הוא עמד בתפילה, בעיצומו של ראש השנה. ביקש, התחנן, התחנן, אפילו בכה. "אבא! אתה הרי אבא שלי! אז אנא!"
ואבא שלו ענה, כך שמע הוא, דרך משל, מתוככי חדרי ליבו, מקול נשמתו הפנימי, המפעם בקרבו: "אם אני אביך, אם כן כיצד התייחסת אל האחים שלך? האם אחיך אינם הבנים שלי?"
"בוודאי אבא", השיב היהודי מתוככי נשמתו, "אוהב אני כל יהודי כנפשי. אוהב אני כל אחד ואחד מאחי היהודים, ולא משנה מאיזה חוג ועדה הם. כל בניך אהובים!".
"אם כך, מדוע שלשום, בשמונה ושלושים בבוקר, חלפת ברכבך ליד תחנת האוטובוס ולמרות שראית את מגיד השיעור הממתין בתחנה, לא עצרת לו?! מדוע כשאתה נוסע במכוניתך בכל ערב, אינך קובע מראש עם חברך, שנוסע לאותו האזור, שייסע איתך? הרי יודע אתה כמה זמן מתבזבז לו, כמה עגמת נפש, להמתין לאוטובוסים עמוסים בנוסעים. והאברך מרחוב שמאי, שעומד בכל ערב בתחנה, ואתה הרי יכול בקלות לסייע לו להגיע לכולל-ערב מהר ורגוע יותר ולא נוטף זיעה. מדוע אינך מביט בו אפילו?! האברך היקר הזה אינו עוצר מכוניות מעצמו, משום שהמושג 'טרמפים' אינו מתאים לרוחנו ולדרגתו הרוחנית. אך אתה עצמך, מדוע שלא תסכם איתו מראש שתקח אותו ברכבך. הרי בכל מקרה אתה חולף על פניו בכל ערב".
"אבל אבא! לפעמים אני עסוק בשיחה בדיבורית ואינני רוצה שאנשים אחרים יקשיבו לשיחה!"
"אתה צודק, בני יקירי. על הנסיעות האלה כלל לא באתי אליך בטרוניה. גם לא על הנסיעה בה נסעת עם רעייתך ושניכם רציתם לשוחח ביניכם. אני מתכוון ל-36 הנסיעות הקצרות שלך במהלך חודש אלול. מדוע לא חשבת על הבנים שלי? מה עם היהודי עם שני הילדים שיצא מביתו, ממש מהבניין הסמוך, בדרך לתחנת האוטובוסים, ב-7 בערב, כשהוא ממהר מאד לרופא השיניים של בתו הקטנה?? הרי ראית אותו ממהר לכיוון התחנה. מדוע לא הצעת לו עזרה, כשבכל מקרה ישבת כבר ליד ההגה ורצית לנסוע לחלק העליון של העיר?!"
"אבא, אני מבקש סליחה ומקבל לעצמי לעתיד להתחשב יותר באחרים ולהפוך את מכוניתי למקום של חסד".
"נפלא, בני אהובי. קיבלתי את סליחתך ואת קבלתך לעתיד. שתהיה לך שנה טובה ומתוקה!".
*
במשך מספר שנים ניתן היה להתקשר בכל ערב לאחד מתושבי אלעד ולהירשם אצלו לנסוע עמו ברכבו, למחרת בבוקר, מאלעד לירושלים, ובחזרה. ומעשה שהיה כך היה:
אותו יהודי יקר עבד לפרנסתו בפאתי ירושלים והוא נסע לעבודה דרך כביש 443. מידי פעם בפעם אירעו בכביש פגיעות ותקריות לא נעימות, מצד בני הכפרים הפלשתינאים בסביבה, ורעייתו של מיודענו חששה שבעלה ייסע בכביש זה בקביעות יומיומית.
היהודי נכנס למעונו של מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל ושטח בפניו את חששותיה של עזרתו. מרן הגר"ח זצ"ל הורה לו לגמול חסד עם הבריות ברכבו ולהציע לחפצים בכך לנסוע איתו ברכב. "זכות מצות החסד הקבועה, תשמור עליך בדרכים", אמר לו מרן זצ"ל.
ואכן, בכל נסיעה הצטרפו אליו יהודים טובים, שרצו לנסוע לירושלים ולאלעד, חינם אין כסף, ובס"ד הנסיעות היומיות הלכו למישרין, ללא כל פגע ותקלה.
רבים מספרי קדמונינו כתבו שסגולה להצלחה ביום הדין הוא להיות אדם שהציבור צריכים לו. אם נקבל על עצמנו להיות קשובים יותר לצרכי האחרים, בבית ומחוצה לו, בסביבה הקרובה והרחוקה, אזי ההסתכלות עלינו תהיה כשל אדם שגם אם הוא עצמו אינו מושלם, אך טוב להעניק לו שפע, כדי שיהיו לו כוחות לסייע לאחרים לעבוד את הקב"ה. ושנזכה להמליך את הקב"ה עלינו באהבה וברצון.
(הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מתוך מאמר ב'אספקלריא')
זהירות
כידוע צריך זהירות רבה בהצעת 'טרמפים' לאנשים אחרים. אני חושב שצריך להדגיש היטב היטב בדבריכם שהכוונה להסיע אנשים שמכירים אותם, ולא סתם אנשים זהירים. חמירא סכנתא, אף יודע גמילות חסדים. יישר כח