למרות שקולו של המספר היה שבור וסדוק, פרטי העלילה שסיפר היו ברורים למדי:
"באחד הימים ניגש אלי יהודי עשיר שאני מכיר – הוא מוכר לי סחורות – ומבקש הלוואה בסך אלף רובל. מאחר שהוא ידוע כאדם נאמן, ובפרט שעשינו שטר-חוב כדת וכדין, הסכמתי להלוות לו את הסכום הגדול הזה.
"כאשר הגיע הזמן לפרוע את החוב, אז במקום כסף אני מקבל ממנו מכתב נזעם במילים צועקות: 'איך אתה לא מתבייש?! אני לא לוויתי ממך אלף רובל – לא היו דברים מעולם!'
"אני רוצה להוציא את השטר-חוב, אבל הוא איננו. מסתבר שהנורא מכל קרה: שבועיים לאחר שהלוויתי לו את הכסף, עשיתי אצלו הזמנה גדולה של סחורות. שלחתי אליו שליח עם ההזמנה המפורטת, אך במקום למסור לו את הרשימה מסרו לו בטעות את השטר-חוב! כעת אין לי שום הוכחה להלוואה, והוא מכחיש מכל-וכל! אבל זה כמעט כל הרכוש שלי, אם הוא לא מחזיר את ההלוואה אני פושט את הרגל!!!"
ככל הדברים האלה התייפח האיש באוזני הרה"ק רבי משה מסוואראן זי"ע.
"בעוד חודש אני מגיע לעיירה שלכם, ואז נראה מה אפשר לעשות", השיב רבי משה. חזר היהודי לביתו עם תקווה כלשהי…
*
ה'תובע' רק מתחיל להציג את טיעוניו, וה'נתבע' כמעט מתפוצץ מצחוק: "איך אתה לא מתבייש, אה? הרי כולם מכירים אותי בתור אדם-נאמן שמעולם לא גנב כלום מאף אחד, למה שפתאום אשקר לך?!"
הדיינים מקשיבים לדברי שני הצדדים עד תומם, ואז מבקשים מהם לצאת מהחדר על-מנת שהם יוכלו ללבן ביניהם את הדין.
בינתיים מדבר רבי משה מסוואראן עם הדיינים, ולאחר מכן התובע והנתבע מתבקשים להיכנס.
בית-הדין מבקש לתת לרבי משה את זכות-הדיבור. הוא פונה אל ה'נתבע' ופוסק את פסוקו: "אתה חייב לשלם לתובע עד הפרוטה האחרונה!"
הנתבע מתרעם: "איך בית-דין פוסקים כזה פסק? יש הוכחות נגדי?!
רבי משה ממאן לשמוע: "זו ההחלטה הסופית".
הנתבע לא מוותר: "האם זה דין-אמת? הלוא 'המוציא מחבירו עליו הראיה', והתובע לא הביא שום ראייה. איך מנסים לחייב אותי כסף שאני לא חייב?"
רבי משה מגיב: "אתה מתעקש שנביא לך ראיה? הנה הראיה: השטר-חוב הגיע אליך הביתה לפני שבת, ואתה לקחת את הנייר והעלית אותו באש בעזרת נרות השבת שאשתך הדליקה!"
הנתבע נופל מתעלף.
המהומה שהתפתחה בחדר לא האפילה על חרדת-אלוקים שיצר המופת הגלוי. רוח הקודש הופיעה בחדר בית-הדין!
לאחר שנרגעו הרוחות אמר רבי משה: "רבותי! זו לא רוח- הקודש, זה מלאך שגילה לי".
תדהמה אחזה בכל. פששששש… מלאך! וכי זה פחות מרוח- הקודש? "רוצים גם אתם לראות את המלאך?", המשיך רבי משה. כולם נענו בחיוב בחיל-ורעדה, ורבי משה ציווה: "פתחו את הדלת!"
אל החדר נכנס ילד קטן – "זה המלאך!"
רבי משה הסביר: "הילד הזה יתום, והוא אחיין של העשיר הזה, הנתבע. כאשר הגעתי לעיירה התחלתי לחקור אצל האנשים אודות מעשיו של הנתבע וכולם אמרו לי פה-אחד שמדובר באדם טוב, עושה צדקות וחסד. עד שבשלב מסוים כבר התחלתי להרהר שאולי באמת הוא הצודק בדין, ומעולם לא הייתה הלוואה…
"עד שפגשתי את אחד המלמדים של העיירה, וגם הוא סיפר בשבחו של הנתבע. שאלתי אותו: ואיך ההתנהגות שלו בתוך ביתו? ענה לי שלו אין מושג, אבל הוא מלמד את הילד היתום האחיין של העשיר – והילד הזה סיפר לו יום אחד שהוא ראה את הדוד שורף נייר בנרות השבת. מוזר…
"ביקשתי ממנו שיביא בפני את הילד ותחקרתי אותו אודות מה שהיה. מסתבר שהדוד כלל לא ידע שהילד מבחין במעשה המוזר שלו, הוא היה בחדר אחר והציץ. כמו כן התברר שהזמן בו שלח התובע את שטר-החוב אל הנתבע במקום רשימת ההזמנות, היה סמוך לשבת".
אחד ועוד אחד שווה שתיים…
העשיר ביקש תיקון למעשה שלו. דבר ראשון קיבל ממנו רבי משה תקיעת-כף שאחיינו היתום – אשר סיפר דברים לפי תומו – לא יינזק מהמקרה… וכמובן שגם הסכים לשלם את החוב עד הפרוטה האחרונה.
*
הסיפור קצת מאכזב, לא? כבר חשבנו שיש כאן מופת-גלוי של רוח-הקודש, ופתאום הסתבר שבסך-הכל מדובר בעבודת תחקיר מאומצת שעשה רבי משה…
אבל מה האמת? מהו המופת היותר גדול? האם לא שאתה משקיע את עצמך למצוא פתרון למצוקת הזולת – בלי שאתה בכלל מכיר אותו?! שאתה כואב את כאבו ופועל ביצירתיות מרשימה, למרות שזו לא הבעיה שלך?! – אין "מופת" גדול מזה!!!
(גליון 'איש לרעהו')