שנחאי תש"ג. תלמידי הישיבה יחד עם אלפי פליטים נוספים כלואים בגטו שבשכונת הונג- קיו. החל מתשעה באב נאסר על תלמידי
הישיבה לעזוב את גבולות הגטו גם בשעות היום, משום כך הם נאלצו לעזוב את בית המדרש המרווח והאהוב עליהם "בית אהרן". הלימודים ממשיכים כסדרם בבית הכנסת "אהל משה" שבתוך הגטו, אך בית כנסת זה צר היה מהכיל את 350 תלמידי הישיבה.
לאחר שתדלנות אצל "מלך הגטו" קובוטה, אשר מונה ע"י הקיסר היפני למושל הגטו, הסכים קובוטה העריץ לתת אשרה מיוחדת לתלמידי הישיבה לצאת מידי יום את הגטו לחזור אליו בערב. כך יוכלו לשוב וללמוד בשעות היום ב"בית אהרן" המרווח. עובדה זו כשלעצמה הייתה נס גלוי, משום שקובוטה נהג בתושבי הגטו ברודנות אכזרית, אך כלפי רבני ותלמידי הישיבה התייחס בסלחנות וב"נדיבות" שלא ע"פ דרך הטבע.
התאריך שממנו חלה אשרה זו היה בדיוק ראש חודש אלול.
את אותו ר"ח אלול תיאר תלמיד הישיבה הגאון רבי שלום שפירא זצ"ל: "אחרי תפילת שחרית הלם המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לעווינשטיין זצוק"ל בידו על השולחן והכריז בכל כוחו: "קול אומר קרא, ואומר מה אקרא? – אלול!!"
קולו הפתיע רבים מאתנו. הוא לא דיבר על מצבנו החמרי וכל הקשור בו, אלא דרש בתוקף שנכנס לתוך אלול!!
שנים רבות כבר עברו מאז, ועד עתה, בכל שנה ושנה כשמתקרב אלול, כאילו מהדהד קולו בחלל ורישומו של אותו אלול חרות בליבנו כאילו היום שמענוהו…"