת הבשר הקטנטונת אל השולחן. חצי לה וחצי לבעלה. הבעל נועץ את שיניו בהתרגשות בגוש הזעיר, וכמעט שובר את שיניו. הבשר קשה, בלתי אכיל. מנסה גם האישה, אך הטעם נורא, מריר, תפל.
אומר האיש: "אינני מבין את הגביר הזה, על בשר כזה שילם סכום כה גבוה? ואני, לשם כך חסכתי מפתי הדלה במשך שנים, עבור בשר שלא טעם ולא ריח לו?"
רץ המשרת אל אדונו, אמר לו: "אדוני! בלתי אפשרי לאכול את הבשר. אולי יש איזה מתכון סודי, אולי החסרנו משהו חשוב בבישול?"
התפלא העשיר: "על איזה בשר אתה מדבר?"
אמר המשרת: "נו, הציפור ההיא, זו ששילמת עליה עשרים אלף דולר. מה אתה חושב, שרק אתה יכול? גם אני קניתי אותה, ובאותו מחיר".
אמר העשיר: "נו, והיא לא שרה, מצייצת ומזמרת בקול נפלא?"
אמר המשרת, "איך היא יכולה לצייץ? שחטתי אותה כדי ליהנות מבשרה הערב. והנה הוא בלתי אכיל בעליל!"…
"שוטה שכמוך!", הרעים האדון בקולו. "הציפור אינה מיועדת לאכילה, בשרה גרוע בהרבה מבשר תרנגולת פשוטה. לא הייתי משלם עליו אפילו שקל. הייחודיות שלה היא בשירתה הערבה. והנה, אתה בטיפשותך המרובה שחטת אותה וקלקלת הכל!"…
פעם נסענו לאחד המושבים שבאזור, כדי לקיים את מנהג הכפרות על תרנגולים. אמר לי בעל הלול: "אתן לך תרנגולת זקנה שכבר סיימה את תפקידה, אינה מסוגלת יותר להטיל ביצים".
לאחר שהתרנגולת נשחטה, לקחנוה אחר כבוד הביתה כדי לבשלה.
איזו עבודה קשה היתה זו! ראשית יש למרוט את הנוצות. כל החדר היה מלא נוצות לבנות. "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיהו א יח). לאחר מכן צריך לנקות, למלוח, ולבסוף- לבשל. אחרי שהבשר היה 'מוכן' סוף סוף, התברר שהוא, כפי שהיה ראוי לצפות מתרנגולת זקנה באה בימים, קשה, כמעט בלתי אכיל.
אומרים רבותינו: צריך להבדיל בין הטפל לעיקר. לראש השנה יש מטרה ברורה: להמליך את הקב"ה ולעשות תשובה שלימה. הסימנים ויתר הירקות הינם רק נספחים טפלים.
(מתוך 'מפיק מרגליות' על הימים הנוראים)