פרק ששה עשר: ומה למעשה
"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". (ירמיהו לג )
התורה היא סיבת הבריאה. תורת חיים, שכל מילה ואות יש בה קדושה עילאית
מעלה יתירה יש בלימוד על מנת לעשות. כלומר, להוציא מן הלימוד את דבר ההלכה למעשה.
בלימוד להלכה יש גם סיפוק מיוחד. להוציא את הדברים שעמלת עליהם ולהביאם לידי הלכה למעשה. כמובן שאין כאן קריאה להתחיל ללמוד גמרא להלכה ולמעשה, עם כל דברי הפוסקים, אם לא נהוג כך במסגרת הישיבה בה אתה לומד. אבל כדאי לך מאוד בסיכום הדף או הסוגיא, לקבל את הסיכום ההלכתי למה שלמדת.
כשאתה מעיין בטור ובשו"ע, אתה מקבל תמונה חדשה, איך הראשונים למדו את הסוגיא שזה עתה למדת. עיון בטור דברי ה'בית יוסף' יתן לך מבט איך הם סיכמו ואיך נראה המו"מ של הגמרא בעיניהם הקדושות.
הגאון רבי שמעון משה דיסקין זצ"ל, בעל 'משאת המלך' על הש"ס והרמב"ם, מגדולי מרביצי התורה בדורנו, נודע בהיכלי התורה בחידושיו החריפים והמבריקים, המליץ לתלמידיו ללמוד בסוף כל סוגיה את ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך על הנושא המדובר, להבין מנין שאבו השו"ע, הש"ך וסמ"ע, הבית שמואל והחלקת מחוקק וכדו', את פסקי ההלכה שלהם וגם לסכם כך את הסוגיה, הלכה למעשה. "למדת את הסוגיה, עם כל דעות התנאים והאמוראים, הראשונים והאחרונים. כעת תגלה מה יצא למעשה מהסוגיה, כמו מי נפסק להלכה ומדוע. מה הם הכללים שהביאו את השו"ע לפסוק כך", אמר הגרש"מ דיסקין זצ"ל.
בסיום הלימוד מומלץ לעיין ב'עין משפט', וברמב"ם או בשו"ע, וכך תוכל לסכם את השקלא וטריא עם היוצא להלכה. הדבר יוסיף לתחושת השלימות שלך, מה שיביא נופך נוסף של גישמאק בלימוד.
האיכר מביט אל המרבד הזהוב ובמקום לשאוב ממנו כוח ועוז, עידוד ושמחה, הוא מתמלא פיק ברכיים. לא, אין לו כוח ליטול את המגל ולהתחיל לקצור
פרק שבעה עשר: היום מתחיל אתמול
נתאר לעצמנו את אותו איכר סכל. הוא עמל במשך חודשי הסתיו, חרש את שדהו הלוך וחרוש, גבר עם המחרשה על אבני נגף ועצמים שונים, ניכש את העשבים השוטים והכין את האדמה. לאחר מכן נטל זרעונים, פיזר אותם וחרש שוב. החורף הגיע, הגשמים ירדו והשקו את האדמה הזרועה וכעבור תקופה קצרה החלו לבצבץ מתוך רגבי האדמה שתילים ירוקים, קטנים ורעננים. האיכר המשיך לזבל ולהשקיע כוח ומחשבה, זיעה ועמל ביבול הצומח.
החורף חלף ותחתיו הופיע האביב. שמש חייכנית האירה על החיטה הזהובה והמתנועעת שכיסתה את השדה, שיבולים גבוהים של חיטה בשלה ומוכנה לקצירה.
האיכר מביט אל המרבד הזהוב ובמקום לשאוב ממנו כוח ועוז, עידוד ושמחה, הוא מתמלא פיק ברכיים. לא, אין לו כוח ליטול את המגל ולהתחיל לקצור. כל כך הרבה עבודה. קשה לו מדי. הוא כבר השקיע כל כך הרבה בשדה זו וכוחותיו כבר אזלו. זהו! הוא חייב לנוח, להתאוורר.. אולי שנה הבאה יתחיל עם מרץ מחודש…
אל תסתכל על האיכר, הסתכל על עצמך
רק אתמול השקעת כוחות עצומים, בהבנת הגמרא, ובמהלכי הסוגיא. עמלת והשקעת, וזה לא היה קל..
היום הגיע זמן לקצור את הפירות.. אל תזניח את השקעתך הגדולה, תתחיל לקצור את הפירות ולהנות מהשקעתך
בכל פעם לפני שאתה מתחיל ללמוד את החומר של היום, חזור בקצרה על החומר הקודם, הסוגיה שלמדת ביום האתמול, עדיף לעבור במהירות בפנים הגמרא, או דרך שאלות ותשובות, או דרך סיכום הנלמד בראשי פרקים, אבל העיקר תתחיל לקצור את פירות עמלך.
..ופתאום יתברר לך שלאחר החזרה הקצרה על לימוד האתמול, הלימוד של היום יותר ברור ונהיר, ואפילו תתחיל להרגיש את 'מתיקותה של התורה'
עצה נוספת: נכון שכבר שמעת כ"כ הרבה על חשיבות החזרות, אך תחשוב היטב על התועלת שתהיה לך, והפירות שתקצור מעמלך.
אל תסתפק בלימוד פעם אחת, ולחזור עליו במחזור הבא של הדף היומי (…), אלא השתדל ועשה מאמץ לחזור על הדברים כמה שיותר קרוב למועד הלימוד הראשוני וכמה שיותר פעמים, עד שהדברים יהיו ברורים ונהירים.
החזרה תגרום לך למלא את מוחך ולבך כדי שלימודך ישאר בידך. בכך דומה החזרה לקצירה – היא קשה ומייגעת, אבל רק כך ,יתמלאו אוצרותיו של האיכר בתבואה שכה עמל והשקיע בה.
ובהעדר החזרה – הרי הוא כאותו איכר, שכבר השקיע והתאמץ בזריעת החיטה, עמל ויגע, אבל כשמגיעה העת בה נדרש לקצור את הפירות, משתלטת עליו העייפות והוא משאיר את כל יבולו בשדה, להתייבש ולקמול ולהיאבד.
(מתוך חוברת 'גישמאק בלימוד' בהוצאת ארגון אחינו)