"ארור מקלה אביו ואמו" (דברים, כ"ז ט"ז)
מאת: הרב ישעיהו לב
אחד האיסורים החמורים בתורה, שמצוי מאוד לעבור בהם אם לא נזהרים באופן מיוחד, הוא האיסור לבזות את אביו ואת אמו, כמו שכתוב בפרשתנו "ארור מקלה אביו ואמו", וברש"י ביאר: "מקלה אביו" – מזלזל, לשון "ונקלה אחיך".
וכתב הרמב"ם ב'יד החזקה' שלו, (פרק ה' מהלכות ממרים, הלכה ט"ו) "שכל המבזה אביו או אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה, הרי זה ארור מפי הגבורה שנאמר 'ארור מקלה אביו ואמו'".
אכן בספר 'חרדים' הפליג בעניין ובאר, שאפילו מי שאביו ואמו נבזים בעיניו, ואינו מבזה אותם בפיו ובלבו, עובר בארור זה, ועונשו גדול מאוד. על אחת כמה וכמה כשמבזה אותם ברמיזה, בקריצת עין או חלילה וחלילה בדיבור פה, אין ספק שמדובר בעוון חמור עד מאוד, ויש להיזהר בו בזהירות מופלגת.
ובאמת, בעניין זה של הזהירות בכבוד אב – גדול מאוד הניסיון, משתי סיבות: האחת, משום שלא פעם ההורים אכן טועים ביחסם לילדים, ובניהם ובנותיהם שחייבים לכבד אותם בכל לב – מתקשים עד מאוד, ומרגישים שמדובר במצווה שהיא למעלה מיכולתם.
סיבה נוספת נעוצה בכך, שעיקר מצוות כיבוד הורים נוהגת בילדים ונערים עד הגיעם לבגרות, ודווקא בגילאים אלו אין להם את כובד הראש הנדרש כדי לנהוג בהוריהם בכבוד הראוי.
ועוד יש שלב קשה מאוד של הניסיון, כאשר ההורים מזקינים, ולפעמים אין הילוכם בנחת עם הבריות, או שהטבעים שלהם משתנים, והדבר גורם לילדיהם לזלזל בהם במחשבה ובדיבור, וזהו ניסיון גדול מאוד, שצריך להיזהר מאוד שלא להיכשל בו חלילה.
מה קרה לבלון הגז?
הנה לנו סיפור נפלא שהתפרסם בעבר בספר 'ונפלאותיו לבני אדם', בתגובה לסיפור אחר, ואנו עושים בו שינויי עריכה קלים בגלל השינוי בהקשר.
"זכיתי בזכות כבירה של הטיפול באבי הישיש", מספר בעל המעשה. "אבי ז"ל היה עצמאי מחד, אבל בגילו המתקדם היה חשש שייפול בדד בביתו ולא יהיה מי שיעזור לו, וכן היינו צריכים לסייע לו בהתנהלות היומיומית, ולכן לא רצינו להשאירו להתגורר לבד בביתו לאחר שהתאלמן.
"אני בן זקונים, ואני הוא זה שטיפלתי באבא תשע שנים תמימות. בשנים המוקדמות, היה לאבא מאוד קשה עם המעבר מביתו אל ביתי, ומה שבפרט הקשה עליו היו השבתות. אבא רגיל היה לסביבה שלו, ל'טיש' בו היה משתתף שנים רבות סמוך לביתו, משום כך קשה היה לו המעבר הזה. החלטנו אז כי במשך השבוע אבא ישהה אצלי, ובשבתות נבוא כולנו לביתו.
"'נבוא כולנו' פירושו של דבר, לארגן ביום שישי לחוץ שבעה ילדים רחוצים, לארגן שכל מאכלי השבת יהיו ארוזים, לצאת בנערינו ובזקנינו אל הרכב חצי שעה לפני שבת, ולהתפלל לה' כל הדרך שלא יישפך כלום שם בתא המטען… מיד בבואנו לדירתו של אבא להעמיד את הסירים על הפלטה, ועוד טרדות כהנה וכהנה. ביודענו עד כמה הדבר נוגע לאבא – החלטנו לעשות זאת, בסייעתא דשמיא.
"אבא היה יוצא ביום שישי בבוקר עם מונית לעבר ביתו, מכין עבורנו את הבית, פורס סדינים ומציע את המיטות, עורך שולחן וקונה את החלות – כך קיבל אותנו בסבר פנים יפות בבואנו לפני שבת. מלבד התועלת שנגרמה לאבא בעצם שהותו בביתו בשבת, כפולה ומכופלת היתה התועלת הנפשית שהיתה לו בהרגשה ש'הוא זה שמארח אותנו'. גם העול בריא היה עבורו מאוד, היה עליו להכין ולסדר ולקנות. השבתות הללו העמידוהו על רגליו מבחינת הביטחון העצמי שלו, ועל כך נתונה תודתי לריבוני שנתן לי שכל ותבונה לנהוג כך.
"באחד מערבי שבתות אלו יצאנו שוב ל'מבצע' הזה, להלביש את הילדים לשבת, לסיים את הכל, ולוודא כי לא שכחנו כל פריט, וכי לקחנו איתנו את כל מאכלי השבת. שוב התקפלנו כולנו אל תוך המכונית ויצאנו לדרך, כשהפעם משאירים אנו מאחורינו בית 'מבולגן' ויוצאים לביתו של סבא.
"בהגיענו, קיבל סבא את פנינו כהרגלו תמיד. השולחן היה ערוך, המיטות היו מוצעות, כל ילד כבר ידע את פינתו הקבועה בבית סבא. זוגתי פנתה עם אחת הקדרות לעבר הגז, מנסה להצית את הגז ו… הגז לא נדלק. 'התעופפתי' למטה כדי להחליף את הבלון, נדהמתי לגלות כי אין גז גם בבלון השני. 'זה לא יכול להיות', אמרתי לעצמי, 'הרי רק לאחרונה הזמנו בלון חדש, וכי מישהו השתמש כאן כשאבא לא היה בביתו?!'
"המרק קפוא, הכל קר, שבת מתקרבת, וגז אין! שכן ישיש אחד התגורר ליד אבא, ניסינו להיעזר בו, אלא שכנראה נרדם, לא פתח את הדלת. חישוב מהיר העלה פתרון אחד, שבים הביתה – ומיד. הסברתי לאבי כי אנו 'תקועים', וכי אין ברירה אחרת אלא לשוב הביתה במהירות. אבא התאכזב קשות, אני שבעתיים, הילדים השמיעו 'אוף' ארוך וממושך, שביטא את קוצר הרוח של כולם. רעייתי היתה על סף התמוטטות – אחר כל הטרחה בעקירה מהבית לריק ולהבל. מה עוד שהבית הפוך על פניו, ואינו מוכן כלל לקראת שבת.
"לא היתה ברירה, רצנו כל עוד נשמתנו באפנו אל הרכב, דחפנו את הביגוד ועשינו 'טשולנט' אחד גדול של מזוודות פתוחות עם חלות ודגים, כך שעטנו במהירות. בדרך, ליד בית הכנסת, ירד אבא מהרכב. הגענו הביתה קרוב מאוד לכניסת השבת.
"הפשלתי שרוולים כנער, הכנסתי את כל הבית לקלחת עשייה מהירה – לסדר את הבית לשבת. כשהסירים בעבעו על האש בביתי, כבר היה כל המוקצה מונח בערימה אחת גדולה בפינה מסוימת בבית: טייפ על טלפון, על צבעי ילדים, על מסרגות, על קלטות, על עטים, על חלילים. מישהו הפליא לעשות שמצא את המפה בבלגן הזה, ערכנו שולחן במהירות, ורק כשנשמע הצפצוף השני נזכרנו שעדיין לא הכנו את הנרות"…
"הקב"ה אוהב אתכם…"
"רעייתי הצליחה לשלוף את עצמה, איכשהו, ממהומת המטבח של הרגעים האחרונים, לעבר הדלקת הנרות. לפני שנכנסה לנוח קמעא ממה שעבר עליה בשעה האחרונה, אמרה לי את המילים הבאות עם דמעות בעיניים: 'אינני מסוגלת יותר עם השבתות האלה, גמרנו עם זה!'.
"שיהיה כך. וכי אתיישב עתה לדון בדבר? עדיין לא הייתי במקווה כהרגלי, ועם ישראל כבר אוחז באמצע מנחה. עזבתי את הבית ונשמתי לרווחה. זה לא היה קל, לא קל היה לשמור על קור רוח במהלך הלחץ, לשמור על כבוד סבא ועל כבוד ההורים, על כבוד הילדים ועל הכבוד העצמי. זהו זה, סיכמתי לעצמי, כך היה צריך להיות.
"והנה למחרת בבוקרו של שבת, התעוררנו כולנו לשמיעת חבטה חזקה. רצנו כל עוד נשמתנו בנו אל חדר הילדים לשמע הצעקה שעלתה משם, נדהמנו לגלות כי בננו התינוק השובב, שטיפס על מקום גבוה – נפל על הארץ וספג מכה אדירה בראשו.
"דקה ארוכה עוד ישב על הארץ וילל, פחדנו להזיז אותו שמא אירע לו משהו. והנה, אחרי שתי דקות, החל לחייך בשעשוע למראה כל המשפחה הניצבת מולו, קם על רגליו, והחל רץ אל עבר אמו כהרגלו תמיד. בקיצור, חוץ מנפיחות במקום המכה, היו ידיו ורגליו פעילות כתמיד. בעוד צחוקו מתגלגל בבית לאורך כל השבת, נתונים היינו בחרדה לשלומו ובתקווה כי הכל בסדר.
"במוצאי שבת שוחחתי עם רופא, שהציע לי לערוך לו 'צילום גולגולת', לוודא שהכל תקין. את הצילום עשינו עוד באותו ערב. אחר יומיים קיבלנו את תוצאות הצילום, שברוך השם הכל בסדר. 'סביר להניח שהיה כאן זעזוע פנימי כלשהו, אשר היה עלול להיות מסוכן מאוד ורב השלכות', אמר לי הרופא ברצינות, 'נפילה שכזאת אינה משאירה תינוק בגילו נקי מחבלה בדרך כלל, פשוט היה לכם נס!'. בעוד ליבי פועם מהדברים, המשיך הרופא להצליף דבריו: 'עלולים הייתם לבלות איתו בבית החולים ימים ולילות, האלוקים אוהב אתכם, ומנע מכם את כל זה!'.
"שבתי הביתה. הייתי צריך להיות טיפש בכדי לא להבין, שהטריחו אותי משמים ביום שישי, ובכך מנעו ממני טרחת דאגה זו עם בני חס ושלום. היה על מוחי להיות עיוור, בכדי שלא להקביל את קורות היומיים האחרונים ולראות ש'כל טרחה – תמורת טרחה'. טרחת כיבוד אב נטלה ממני את הטרחה עם בני שיחיה.
"כששמעה רעייתי מכל הקורה, אחז אותה הלם: 'שמע', אמרה, 'אנו ממשיכים עם השבתות הללו הלאה והלאה, לא נוותר על שבת אחת!'. לאור זאת נסעתי במשך השבוע אל בית אבי, להזמין בלוני גז ולברר איך התרוקן הבלון בצורה כה מוזרה.
"קוראים יקרים, שמעו היטב: בהגיעי לביתו של אבא, ניגשתי ישר אל הכיריים, הדלקתי את הגז, ו… הלהבות הכחולות מפזזות יפה. שיערתי שאלו הם שיירי בלון שלפתע עלו, ירדתי במהירות לעבר הבלונים, ואני בודק ורואה כי הבלון החדש שהזמנו לא מכבר – מלא וכבד! לא האמנתי לאשר אני רואה, סגרתיו ופתחתיו שבע פעמים, עד כי המום הייתי לגלות, שהבלון פשוט מלא כחדש! כנראה שברגעי הלחץ לפני שבת לא הבחנתי בכך, נראה היה לי כי הוא קל ומרוקן לגמרי.
"אטמו את עיני משמים בשעה ההיא, הטריחו אותי בטרחת מצוה, ופטרוני בכך מטרחה אחרת. נעניתי ואמרתי 'הלל' השלם, על אותה טרחה שהיתה מנת חלקי. ומאז ועד עולם, מלא פי הודיה לה' יתברך על כל טרחה וטרדה הפוקדות אותי בעל כורחי, לאשר איני יודע מה היה מנת חלקי לולי כך"…