פונה אלי אדם ואומר לי: "אני מקנא ברב"
הגאון רבי שמעון גלאי שליט"א:
חז"ל הקדושים לימדו אותנו שכשאדם נכנס לעיר, למקום חדש, שהוא לא יודע איך הוא יסתדר שם בעיר החדשה, איך הוא ימצא את המקום שלו, צריך לומר תפילה לפני שהוא נכנס לכרך.
אבי מורי זצ"ל, כשהיה צריך להיכנס לישיבה ואמא שלו הביאה אותו לראדין, לא אמא שלו ולא הוא ידעו איפה הוא יאכל, איפה הוא ישן. ומי עזר לו? אחד יחיד ומיוחד! בורא עולם.
הקב"ה שלח שהאמא שלו, סבתי ע"ה, כשהגיעה לראדין היא פגשה אשה, שראתה שהיא זרה וחדשה במקום ושאלה אותה, אני רואה שאת מחפשת משהו, מה את מחפשת? אמרה לה סבתא ע"ה, "הבאתי את הבן שלי, ואני לא יודעת איפה הוא יישן איפה הוא יאכל…".
אומרת לה האשה הזאת, המקומית, מה זאת אומרת איפה הוא יאכל? אצלנו בבית. ממש סייעתא דשמיא, ומי זאת היתה? הרבנית של החפץ חיים. כך זכה אבי לסעוד על שולחנו של מרנא החפץ חיים זצ"ל במשך שנים. איך? בזכות הסייעתא דשמיא שליוותה אותם.
רבותי אנחנו עומדים כולנו לפני דרך חדשה. אתם יודעים מה צריך העיקר? סייעתא דשמיא!
אבל איך זוכים לזה? אמרו לנו חז"ל, כשאדם נכנס לכרך הוא נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבוא.
"גם אנחנו עכשיו צריכים להודות לקב"ה. אנו מודים לך ה', ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות. רבותי!! זה דבר ראשון נודה כולנו כאיש אחד בלב אחד. ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש! אנחנו יודעים בשביל מה אנחנו קמים בבוקר!
אני אומר לכם מה שהיה איתי שלפני עשרים שנה, שכבתי בבית לווינשטיין לשיקום אחרי שנפצעתי בתאונה קשה. מה עושה יהודי ששוכב כל היום במיטה? יש לו מה לעשות? הוא יכול ללמוד, להתפלל, הוא קשור לבורא עולם לתורה הקדושה.
תשמעו טוב עם שתי האוזניים שלכם: פונה אלי אדם שנעבך נעבך לא יכול להודות שהקב"ה שם את חלקו מיושבי ביהמ"ד, ואומר לי: "אני מקנא ברב, לרב יש מה לעשות עם היום! לי אין…".
כי מה ממלא את היום של מי שאינו מיושבי בית המדרש? כל מיני משחקים והבלים. אם אין לו את זה אין לו טעם בחיים
לכן כולנו אנחנו עכשיו ניתן הודאה לשעבר. ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש, אנחנו יודעים בשביל מה אנחנו קמים בבוקר.
יחד עם זה אנחנו צריכים גם להחזיק ב"צועק לעתיד לבוא".
אני מספר את זה לכולם. כשאבא אכל בשולחנו של מרנא החפץ חיים זיע"א, היה החפץ חיים מחכה שהוא יבוא לאכול, והיה אומר למי שהגישו את האוכל, תתנו לו אוכל לפני!
מי אומר את זה? החפץ חיים הקדוש!
על מי הוא אומר את זה? לבחור צעיר בן 17 ו-18!
תתנו לו לפני כי הוא צריך לחזור לישיבה ללמוד. אני עם זקן לבן היום, מרנא החפץ חיים היה אז כבן 90 שנה, ויש שם בחור בן 18 והוא דרש שהבחור יקבל את האוכל לפניו. למה? כי הוא צריך לחזור ללמוד.
וכי החפץ חיים לא היה צריך לחזור ללימוד שלו? וכי זמנו של החפץ חיים לא היה יקר לו?
אלא התשובה היא רבותי, אני חושב שנדע כל אחד מאתנו שיושב כאן:
במתן תורה כתוב במדרש שכשהקב"ה בא לתת תורה לעם ישראל, אם אחד היה חסר, הקב"ה לא היה נותן את התורה. אחד! אחד! כמה יש כאן? עכשיו 2,500 בחורים? שם היו שישים ריבוא! אם אחד היה חסר, הקב"ה לא היה נותן את תורה עד שהוא יבוא!
אני חושב שאת זה רצה החפץ חיים, שיידע כל אחד מאתנו, שעל כל אחד ואחד מאתנו יש לו חלק בתורה. לכל אחד ואחד מאתנו יש חלק בתורה. ולכן חשוב שהבחור האחד יחזור מהר לבית המדרש, כדי שלא יחסר שום בחור בסדר הלימוד.
(מתוך שיחה בסדר הכנה של 'דרשו')
קיטל ללא יין הרי הוא כמחזור של יוהכ"פ ללא סימני דמעות….
הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א מעשה נפלא:
מסופר על הגאון הגדול רבי יצחק הוטנער זצ"ל שהיה מטבעו מסודר ונקי להפליא, באחת השנים בליל הסדר הזיז מהמסובים את השולחן, ונשפך 'כוס יין מלא כברכת ה" על הקיטל הלבן הבוהק של רבי יצחק עד ש'אזיל חיוורא ואתי סומקא', ללא כל שהות נענה בשלוות הנפש המופלאה, קיטל ללא יין הרי הוא כיום כיפור'דיגע מחזור (מחזור של יוהכ"פ) ללא סימני דמעות….
ומלבד שיש ללמדו מכאן על הזהירות בכבוד הבריות והיאך חס עליו שלא יבוא לידי בושה וכלימה, נלמד מכאן לקבל כל 'תקלה' בניחותא ובשלווה..
סיפר הרה"ק ה'בית אהרן' מקארלין זי"ע, שאצל אביו הרה"ק רבי אשר מסטאלין זי"ע הי האיש חסיד מורם מעם ושמו היה רבי בערצ'י ז"ל, בכל ענייני חג הפסח היה ר' בערצ'י מחמיר בחומרות שונות, ובפרט באפיית המצות, שהיה הוא בעצמו שומר על החיטים משעת קצירה, וכן בהכנת היין היה משגיח על הענבים משעת בצירה לבל יגע בהם שום ספק ספיקא של חמץ, ואחר כל היגיעות הצליח לאפות כמה מצות שמורה כדי צורכו ויין לארבע כוסות, וכך יצא מביתו בערב החג שמח וטוב לב, כאשר היין והמצות היו ערוכים על השולחן אשר לפני ה'.
בשעה שהיה רבי בערצ'י בבית המדרש עברה זוגתו (שהיתה אשה קשת רוח) ליד השולחן ונתפס השירצ'ל (סינר) שלה במפה, ומבלי משים גררה אחריה את המפה שעל השולחן, וממילא נפלו המצות ונשברו, היין נשפך, ואף הכלים נשברו. ולא ידעה האשה את נפשה מרוב צער, ומתוך מרירות עלתה על יצועה בלב כבד על בעלה.
כאשר חזר רבי בערצ'י מבית הכנסת שפכה עליו את זעמה, והתחילה לצעוק עליו בכעסה שהוא אשם בכל התקלה הזאת שלא הניח את המצות והיין על מקומם הנכון ואיך עשה כדבר הזה, וברצונה שמיד לאחר החג יתן לה גט פיטורין וישלחנו לחופשי מאיתו, כל אותו הזמן שמע החסיד חרפתו ולא השיב מאומה, ואדרבה פייסה בדברים באמרו, 'מאי שנא אם האשם תלוי בי או בך, הרי הכל מאיתו יתברך', ובניחותא הרים את המצות והיין [הגם שנהג שלא לאכול בפסח ממה שנפל על הארץ, אעפ"כ לא שת לבו לזאת בידעו שלא עת עתה להרבות בחומרות כדי למנוע מריבה בתוך ביתו], והתחיל לערוך את הסדר בשמחה ודיצה. למחר נכנס הרה"ק מקארלין לבית המדרש, ומנה בפני התלמידים שסדר של צדיק פלוני האיר ופעל בכל העולמות, ומעשיו של צדיק פלוני בעולמות אחרים, 'אבל הסדר של רבי בערצ'י עלה על כולנה, כי אש לא השיג את מה שהוא השיג…'
(מתוך באר הפרשה – צו תש"פ)
יפה מאוד