"ברכנו אבינו כולנו – כאחד" – מידת האחדות היא מקור הברכה
בפרשתן (נצבים כט ט-יא): "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם וגו', לעברך בברית ה' אלוקיך". בספה"ק האריכו הרבה לפרש דברי הפסוק בדרך הרמז, על פי הנודע ש'היום' רומז לראש השנה (עי' זה"ק ח"ב לב:) ובא הכתוב לומר: דעו כי אתם נצבים היום – בראש השנה לפני ה' אלוקיכם, הוא היום בו כל באי עולם יעברון לפניו ית' כבני מרון, ומי לא נפקד כהיום הזה, ותכלית האי יומא הוא "לעברך בברית ה'" – בו הננו נכנסים בברית ה', לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, וכדאיתא בגמ' (ר"ה טז.): "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם".
ונתן הכתוב עצה ודרך כיצד 'יעבור' עלינו ראש השנה כדת וכדין, הן בהתרוממות הרוח לזכות לקבל על עצמנו עול מלכות שמים, והן כיצד נזכה בדין לשנה טובה ומתוקה בכל העניינים – על כן אמר הכתוב "אתם נצבים היום כולכם" – וכלומר שעל ידי שנהיה בבחי' 'כולכם' באגודה אחת ובאחדות הלבבות – נזכה לכל הטובות והישועות שבעולם, ברוחניות ובגשמיות.
הכינו – הכנה לקראת יום הדין
איתא מהרה"ק ה'בית אהרן' זי"ע (נצבים עמו' קל: ד"ה התחיל), וז"ל: העיקר צריך כל אחד ואחד להמשיך דין למטה אין דין למעלה, וזהו פירוש המדרש: 'כשישראל עושין המשפט… ועושה עמם צדקה'. ואופן היראה אם הוא מאותן המכירים קצת וקרובים להשי"ת – בוודאי יש להם יראה ופחד באותן הימים – יראה עילאה, ואם לאו – מאימת הדין נפשי תבהיל. צריך מאד לירא ולפחד וזהו העיקר, ואז הקב"ה עושה עמם צדקה", עכ"ל
ומאחר שהזמן קצר ביותר עד ליום ר"ה, כי הוא נורא ואיום, על כן יאזור חלציו לנצל את הזמן.
מעשה במשפחה אחת, אשר בנם בן השבע הנקרא 'יענקלה' היה מלא רוח חיים. הילד לא נח לרגע, יום ולילה לא ישבות במעשה משובה… פ"א יצא האב בחצות הליל מן הבית, ונשארו האם עם יענקלה, הוא בחדרו משחק ומשתולל כדרכו, והיא בעיסוקיה השונים, ובכל העת נשמע קולו של יענקלה בחלל הבית…
לפתע הבחינה שכבר זמן מה שלא נשמע באוויר אלא 'קול דממה דקה', מיהרה לבדוק מה שלומו, שמא נרדם סוף סוף… אך 'הילד איננו', חיפשה אחריו בשאר חדרי הבית, וגם שם לא ראתה אותו, נכנס פחד לליבה שמא יצא מן הבית, אלא שהדלת היתה נעולה, ושוב התרוצצה בכל חדרי הבית עד שהגיעה ל'גזוזטרא' (מרפסת) ונדהמה לראות כי ברוב שובבותו טיפס על המעקה (סורגי ברזל) אשר הגיעו כמעט עד לתקרה, 'והצליח' להשתחל ברווח הצר וכבר עבר לצד השני, כשהוא אוחז בסורגים ועומד בין שמים לארץ בגובה ארבע קומות…
כמעט שפרחה נשמתה מרוב בהלה, אך מיד התעשתה, ובגבורה עילאית החניקה את זעקת הבהלה שכבר 'עמדה בין שיניה'… כי ידעה שאם תזעק ייבהל הילד, תישמט אחיזתו וייפול ארצה רח"ל כשהוא מרוסק לאברים, ומיד הוציאה ידיה מבעד לסורגים והחזיקה בו בחזקה, וכולה היתה ציפיה לא' משלושת ה'ניסים' דלהלן:
א. שיעבור מאן דהו ברחוב, וישים ליבו למתחולל ויקרא לעזרה, אך מאחר שהיה זה בעיצומו של אישון ליל כבר כלתה רגל מן השוק… ב. שיענקלה יפתח בקולו, וישמיע מזעקותיו עד שיתעוררו השכנים, אלא שהילד שתק ונאלם דומיה… ג. שהוא יפתח את הדלת שבסורגים, ויוכל לשוב לתוך המרפסת בבטחה (והיא לא יכלה לעשות זאת כיון שבשתי ידיה אחזה ברגליו בכדי שלא ימעד ח"ו), הזמן עובר רגע אחרי רגע… ודקה לדקה מצטרפת… ובכוחות לא לה המשיכה לאחוז בו בשקט ובדממה. כשעיניה מצפות לעזרה.
כעבור שלוש שעות הלך מאן דהו ברחוב וראה מה שראה, מיהר לקרוא לאנשי ההצלה אשר הזעיקו את הממונים על כיבוי השריפות (מכבי אש), והמה הביאו סולם גדול וארוך, רגליו מוצבות ארצה וראשו מגיע ל… טיפסו עליו והורידו את הילד לארץ כשהוא בריא ושלם ב"ה… לאחר שנרגעו הרוחות שאלו את האם – היאך היה לך כח לאחוז בו שלוש שעות בלי הפסק?… השיבה בפליאה על עצם השאלה, "והרי זה יענקלה שלי!"… כמי שאומרת – כיצד יעלה על דעתכם שאניח לבני יקירי ליפול?…
נמצאים אנו בתקופה זו, כשאנו תלויים בין שמים וארץ, ואין איש היודע מה ילד יום, אך זאת ידענו כי ה'אמא עילאה' – השכינה הקדושה מחזיקה בנו לבל ניפול… כי 'אנו בניך ואתה אבינו', וגדולים רחמיו על "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה'", אמנם מה הקב"ה מצפה מעמנו? – "השמיעיני את קולך כי קולך ערב", שנצעק ונזעק אליו מקירות לבבנו, ועי"ז בוודאי יחוש לעזרנו, וכלשון הכתוב (שמות כ בכו) 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון 'אני'.
עוד ה' אלוקיך שואל מעמך: 'תפתח את הסורגים', כל חד וחד באותם 'סורגים' בהם היה נתון ו'תפוס', בכל אותם הרגלים רעים, או בדברים שהוא נתון בהם תחת שלטון היצר הרע או בתכונות וטבעים רעים, ואם 'נצא' מעצמנו… ו'נזוז' מהמקום והמצב שאנו עומדים בו, אזי בוודאי נוכל לשוב לחוף מבטחים…
משל נאה משלו, לדייג שפרש בנהר באישון ליל רשת עם מזון, לפתות את דגי הים שייכנסו למכמורי הרשת (בכך רצה להרוויח את הזמן העובר לאלו שבאים לצוד רק בבוקרו של יום), ויבוא בבוקר, משה את רשתו מן המים ומצא בה דגים למכביר. הדגים שברשת נענו ואמרו זה לזה: "אוי כמה טפשים היינו, שנשארנו בתוך הרשת לאחר אכילתנו מהמזון שהיה בה, הרי היה עלינו לצאת מיד מהמצודה הפרושה ולברוח, ובזה היינו נשכרים במאכל שאכלנו, ואף ניצולים מציפורניו של אותו צייד", ובבערותם כי רבה אינם מבינים שבשעת אכילתם כבר היו 'ניצודים'…
כזאת יש לומר לידידן: אין דבר או מאורע קורים באמצע השנה – כי הכל כבר נעשה ביום ראש השנה… ואך לשחוק הוא לומר באמצע השנה מתוך חרטה: אוי, מדוע לא עשינו 'עתה' פעולה זאת וזאת? כי הכל כבר נגזר בתחילת השנה, אין לנו אלא להשכיל לבוא לפני המלך, ולהתחנן לו בימים אלו קודם שנגזרה הגזירה, שיוציאנו מן המיצר אל המרחב, ויכתבנו ויחתמנו לשנה טובה ומתוקה, ובוודאי ננצל מן הכל.
סיפר הרה"ח רבי יוסף שטערביצער זצ"ל, שהיה 'בעל תפילה' אצל הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע. פעם אחת קודם אמירת הסליחות ביום ראשון של סליחות, קראו הרה"ק מהר"א אליו ואמר לו: "בא ואלמדך כוונת אמירת הסליחות".
רץ רבי יוסף בהתרגשות רבה, מאחר שהיה בטוח שהנה ישמע עתה רזי מעלה, אך הרה"ק אמר לו: "בגשתך אל העמוד תכוון דבר אחד: להתפלל בקול רם ובהתעוררות, ובלשון קדשו 'הויעך… הויעך… הויעך…' (בקול רם), כדי שכל העם ישמע אותך ויתעורר, ואל תיתן דאגה לנפשך שמא ייצרד קולך, כי אפילו אם כבר לא יהא לך קול רם – יש מי שיחליף אותך, כי העיקר באמירת הסליחות הוא שימת הלב וההתעוררות לתשובה שלימה".
(מתוך באר הפרשה נצבים תש"פ)