הגיעו אלינו אנשים המתגוררים בבית פלוני וסיפרו שאחת המשפחות המתגוררות בבנין שלהם 'עושה צרות' לבנין כולו. מדובר במשפחה גרועה שבגרועות, הגורמת להפרעה של ממש בכל שעות היום, וגם בשעות הלילה המאוד-מאוחרות נשמעים משם רעשים וצעקות, קולות ו'ברכות', ואין איתנו יודע עד מה, סיפרו השכנים, וציינו שיש שם גם ילדים מקולקלים שבשל התנהגות הוריהם יצאו לתרבות רעה.
השכנים רצו להיפטר מהמשפחה הזו, ואמרו שיש להם דרכים ועצות לגרום להם לעזוב את הבנין. השאלה היתה, האם מותר להם לעשות זאת?
כשנכנסנו לעומק הענין, שמענו שבמשפחה ההיא יש בן אחד מוצלח מאוד, הלומד בחיידר, והוא נמצא עתה בשיא ההתפתחות שלו. הילד לא מסתפק במה שהוא לומד בחיידר, אלא גם לאחר שעות הלימודים הולך לבית המדרש, ומשנן משניות בעל פה.
השכנים עצמם סיפרו שילד זה מחונן גם במידות טובות וישרות; הוא מתנהג בנימוס עם השכנים, ועשה רושם שעדיו לגדולות ונצורות.
כאשר שמענו זאת, אמרנו לשכנים שחס-וחלילה לנקוט בצעדים כלשהם נגד המשפחה. 'בגלל הילד היחיד-והמיוחד הזה, שגם אתם מעידים שהוא עשוי לצמוח לאדם גדול, אסור לכם לפעול מאומה', אמרתי, ונימקתי את התשובה בדברי 'החינוך'.
רבינו (החינוך)מתקשה, אם השי"ת ציווה עלינו לאבד את שבעת האומות מן העולם, ולא להחיות מהן אפילו אחד, מדוע אפוא נבראו האומות הללו, 'אחר שסופן ליאבד לגמרי מן העולם'?
אחד ההסברים הבאים בדברי רבינו כדי להסביר את הענין הוא, 'אולי יצא מבין כולם אדם אחד הגון, ובשבילו זכו כולן להיבראות'. ואם כך הוא הדבר אצל הגויים, על אחת כמה וכמה שאפשר לצפות שממשפחה כזו שהנהגתה השלילית תוארה על ידי השכנים, יכול לצאת ילד אחד שיצמח לגדול בישראל!
ולכן, בגלל הילד-הטוב הזה, אין לכם ברירה אלא לסבול את שגיונותיה של המשפחה, אמרנו להם.
ונספר כאן עוד 'מעשה קטן' על מסירות רב לתלמיד, ששמענו בבית ערלוי. הגר"י וולנר זצ"ל התארח והתאכסן פעם בביתו של כ"ק מרן האדמו"ר מערלוי זצ"ל, בליל חורף מושלג ומקפיא. והנה בשעה 2 אחר חצות – שעה בלבד לאחר שהרבי עלה על יצועו – שומע האורח רעשים מוזרים מחדרו של הרבי.
לא עוברת דקה, והמארח יוצא כשהוא לבוש בבגדיו, ואוחז את כובעו בידו ומתכונן לצאת מן הבית.
הגר"י וולנר מתפלא, ושואל את הרבי לאן הוא יוצא בשעה כזו, כשהרחובות מכוסים בשלג; והרבי משיב:
לפני כשעה וחצי, כשיצאתי מהישיבה אמרו לי שאחד הבחורים הצטנן. עליתי לבקרו בחדרו וראיתי שהוא ישן, והשתדלתי לכסותו היטב-היטב בשמיכה ויצאתי בלאט.
אבל, כשעליתי אנכי על יצועי, נזכרתי שאחד החלונות בחדרו של הבחור המצונן, פתוח קמעה, ומאז אינני יכול להירדם. אני הולך עתה לישיבה, כדי לסגור את החלון – – –
שאלת-השאלות המושמעת כיום בנושא החינוך
שאלת-השאלות המושמעת כיום בנושא החינוך, היא, כיצד ליטוע בתלמיד אהבת-תורה אמיתית? הורים ומורים באים ושואלים, מה עוד ניתן לעשות כדי שלילד תהיה חשקת-התורה, ושנזכה לראות אותו יושב ולומד בשמחה ובהנאה?
שאלה זו מתעצמת בכפליים בשל ההנאות המדומות המבצבצות במשעולי הרחוב, ויש רבים, בעיקר מבני הדור הצעיר, המדמים בנפשם שמדובר בנעימות של-אמת, כביכול; במקרים אלה, כאשר הם נלכדים ב'תענוגים' ההם, הלופתים אותם מכל צד, הרבה יותר קשה למשוך אותם אל בית המדרש. מה בכל זאת ניתן לעשות? – שואלים כל המי-ומי.
אחת התשובות נעוצה לדעתי בדברי רבינו 'החינוך', הכותב בשורש מצות 'הקהל', שכאשר ישמעו כולם על ההתקהלות ההמונית הזו, וישאלו למה עושים זאת, ויקבלו את התשובה שמצוה זו היא כדי 'לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו' התוצאה מכך תהיה שגם הם יספרו 'בגודל שבחה והוד ערכה, ויכניסו הכלב לבם חשקה', וכו'.
ואם כן הפתרון לשאלה הנ"ל נעוץ כאן בדברי 'החינוך'; צריך לשלוח את התלמיד הזה למקום-לימוד של רבים, ועל ידי שיראה כל-כך הרבה לומדי תורה היושבים במקום אחד, והוגים בתורה, תיכנס חשקת התורה גם בליבו
המעלה הזו המושגת על ידי מצות הקהל, יכולה גם לפעול בדרך אחרת, ואתן דוגמא לכך. לפני כמה שנים התקיימה בירושלים הפגנת-המליון, כאשר בהוראת מרנן ורבנן גדולי הדור שליט"א הגיעו כל החרדים לדבר ה' למחות נגד יחסו של השלטון לישיבות.
מאות האלפים קיבלו עליהם עול מלכות שמים בכוונה גדולה ובהתלהבות רבה, וגם עוברי-האורח שאינם שומרי תורה ומצוות התפעלו מאוד מכך. לידי עמדו שני שוטרים שתפקידם היה לשמור על הסדר בהפגנה, וגם הם התפעמו, ושאלו אותי מה הציבור אומר עכשיו…
הם לא הניחו לי עד שהראיתי להם בסידור את נוסח קבלת עול מלכות שמים, וזכורני שעיניהם יקדו באותו רגע בהתלהבות רוחנית.
הגאון ההוא לא התחיל ללמוד היום…
רואים בבירור שכל התקהלות שהיא לשם-שמים מולידה ומצמיחה חשק ותאווה להגיע לפסגות רוחניות. אבל, בני תורה לא צריכים להגיע להפגנות כדי לקבל חשקת התורה; כדאי יותר שיגיעו לישיבות העולמיות, בהן יש מספר תלמידים גבוה במיוחד.
אחד מגיסיי שליט"א, שהוא מגדולי הדור, הביע פעם בפניי התפעלות יתירה מהמחזה שנגלה לפניו באחת הישיבות, בעת שפתח את הדלת בהיכל הישיבה וראה את אלפי התלמידים היושבים ושוקדים על תורתם. 'כשראיתי את כבוד התורה עצום שהיה בהיכל הישיבה, קיבלתי חשקת התורה', אמר בהתרגשות.
מעיד אנכי על הגאון ההוא שליט"א שלא התחיל ללמוד היום, וגם לא אתמול… הוא נולד בתוך הגמרא… ובכל אופן, גם הוא קיבל חשקת התורה כשראה את ההתקהלות ההמונית של הלומדים בבית המדרש.
כדי לקבל חשק בלימוד התורה, לא צריך אפוא ללכת להפגנות, וגם לא להמתין לקיום המצות הקהל, אלא ללכת לישיבה הנ"ל, או לכל מקום שבו יש מספר רב של לומדים, ולהשתתף בקידוש השם העצום, ומיד תיכנס בלבנו חשקת התורה, 'ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם, ויזכו לטובה, וישמח ה' במעשיו' כפי שמבטיח 'החינוך'.
ובאשר לשאלה האם כדאי לבזבז כספים על הנסיעה להיכלי הישיבות הללו, התשובה היא: כן. האם לבטל תורה כדי לנסוע לשם? גם כאן התשובה תהיה: כן. כי אם 'החינוך' אומר שזו הדרך לרכוש את חשקת התורה, יש לעשות כן בכל מחיר שיושת עלינו.
פעולה זו חשובה במיוחד כאשר בבית גדלים עדיין ילדים קטנים, והם רואים את 'ההמולה התורנית' הנמצאת בין כתלי ביתם, ומתדבקים גם הם באווירה המקודשת.
יכולני להעיד על שני מקרים שבהם נקטו אמהות חכמות וצדיקות ביוזמה שכזו, ובניהן התפרסמו ברבות השנים לענקי התורה. היו אלה אימותיהן של הגאונים רבי משה הלברשטאם ורבי אברהם גניחובסקי, זכר צדיקים לברכה.
במקרה הראשון, בבית משפחת הלברשטאם, זכורני שכילד קטן הזמינו גם אותי ללמוד בבית המשפחה יחד עם קבוצת ילדים גדולה, לא לפני שכיבדו כל אחד בשוקולד טעים, כדי למשוך את ליבו.
הדבר היה בזמן מלחמת העולם השניה, כשהמצרך הזה היה כמעט בלתי מצוי בשוק, ולמרות זאת התאמצו ההורים לרוכשו בכסף רב, על מנת להבי את חבריו-של-בנם לבים. הילדים למדו, ורבי משה זצ"ל, שגם הוא היה אז ילד קטן, ראה וספג, ראה והבין שאלה הם החיים האמיתיים. וכך היה גם במשפחת הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל.
המשפחות הללו – והנני מכיר משפחות נוספות שנקטו ביוזמות כגון אלו – הצליחו מאוד בגידול ילדיהן.
האמהות שאינן יודעות את המהרש"א…
דבר זה צריך ללמד את ההורים לשום על ליבם תמיד את ענייני החינוך, ולדעת שרק על ידי התולדות הטובות שייצאו מלימודם של הילדים, ומיראת השמים שלהם, נזכה להגיע לכל יתר המעלת הטובות.
ראיתי לנכון לדבר על ליבן של אמהות הנוהגות שלא כשורה שכאשר ילדיהן באים מהחיידר ומביאים איתם כמה ילדים נוספים כדי ללמוד בצוותא, הן מתרגזות על הלכלוך המצטבר בבית כתוצאה מלימוד זה… לבד מכך שהן מוכיחות לילדים בצורה הברורה ביותר שהתורה איננה עומדת בראש סדר-העדיפויות שלהן, ואינן יודעות את דברי ה'חינוך', הן גם אינן יודעות את דברי המהרש"א, (קידושין ל' א'). בד"ה "כחיצים" כותב המהרש"א, בביאור הפסוק 'כחצים ביד גיבור, וכו', אשרי הגבר אשר מילא אשפתו מהם, לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער'.
"ועוד יש לומר אשפה ממש, כי יש מונעין את הנערים מללמוד בבתיהם שאומרים שממלאים ביתם באשפה, ועל זה אמר אשרי הגבר אשר מילא על ידיהם את ביתו באשפה, ואינו מונע ביתו מהם, לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, ומיירי בתורה".
התפקיד להאהיב את התורה על הילדים, מוטל בעיקר על האמא היהודיה, וזה הפירוש בפסוק "אל תיטוש תורת אמך"; דלכאורה איזו תורה משוייכת לאם? הלא היא אינה לומדת? אלא, התורה של האמא, שעליה הצטווינו ב"אל תיטוש", באה לידי ביטוי בחיבוב המצוות והאדרת-כבודה של תורת אלוקינו בעיני הילדים הרכים על כל המשתמע מכך.
רשמים אלה יישארו בליבות הבנים והבנות, וגם לכשיגדלו ויעזבו את בית הוריהם, יהיו ספוגים באהבת התורה ,ולא יוכלו ליטוש אותה כל ימיהם.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)