הרב יחיאל צוקר שליט"א, מנהל הסמינר באשדוד, שאל את רבינו מה עושים כשיש תלמידות הפורצות את גדרי הסמינר ואינן נוהגות כפי ההוראות והתקנות.
"לא הכל צריך לראות", ענהו. והזכיר לשון הגמרא: "והתעלמת" (דברים כב, א), פעמים שאתה מתעלם (בבא מציעא ל ע"א). בשמונים אחוזים של המקרים רצוי להתעלם!"
קרא: "אבל זו תהיה פריצת גדר, המשמעת תהרס!
רבינו התבצר בשתיקה, כדרכו. הביע דעתו, ודיו.
אמר: "תורה היא, וללמוד אני צריך".
אם כן, יש להסביר. אמר לו: "שב". עניינים סבוכים מסבירים בישיבה (מגילה כא ע"א). ישב ורבינו אמר: "מחלה היא מצב שאינו רצוי". פשיטא, ומה שייכותו לכאן.
המשיך: "כשחולים, נוטלים תרופות".
והלאה: "לתרופות יש תופעות לוואי מזיקות". הרב צוקר תמה לאן זה מוביל.
"אוי לאדם שמחלתו כרונית, והוא מפתח תלות בתרופות. ומגיע שלב, שהתרופות כבר לא עוזרות. המטרה, שהתרופות יבריאו והמחלה תעלם". הרב צוקר הסכים עם כל מילה, אבל מה הקשר.
"תבין", אמר רבינו. "התקנות של הסמינר תוקנו, כדי שהחניכות תתחנכנה כהוגן. הן חיוביות ורצויות, אתה מספר שיש פורצות גדר, הן בגדר 'חולות'. הגערות והביקורת הן תרופות מרות. אבל אסור לטפח תלות בהן. עלינו לשאוף שה'מחלה' תעלם. ובמרבית המקרים, אם יזהרו בכבוד החניכות ויתעלמו מחריגות קלות, תתרפא 'המחלה' מאליה"…
ופעם אסר הסמינר על נעילת נעלים 'רחוביות' מסוימות, אבל האפנה סחפה והתקשו לאכוף את התקנה. עלה ושאל מה לעשות. שמע רבינו, נאנח והפטיר: "מי יודע כמה נשמות איבדנו בשביל כאלו מלחמות!"…
האם הוא מלאך?!
אברך שאל את הגאון רבי יהושע מישקובסקי שליט"א, תלמיד רבינו: "קראתי בעיתון שהראש ישיבה אמר בכנס חינוך שמעולם, בכל שנותיו כראש ישיבה, לא העדיף את התלמיד הכשרוני על פני הבינוני והחלש". והשתאה: "האם הרב מלאך?! והרי אני אב לכמה ילדים, ואוהב את כולם, ואיני מצליח שלא להתפעל יותר מהבן הכשרוני והמבריק!"
ענהו: "איני יודע, אכנס ואשאל".
כשבא לפני רבינו, אמר: "הראש ישיבה מורה תמיד שלא לסמוך על הנכתב בעיתון. יש לי ראיה. שהנה, כתבו בשמו דבר מופקע…
ענהו: "אמת שאין לסמוך על הכתוב בעיתון, אבל הפעם זה נכון…
תשאלו איך הצלחתי לנהוג כך. התשובה שתמיד עמדו לנגד עיני דברי הגמרא שרבן יוחנן בן זכאי היה קטן תלמידיו של הלל הזקן, וכל התורה שבידינו היא ממנו. ותמיד אני חושב על כל תלמיד, ולו החלש ביותר אולי הוא יהיה רבן יונן בן זכאי של הדור הבא!…
אלא מה! וכי תשלחו אותו לירח?"
בשעתו תועד מעמד מכונן. ראש מוסדות רב זכויות בא להוועץ: ילד חלש בכשרונותיו, בן למשפחה חלשה בשמירת המצוות, נדחה על ידי התלמוד תורה בנימוק שאינו מתאים –
רבינו: "אם זה התלמוד תורה היחיד באזור, מה יעשה? תאמר לו שיסע לאמריקה?"
ראש המוסדות מברר: "האם זו אחריות המוסד לקבל את הילד?"
רבינו: "אלא מה! וכי תשלחו אותו לירח?"
ראש המוסד: "אבל המשפחה חלשה, זה לא הסגנון של התלמוד תורה" –
ואז התנער רבינו כארי. הרים קולו ונשא ידו: "זה נובע מגאוה! אכפת לו משמו הטוב של המוסד! שום דבר אחר לא, גאווה – גאווה – גאווה! שלא תחשוב שהוא ירא שמים, רק גאווה. אך ורק גאווה!"
ראש המוסדות: "הוא [המנהל שדחה] אברך נכבד!"
רבינו: "גאווה נכבדת ומנופחת!"
ופעם לאחר תפילת ערבית ניגש אחד המתפללים ושאל: "איך מחדירים בילדים יראת שמים?"
הזדקף בנו, הצביע לעברו ושאל בהתרגשות: "לך יש יראת שמים?! –
כשתהיה לך יראת שמים, גם לילדים תהיה!"…
(נר לשולחן שבת, גליון תקצב)
כשכהן רבינו כראש ישיבת פוניבז' לצעירים, היה בחור מבית מחוסר אמצעים והשתוקק לדמי כיס. חיפש מקורות הכנסה בשעות ההפסקה, ערך משלוחים עבור חנויות הירקות, סידר מצרכים במכולת, ביצע שליחויות עבור פרוטות, אגר וחסך. נודע הדבר לאחד מחברי הצות והורע בעיניו. בחור צריך שיהיה כל ולו בעולמה של תורה. נועץ ברבינו שאמר לו "טוב עשית שסיפרת, השאר לי לטפל בענין".
ולא אמר לבחור מילה.
בכל יום, לאחר השיעור ותפילת מנחה, היו בחורים מלווים את רבינו בדרכו לביתו. מלבנים נקודות שהועלו בשיעור, שואלים ונענים. יום אחד התלוה אותו בחור לרבינו. שאל מה ששאל וקיבל תשובה, ואז אמר לו בנועם: "אני עומד להוציא כעת לאור כרך נוסף של 'אילת השחר', ואני זקוק למימון. שמעתי שיש לך כסף. האם אוכל ללוות ממך?!"…
התלמיד הבין שאינו נדרש להשיב…
(מרוה לצמא, גליון ב'שכה, ז)
אב נסער בא לפני רבינו, הציג לפניו שתי כיפות קטיפה שחורות
ובענין המלבושים. אב נסער בא לפני רבינו, הציג לפניו שתי כיפות קטיפה שחורות. האחת מלופפת בסרט בד, והשניה ללא סרט, אפנתית וחדשנית. אמר: "הראש ישיבה רואה הבדל בין שתי הכיפות?"
"לא", ענה רבינו.
"אז מדוע מתנכלים בתלמוד תורה לבני, שהחליף לכיפה בלי סרט. למה דרשו ממנו להחליף את הכיפה, או את התלמוד תורה?!" הזדעק האב.
"איני רואה הבדל", חזר רבינו ואמר. "ואתה, רואה הבדל ביניהם?"
"ודאי שלא!"
"והבן, רואה הבדל?"
"גם הוא לא!"
"וההנהלה, מבין אני, רואה הבדל"…
"כן, זו השאלה" –
"אז אם הם רואים הבדל ואתם אינכם רואים, מה אכפת לכם ללכת עם הכיפה שהם מעדיפים"…
(מתוך הגדה של פסח – אהלי תורה)