אליעזר (לייזר) רוט
"אני מודה ומתוודה", אומר לנו הרה"ג רבי מיכאל ברלין, ראש ישיבת 'אחינו' לצעירים במודיעין עילית. "במוצאי השבת הראשונה של הזמן, כססתי ציפורניים בלחץ. קרוב ל-40 תלמידי המכינה לישיבה יצאו מהישיבה ביום שישי ונסעו הביתה, אף אחד לא הבטיח לי שכולם יחזרו…
"מדי שנה אנחנו עוברים את טבילת האש הזאת, השבת הראשונה של זמן אלול. זאת טבילת אש לא פשוטה בכלל. הבחורים היו כאן שבוע אחד בישיבה, קיבלו 'הלם תרבות' כמו שלא חוו מעולם, נכנסו באחת, מעולם של מגרשי ספורט ומשחקים קבוצתיים, לעולמה של ישיבה חרדית לכל דבר.
"לא פעם קורא שבחור כזה נוסע הביתה ומחליט שהוא לא חוזר לישיבה. או בגלל שהוא מתגעגע, או בגלל שהלימודים בישיבה כבדים עליו, או בגלל שהוא פשוט לא מצליח להתחבר לסגנון ולאווירה.
"ולכן אנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמצים ומשאבים בניסיון להאהיב עליהם את המקום מיד עם כניסתם, ולכל אורך התקופה בה הם לומדים כאן.
"וכשאנחנו אומרים ל'האהיב' את המקום, מדובר במשימה מורכבת מאוד. כי כמו שאמרתי, זה הלם תרבות, מה נעשה? שלא נלבש כובעים וחליפות שחורות בימים הראשונים של הזמן כדי שהם לא יחוו את ההלם הזה? שלא נלמד גמרא בסדרים ארוכים כדי שהם יתרגלו לאט לאט? זאת ישיבה, הם באו לישיבה ובתוך המסגרת הישיבתית הקיימת אנחנו צריכים לעשות מה שאפשר.
"אז כן, ב'מכינה' אנחנו לומדים רק עד השעה שבע בערב. יש יותר פעילויות, לקחנו אותם לבריכה בימים הראשונים, משתדלים שהאוכל יהיה מאוד מגוון כדי שיתאים לסגנונות השונים של הבחורים ושכל אחד ימצא אוכל שמתאים לו ושהוא יכול לאכול ולשבוע ממנו כמו בבית.
"החדרים בפנימייה ברמה של בית מלון, וכל התנאים הגשמיים הם ממש לעילא ולעילא, הכל כדי שהבחורים ירגישו שטוב להם כאן.
"זה לא שהקשיים נעלמו כלא היו. הם עדיין מתמודדים עם הקושי התרבותי, עם הקושי לשבת בבית המדרש שעות רבות כל יום, עם הניסיונות שהם מביאים איתם מהבית, ההתמודדות עם המשפחה והחברים שנשארו מאחור ועוד ועוד. אבל לפחות את הקושי הגשמי אנחנו חוסכים במידה רבה, וזה עוזר להתמודד עם הקשיים האחרים.
"בחסדי שמים, אכן חזרו כולם. אף אחד לא נעדר. זה הישג עצום, והוא בהחלט משמח אותנו, אבל עדיין רחוקה הדרך מלומר שצלחנו את כל הקשיים והאתגרים, כי אנחנו עדיין רק בתחילת הדרך".
הרב ברלין מסביר שבמקרים רבים, ימי בין הזמנים מהווים סכנה עצומה לרוחניות של הבחורים: "בחור יכול להיות מתמיד בישיבה, ללמוד היטב, להנות מכל רגע, להיות ירא שמים ונעים הליכות. ממש בחור נפלא. הוא מגיע הביתה לחודש או לשלושה שבועות, ומה הוא רואה שם? יש לו אחים שאינם שומרי תורה ומצוות, החברים שלו מבית הספר מזמינים אותו לשחק איתם כדורגל וכדו', הוא נכנס לאווירה אחרת, שאולי הוא אפילו קצת התגעגע אליה כשהוא היה בישיבה.
"לא פעם מחליט בחור כזה להישאר בבית גם אחרי שמסתיימים ימי 'בין הזמנים'. לא פעם הוא כן חוזר לישיבה, אבל עם מוטיבציה ירודה מאוד, ולוקח לנו שבועות שלמים עד שאנחנו מצליחים להחזיר אותו למצב שהוא היה לפני בין הזמנים.
"המערכה הזאת היא תמידית, ואנחנו תמיד משתדלים לעמוד על המשמר בסייעתא דשמיא. משתדלים להפגיש את הבחורים מהישיבה גם בימי בין הזמנים, בתדירות גבוהה, להחזיק את הקשר ביניהם ואת הקשר עם הישיבה, עם הר"מים. מתקשרים אליהם בימי בין הזמנים, שאולים בשלומם, שולחים אברכים שילמדו איתם חברותא בבית הכנסת הקרוב לביתם ועוד.
"הניסיון הגדול ביותר הוא בבין הזמנים של חודש אב כמובן, שאז אין איזה חג ברקע שמתארגנים אליו, יש אווירה של חופש, ריפיון הכוחות, זאת תקופה לא פשוטה בכלל.
"ולכן בבין הזמנים של חודש אב אנחנו לא מסתפקים בפעילות השגרתית. אנחנו עושים להם קעמפ שנערך תמיד בשבוע האמצעי של בין הזמנים. בשבוע הראשון הם מגיעים הביתה וצריכים להתארגן לקראת הקעמפ, אנחנו משתדלים שיהיו עסוקים בהכנות, הקעמפ מתחיל ביום ראשון בבוקר ומסתיים ביום חמישי בשעות הקטנות של הלילה, הם חוזרים הביתה מפורקים לגמרי, ועד שהם מתאוששים מהטיולים והאטרקציות האתגריות, כבר מגיע יום שלישי, נשארו להם כמה ימים בודדים להתארגן לקראת הזמן החדש ושוב הם בישיבה…
"לא זו בלבד, אלא שהקעמפ מתומחר בעלות של 1,500 שקלים לאחר סבסוד, וכל בחור יכול להוזיל לעצמו את המחיר על ידי לימוד ובמבחנים, במבצעים שנערכים בחודש האחרון של זמן קיץ. הבחורים לומדים במרץ, בית המדרש כמרקחה. איזה שטייגען! כולם לומדים במרץ רב, וכך כשהם יוצאים לבין הזמנים, הם לא מגיעים אחרי 'סוף זמן' יבש מבחינה רוחנית חלילה, אלא אחרי השיא של השיא, אחרי שהם למדו בבית מדרש הומה מקול התורה מהבוקר ועד הלילה, בהתלהבות עצומה, חזרו, שיננו, נבחנו וידעו, קיבלו פרסים ולבסוף גם באים לקעמפ עצמו בחינם או בתשלום נמוך מאוד, כל אחד בהתאם למידת ההשקעה שלו.
"אבל זה קורה עם הבחורים שכבר למדו כאן, אלו שהיו אצלנו כבר בשנה שעברה. הבחורים החדשים, שהתחילו עכשיו, לא חוו את כל זה. הם באים עם הרבה מאוד חשש בלב, עם חוסר ידע לקראת מה הם צועדים.
"קח נער בן 13 וחצי, הוא גדל עד עכשיו בבית. אם הוא קצת רעב, הוא הולך למקרר, פותח, שולף מעדן ואוכל להנאתו. אם הוא צמא, יש קולה, או פטל, או קפה, כל אחד ומה שיש בבית שלו. ובישיבה? אין כלום. גש לברז ושתה מים. עוד שעתיים תהיה ארוחת ערב ואז תוכל לאכול לחם עם ירקות וחביתה… זה מעצים את הניסיון שלו שבעתיים.
"לשמחתנו, היה לנו כאן יהודי נדיב, שתרם סכום כסף לא קטן בכלל, כדי לפנק את תלמידי הישיבה בגלידה, בשבוע הראשון של הזמן. אבל לא סתם גלידה… הבאנו סוגים רבים של גלידה, בכמויות אדירות, וכל בחור יכול היה לאכול גלידה כפי יכולתו. כמה שהוא רוצה! קח גביע, קח כפית, ותמלא לעצמך בגביע או בצלחת כמה גלידה, באיזה טעם שאתה רוצה, בלי שום הגבלה.
"מדובר בחבר'ה בני 13 עד 16. כמובן שהם חגגו על הגלידה כמו שרק נערים בגיל הזה יודעים, האווירה היתה נפלאה! הרגשת את השמחה שלהם באוויר, זה עשה להם טוב, וזה ריכך מאוד מאוד את כל הקושי הזה בכניסה לישיבה.
"על כזה נדיב שתורם תרומה כזאת, צריך לקרוא את הפסוק "חכם לב יקח מצוות". הוא השקיע כמה אלפי שקלים בגלידה שנמסה ונעלמה ולא נשאר ממנה זכר לכאורה, אבל בלב של הבחורים האלו נשאר הטעם המתוק, הם עכשיו ילמדו כל השנה טוב יותר בזכות הגלידה, הזאת, אם רק בחור אחד בודד נשאר בזכות אותו ערב חווייתי בישיבה ולא ברח הביתה, המשמעות של זה היא עצומה… הוא יגדל בחור ישיבה, לאחר מכן אברך כולל, במקום לצאת לרחוב וליפול ברגע אחד לחינוך הממלכתי שינתק אותו מכל קשר לתורת ישראל ולעם ישראל".