סיפר הרה"ח זלמן גולדברג ז"ל, מחשובי חסידי קרלין-לעלוב שהסתופף שנים רבות בצילו של הרה"ק ה'ברכת משה' מלעלוב: כשהייתי אברך צעיר הייתי מקושר מאד למורי ורבי הרה"ק רבי דוד צבי שלמה מלעלוב זיע"א, נמניתי על חסידיו והתפללתי בבית מדרשו מדי יום ובוודאי בשבתות.
ליל שבת אחד לא הרגשתי טוב ולכן התפללתי בבית כנסת קרוב ליד הבית. ויהי בבוקר השכם של יום השבת קודש נשמעות נקישות קלות בדלת ביתנו. עוד שכבתי במיטה לפני נטילת ידיים כיון שלא הרגשתי כ"כ בטוב, ואילו זוגתי ניגשה אל הדלת ופתחה אותה. נבוכה כולה באה אלי כמעט בריצה ואמרה לי: "דאס איז דער רבי" (זה הרבי).
נטלתי את ידיי מהמים שליד המיטה, וכבר נכנס רבינו לתוך ביתי בכל הודו והדרו. מבוהל כולי זינקתי מן המיטה ושאלתי: מה קרה, למה הרבי בא אלי?
ורבינו השיבני בפנים מביעות דאגה ומסירות: "מה זאת אומרת? אתמול לא התפללת בבית המדרש, דאגתי לשלומך ובאתי לראות כיצד אתה מרגיש!".
ברוך ה', אני כבר מרגיש יותר טוב, גמגמתי כולי במבוכה. (רק כדי להבין את הרקע: אני הייתי אברך צעיר מיד לאחר הנישואין ואילו הוא אדמו"ר קדוש ונכבד בסביבות גיל השבעים. הוא לא חס על כבודו ולא חשב כלל שיש צד שאלה בזה. אברך מאנשיו לא בא להתפלל והוא מגיע כבר למחרת בבוקר לשאול לשלומו!)
לא לקרוא לידיד טוב לברית?!
כעין עובדה זו סיפר גם נינו הרה"ח רבי יוסף מנחם בהגה"צ רבי משה יאיר וויינשטוק זצ"ל: מעשה באברך צעיר מחסידיו של רבי דוד שנולד לו בן זכר ומאד רצה ליתן סנדקאות לאדמו"ר. דא עקא שחמיו תבע את הסנדקאות לעצמו, וה'איידעם' הצעיר שחשש מפני חמיו הסכים בדלית ברירה.
וכיון שחש אי נעימות גדולה, לא בא להודיע לרבי דוד על הברית כאשר הלך מחשבתו הוא פשטני: אם איני יכול לתת לו להיות סנדק, הרי אין לי כל כיבוד ראוי לפי מעלת ערכו ועדיף לא להזמינו בכלל.
והנה מה גדלה הפתעתו ומבוכתו, כאשר אל הברית הגיע לא אחר מאשר רבי דוד בכבודו ובעצמו, וכיון שהכניסה לבית המדרש היתה חסומה ע"י ציבור הנשים שנדחקו פנימה, הלך מסביב וקפץ פנימה לבית המדרש בעד החלון…
לאחר הברית הוא ניגש אל האברך ולחץ לו יד בברכת מזל טוב לבבית, וכאשר זה האחרון הסמיק כולו והחל מתגמגם במבוכה, אמר לו הרבי בחיוך נלבב: "ואם לא יכולים לתת סנדק אז לא מודיעים בכלל על הברית?!… הרי אנחנו ידידים טובים, וכידיד טוב אני רוצה להשתתף בשמחתך ולאחל לך מזל טוב!".
(גיליון 'אהל מועד' – לעלוב)